בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצא לאור בעברית הכרך הראשון באוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר

היחסים המורכבים עם האב, זניחת האמונה הדתית וההחלטה המוקדמת לא ללדת ילדים. הכרך הראשון באוטוביוגרפיה בעברית, הוא סיפור סוחף ושובה לב על ילדותה של אחת הנשים המשפיעות ביותר בתרבות המערב

תגובות

ילדה טובה אינה נולדת ילדה טובה, היא נעשית כזאת. כך, בפראפראזה על אמירתה הידועה של סימון דה בובואר, מתברר בקריאת חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה שלה, "זיכרונותיה של נערה מחונכת", שרואה אור עכשיו לראשונה בעברית (הוצאת כתר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי).

קשה להימנע מהפראפראזה, כמו שקשה להימנע מהמודעות, תוך כדי הקריאה, לכך שמדובר בתיאור ילדותה ונעוריה של אחת הנשים רבות ההשפעה שחיו מאז ומעולם. ובכל זאת, לפני הכל "זיכרונותיה של נערה מחונכת" הוא ספר סוחף, שובה לב, השב ומזכיר שסימון דה בובואר, מחברת "המין השני", היתה לא רק הוגת דעות ופמיניסטית דגולה, פורצת דרך - אלא גם סופרת מרתקת.

דה בובואר החלה בכתיבת האוטוביוגרפיה שלה בשנת 1958, בהיותה בת 50, כבר פילוסופית עטורת תהילה. "זיכרונותיה של נערה מחונכת" עוסק בילדותה, שנות התבגרותה ועלומיה, עד לפגישה עם ז'אן פול סארטר באוניברסיטה. אחר כך באו "כוח הגיל" ב-1960, המתאר את שנות ה-20 וה-30 לחייה עד שחרור פאריס מהכיבוש הנאצי, ולבסוף "כוח הנסיבות" מ-1963. יש לקוות שגם חלקים אלה של האוטוביוגרפיה יתורגמו לעברית.

דה בובואר נולדה ב-9 בינואר 1908 בפאריס למשפחה בורגנית, שירדה מנכסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. חינוכה היה קתולי. בספר היא מתארת את קורותיה החל בזיכרונות הראשונים: "מילדותי המוקדמת לא נותר לי אלא רושם מטושטש: משהו אדום, שחור, חם. הדירה היתה אדומה... הייתי מצטנפת בשקע שתחת השולחן, מתכרבלת באפלולית; היה שם חשוך, היה שם חם, ואדום השטיח זעק לעיני. כך עברו עלי שנותי הראשונות. הסתכלתי, מיששתי, למדתי את העולם ממקום מבטחים".

כך, בעין חודרת וחומלת גם יחד, היא מתארת את יחסיה עם האומנת-משרתת לואיז, את הקשר המורכב עם אמה וזה המורכב עוד יותר עם אביה - שתהיה לו השפעה רבה על עיצובה בעתיד. וגם: "ידידיהם של הורי עודדו את יהירותי: הם החניפו לי, פינקו אותי. התרפקתי על הפרוות, על חיקי הנשים המרופדים אטלס, אבל רחשתי כבוד רב יותר לגברים, לשפמיהם, לריח הטבק הנודף מהם, לקולם הרציני, לזרועותיהם המניפות אותי מעלה".

הכוכבת של כיתה א'

אבל עוד לפני שמוצאים רמזים ליחסי הכוחות בין המינים בחברה השמרנית שדה בובואר גדלה בה, ספרה הוא תיאור מרתק של ילדות בורגנית-מערבית בראשית המאה ה-20. וסימון הקטנה, לא מפתיע לגלות, היתה ילדה מרדנית ובעלת דעות משלה. יותר מכל הכעיס אותה יחסם המתנשא של מבוגרים לילדים: "'אילו קרסוליים יפים יש לילדה הזאת!' אמרה גברת והתכופפה כדי למשש אותי. לו יכולתי לומר: 'איזו מטומטמת הגברת הזאת, היא חושבת שאני כלבלב', הייתי נושעת. אבל בגיל שלוש, האמצעי היחיד שבו יכולתי להתנגד לקול המתחסד ולחיוך המתקתק היה להשליך את עצמי ביללות על המדרכה".

תוך כדי ההצצה לעולמה של הפעוטה החכמה, מתעוררת קנאה בדה בובואר, לא רק על עצם יכולת התיאור הזאת אלא גם על עוצמת הזיכרון ובהירותו. כמובן, כפי שאמרה היא עצמה בראיון ב-1965 שעסק באוטוביוגרפיה הזאת, "קשה מאוד לכתוב על העבר בלי לרמות קצת"; אבל זה לא באמת משנה מה היא זכרה כהווייתו ומה מן הדברים נבע מתובנות החיים, שלא לדבר על האינטלקט, של האשה הבוגרת שכתבה אותם.

דה בובואר ממשיכה ומתארת הן את עולמה הפנימי והן את קורותיה של הילדה סימון, שהיתה ל"כוכבת של כיתה א'": "מאז שהתחלתי ללמוד בבית הספר החל אבי לגלות עניין בהישגי, בהתקדמותי, ותפס מקום חשוב יותר בחיי". באותם הימים גם פרצה מלחמת העולם הראשונה, ומשעשע לגלות שהילדה הקטנה, לימים סוציאליסטית אדוקה, היתה לאומנית לעילא: "רמסתי בובות צלולואיד 'made in germany'... בכל האגרטלים תקעתי דגלים של בעלות הברית. במשחקי הייתי חייל אמיץ, ילדה גיבורה. כתבתי בעפרונות צבעוניים: 'תחי צרפת!' המבוגרים ראו בעין יפה את מסירותי; 'סימון ממש פטריוטית פנאטית', אמרו בגאווה מהולה בשעשוע".

אחרי התקף הפטריוטיות באה ההתמסרות לדת: "נמלאתי צדיקות; הקץ להתקפי הזעם ולקפריזות". וגם: "יראת השמים המשותפת לנו קירבה אותי ואת אמא זו לזו... הפיכתי לילדה טובה הושלמה". יחסיה עם הדת יידעו עוד עליות ומורדות ותפניות רבים במשך ילדותה ונעוריה. בראיון עמה ב-65' היא אף ייחסה את תחושת השליחות שלה בנוגע לכתיבה - לאיבוד האמונה הדתית. "התשוקה שלי לכתוב היא רבת שנים", אמרה. "כתבתי סיפורים כבר כשהייתי בת שמונה, אבל הרבה ילדים עשו זאת. אולי תחושת השליחות שלי התעצמה מכיוון שאיבדתי את האמונה הדתית".

אשר לפטריוטיות הלוחמנית, לקראת סופה של מלחמת העולם, כשהחלו מתבררות תוצאותיה האיומות, נבט לו "פציפיזם מהוסס", כהגדרתה. הילדה הבינה ש"ככלות הכל הגרמנים הם בני אדם: גם הם מדממים ומתים. למה? התחלתי להתפלל, נואשות, שיקיץ הקץ על כל האומללות הזאת. השלום היה חשוב לי יותר מהניצחון".

דה בובואר מפליאה לתאר את תהפוכות נפשה של הילדה, מתחושה שהיא יוצאת דופן, מיוחדת, ועד התחבטויות בדבר ערכה וטיבה.

מרגריט היפה

כבר בהיותה בת 10, מתברר, ידעה סימון דה בובואר כי אינה רוצה להביא ילדים לעולם: לא היתה לה שום כוונה למלא את מה שנתפש, גם כיום ובוודאי אז, כייעודן של נשים. על משחקיה עם אחותה היא מספרת "עזרתי לה ביד חזקה לגדל את ילדיה שלה... הבעלים שלנו היו תמיד בנסיעות. ידעתי שבחיים הדברים שונים לגמרי; לצדה של אם המשפחה תמיד יש בעל, ואלפי מטלות מעיקות עליה. כשהגיתי בעתידי, נראה לי הנטל הזה כבד כל כך שוויתרתי על גידול ילדים משלי; הדבר החשוב בעיני היה לצקת צורה ברוח, בנשמה".

לימים, עמדתה כי האמהות היא מכשול בדרך אל החופש נדחתה בתוקף על ידי הרוב המכריע של הנשים, בניגוד לתפישות רבות אחרות שלה שאומצו בידי התנועה הפמיניסטית והיו לנחלתן של נשים רבות ברחבי העולם. ב"המין השני" מ-1949 - אחד הספרים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על התרבות המערבית במאה ה-20, שהניח את היסודות התיאורטיים לגל השני של הפמיניזם שפרץ כעבור יותר מעשור - היא דנה בין השאר בשאלה עד כמה יכולה אשה להיות אדם שלם וחופשי ומראה כי המאפיין הבולט של מצב האשה הוא שהיא "האחר הנצחי".

כפי שכותב באחרית הדבר עירן דורפמן, העורך המדעי של הספר, הסירוב לשרירותיות איפיין את חייה של דה בובואר, והוא גם שהנחה את מאבקה הפמיניסטי: את "המין השני" כתבה בראש וראשונה לא מתוך התעניינות מופשטת במעמד האשה, אלא כדי להבין כיצד המגדר שלה עצמה השפיע על חינוכה ועיצוב תפישת עולמה.

ללא ספק מרתק להתחקות אחר תפישת המגדר בתיאורי התבגרותה של דה בובואר: "רוב הבנים שהכרתי נראו לי דוחים ומוגבלים. יחד עם זה, ידעתי שהם משתייכים לקבוצה מיוחסת"; ואולם, "לא חלמתי על חיים שונים מאלה שחייתי. בייחוד לא התמרמרתי על היותי בת... לא היה לי אח: לא יכולתי להשוות ולגלות אילו חירויות נמנעות ממני בשל מיני. את המגבלות שהוטלו עלי ייחסתי לגילי"; וגם: "במשחקי, במחשבותי, בתוכניותי, מעולם לא הפכתי את עצמי לגבר; כל כוח דמיוני כוון לצפות את גורלי כאשה".

היא מספרת על ניצני התאהבות בוסרית במרגריט היפה, שלמדה בכיתה מעליה; על קבלת הווסת הראשונה, שאמה לא הכינה אותה אליה; וגם על השפעתה של האם: "בלי שניסיתי לחקות אותה, עוצבתי בדמותה. היא החדירה בי תחושת חובה וכן תביעה נחרצת לשכחת העצמי והצנעת לכת. אבי לא נרתע מלהציב את עצמו בקדמת הבמה, אך מאמא למדתי למחות את עצמי, לנצור את לשוני, לשים סייג למאוויי, לומר ולעשות בדיוק מה שאמורים לומר ולעשות. לא תבעתי לעצמי דבר והעזתי אך מעט".

למרבה המזל, לא בכל הלכה בעקבות אמה: מאדאם בובואר, היא כותבת, "חשבה שהאשה צריכה לציית לגבר... היא היתה נכונה להקרבה עצמית והקדישה את עצמה כליל למשפחתה". בגיל מסוים, היא מודה, "קינאתי בה על המקום שתפסה בלבו של אבי, כי להט אהבתי אליו רק גבר וגבר". בספרה "מוות רך מאוד", שב-2008 ראה אור תרגום שני שלו לעברית (כתר), התמודדה דה בובואר עם יחסיה המורכבים עם אמה ועם גסיסתה של האם ממחלת הסרטן.

בעייתיים לא פחות מהמסרים ששידרה לה אמה, היו אלה שקיבלה מאביה. האב, שטיפח את הילדה החכמה והמוכשרת, שינה מעט את טעמו כשהחלה נכנסת לגיל ההתבגרות ויופיה נפגם בפצעונים וכדומה: "שנים על שנים לא חלק לי אלא תשבחות. כשהגעתי לגיל ההתבגרות איכזבתי אותו: הוא העריך באשה את האלגנטיות, את היופי. לא זו בלבד שלא הסתיר ממני את אכזבתו, אלא שגילה עניין גובר והולך באחותי, שעוד היתה ילדה יפה". מאוחר יותר היא כותבת: "אבא נהג לומר בכל הזדמנות ש'לסימון יש ראש של גבר, סימון היא גבר'". ונוכח הצטיינותה בלימודים נהגו הוריה לומר: "כמה חבל שסימון היא לא בן: היא בטח היתה לומדת בפוליטכניק!"

למעשה, רק בשל התרוששותו של אביה לאחר המלחמה הוא כיוון אותה ללימודים ועבודה ולא למסלול הרגיל של בורגנית צרפתייה טובה. ובלשונה: "בעודי מסדרת ערימת צלחות בארון אמרתי לעצמי: חיי שלי יובילו למקום כלשהו. למזלי לא נועדתי להיות עקרת בית. אבי אמנם לא היה פמיניסט... אך הכורח מכתיב כללים משלו. 'אתן, ילדות שלי, לא תתחתנו', אמר לא פעם. 'אין לכן נדוניה, תצטרכו לעבוד'".

ובאופן פרדוקסלי, אף שהלכה בנתיב שהתווה לה, וגם הצטיינה בו, לא היה האב מרוצה: בעצם לימודיה ועבודתה בהוראה היא הזכירה לו כי איבד את הונו ולא יכול היה לקיים את אורח חייו המבוסס הקודם.

בכל מקרה, האומנם לולא ירד מיסייה בובואר מנכסיו היתה בתו המבריקה סימון לעקרת בית ואם מן השורה? קשה להניח.

לגעת בלב

והיו, כמובן, הקריאה והכתיבה. בשנות ילדותה היה הספר האהוב עליה "נשים קטנות" של לואיזה מיי אלקוט, וכצפוי, הזדהתה עם ג'ו: "חשתי אותו תיעוב שחשה היא כלפי תפירה ועבודות בית, ואותה אהבה לספרים. היא כתבה, וכדי לחקות אותה חזרתי לתחביבי וכתבתי שניים או שלושה סיפורים".

הוריה הקפדנים לא הרשו לה לקרוא כל ספר; אביה הזדעזע, למשל, כשראה את דודניתה מגדלן שקועה, בגיל 12, ב"שלושת המוסקטרים". ואולם, "למרות הקונפורמיות שלהם, הספרים הרחיבו את אופקי. נוסף על כך, נשביתי בחבלי הכישוף שהופך סימני דפוס לסיפור, והתעוררה בי תשוקה לנסות ולהפעיל את הקסם גם בכיוון ההפוך". במקום אחר היא כותבת: "את כישופן השחור של המלים גיליתי רק כשנעצו את שיניהן בלבי".

שנים אחדות אחרי "נשים קטנות" שבה את לבה "הטחנה על נהר פלוס". לימים אמרה בראיון: "כאשר קראתי ספרים שנגעו בי עמוקות כמו הספר הזה של ג'ורג' אליוט, רציתי כל כך להיות כמוה: מישהי שספריה ייקראו, שספריה ייגעו בלבם של קוראים".

וכך, כשהיתה כבת 15 ונשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה", השיבה הנערה סימון דה בובואר: "להיות סופרת מפורסמת". המשאלה הזאת התגשמה, כמובן: מלבד הגותה הפמיניסטית פירסמה דה בובואר לימים ספרי פרוזה רבים, מהם ראו אור בעברית "אשה שבורה", "דמם של אחרים" (שניהם בזמורה ביתן) ו"המנדרינים" (ספרית פועלים).

בד בבד גם נגלה לה קסמה של האהבה. באוטוביוגרפיה היא מגוללת את סיפור אהבתה רב השנים והנפתולים לדודנה ז'אק. ועוד היא כותבת: "לבעלי העתידי לא היה שום מאפיין מוגדר. כנגד זה, היה לי ברור איך ייראו יחסינו: אחוש כלפיו הערצה עזה... ביום שבו יכניע אותי גבר בכוח חוכמתו, השכלתו, סמכותו - אוהב... למה תבעתי שיהיה נעלה עלי? איני סבורה כלל שחיפשתי בו תחליף לאבי; עצמאותי היתה חשובה לי... אולם האופן שבו הצטיירה בעיני הזוגיות שלנו כן היה מושפע, באופן עקיף, מרגשותי אל אבי. החינוך שלי, ההשכלה שלי ודמותה של החברה בעת ההיא שיכנעו אותי שנשים משתייכות למעמד נחות... ההערצה שלי לאבי (לעומת יחסה לאמה, צ"ס) חיזקה אותי בדעתי. על הדעה הזאת בין השאר התבססה תביעתי. אם גבר, בהיותו בן לגזע נבחר שנהנה מנקודת פתיחה עדיפה בהרבה, אינו נעלה עלי באופן מוחלט, הרי הוא נחות ממני באופן יחסי. כדי שאראה בו שווה ערך, עליו לעקוף אותי... החיים בצוותא צריכים לעודד, לא לסכל, את שאיפתי הבסיסית: לנכס לעצמי את העולם. הגבר המיועד לא יהיה נחות, שונה ממני או נעלה עלי באופן מופרז".

ולקראת סוף הספר היא כותבת: "סארטר הגשים באופן מושלם את משאלתי מגיל 15: הוא היה הכפיל שבו מצאתי את כל שגעונותי, מלוהטים ויוקדים. אתו אוכל תמיד לחלוק הכל".

לא יריבים, עמיתים

אבל זמנו של סארטר עוד לא בא: דה בובואר היא סטודנטית צעירה ב"אינסטיטיוט קתוליק", עוד לפני לימודיה באוניברסיטה, שאט אט מתחילה להשתחרר מעט מצבת אחיזתם של הוריה השמרנים, מתוודעת לדעות פוליטיות שונות ולחוויות חדשות. דמות לחיקוי שימשה לה פילוסופית ושמה מדמואזל זנטה, שהגישה עבודת דוקטור וצולמה בעיתון ליד שולחן העבודה שלה; "כמה מאושרת אהיה אם יכתבו עלי יום אחד דברי הלל כאלה!"

אשר לתודעתה הפוליטית, היא כותבת, "לא הייתי פמיניסטית במובן הפוליטי; זכות ההצבעה לא עניינה אותי כהוא זה. אולם חשבתי שגברים ונשים הם בני אדם באותה המידה ותבעתי הדדיות מוחלטת ביניהם. נעלבתי מיחסו של אבי אל 'המין היפה'".

גם התודעה המעמדית שלה מתחילה להתפתח. המפגש היחיד שלה כנראה עם עוני בילדותה היה ביקור במעונה העלוב של המשרתת לואיז שגידלה אותה ואחר כך נישאה. עתה, היא מספרת: "אחר צהריים אחד, בגן, התנהל ויכוח על מתן זכות הצבעה לנשים; כולם הסכימו שהגיוני יותר להעניק זכות הצבעה לגברת מאבי (אם חברתה זאזא, צ"ס) מאשר לאיזה פועל שתיין. אלא שלילי ידעה, ממקור מוסמך, שבשכונות העוני הנשים 'אדומות' עוד יותר מהגברים; אם תהיה להן גישה לקלפי, המטרה הטובה תצא נפסדת... לא אמרתי דבר, אך במקהלת ההסכמה היה גם בשתיקה שלי משום חתרנות".

מעניינת גם אבחנה שלה בדבר יחסיה עם סטודנטים אחרים, גברים: "האהדה שלהם שמרה אותי תמיד הרחק מגישת 'קריאת התיגר' שעתידה היתה להרגיז אותי אצל נשים אמריקאיות: הגברים היו בעבורי מלכתחילה עמיתים ולא יריבים".

בשנים אלה החלה להתהולל מעט, בדרכה הבתולית: בילתה במסבאות והרגישה נועזת, פעם אף עלתה למכוניתו של גבר זר ונמלטה בבהלה. למעשה היתה תמימה להפליא: כאשר גבר החל לגעת בגופה בקולנוע, חשבה שהוא רוצה לגנוב את תיקה, אחזה בתיק בחוזקה ולא הבינה למה האיש ממשיך למשש את איבריה.

עניין קיומי

את ז'אן פול סארטר, שהיה לפילוסוף אקזיסטנציאליסטי נערץ ולבן זוגה, פגשה ב"אקול נורמל סופרייר", בית הספר הגבוה רב היוקרה, יחד עם שניים מחבריו, פול ניזאן ורנה מאהה (המכונה בספר ארבו). "סארטר נראה נחמד, אבל סיפרו שדווקא הוא הנורא מכל השלושה, ואפילו האשימו אותו בשתיינות", היא כותבת.

היא היתה אז בת 21 והתיידדה בעיקר עם מאהה, הנשוי. כשסארטר, שהיה מבוגר ממנה בשלוש שנים, רצה להכיר אותה טוב יותר ו"הציע שאפגש אתו באחד הערבים הבאים, ארבו ביקש ממני לא ללכת לפגישה, כי חשש שסארטר ינצל את העדרו כדי לחמוס אותי לעצמו". היא שלחה איפוא את אחותה הצעירה הלן במקומה לפגישה עם סארטר.

פעם הלכה עם ארבו לבקר את ידידם המשותף: "הייתי מבוהלת קצת בפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו של סארטר; שררה שם ערבוביה גמורה של ספרים וניירות, בדלי סיגריות היו מושלכים בכל פינה, ועשן סמיך ריחף באוויר. סארטר קיבל את פני בנינוחות, ובפיו מקטרת". השלושה למדו ובילו יחד; "לדעתי היה סארטר משעשע עור יותר מארבו", היא כותבת. לאחר שארבו כשל בלימודיו, חברו היא וסארטר. "הרגשתי עכשיו שכל רגע שאיני מבלה בחברתו הוא רגע אבוד".

השאר, מן הסתם, היסטוריה. הקשר בין השניים נמשך 50 שנה וכלל, בנוסף לדיאלוג אינטלקטואלי פורה ורב חשיבות, גם יחסים רומנטיים ומיניים מגוונים, כולל העברות בני ובנות זוג מזה לזו ולהיפך, רומנים מתוקשרים (למשל של דה בובואר עם הבמאי קלוד לנצמן, שהיה צעיר ממנה ב-17 שנה), סקס עם סטודנטים וסטודנטיות ועוד לא מעט שערוריות, שחלקן אולי היו מביאות אותם כיום לכס הנאשמים. סארטר מת ב-1980, דה בובואר ב-1986.

אשר לראשית הקשר כותבת דה בובואר: "לראשונה בחיי חשתי נתונה כליל למרותו האינטלקטואלית של מישהו". אבל סוד קסמו של סארטר כנראה לא היה רק חוכמתו הרבה; אולי אפשר למצוא לו רמז במשפט הבא: "דיברנו על המון דברים", כותבת דה בובואר, "אך בייחוד על נושא מסוים שעניין אותי יותר מכל: אני".



סימון דה בובואר בת שש. מרדנית ופטריוטית


דה בובואר עם ז'אן פול סארטר, 1946. ''חשתי נתונה כליל למרותו האינטלקטואלית'', כתבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו