בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנית שירלי בר-אמוץ מסבירה למה זירת הצורפות העכשווית אינה מפותחת מספיק בישראל

האמנית שירלי שזכתה לאחרונה בפרס אנדי מסבירה מהו קסמו האמיתי של תכשיט

תגובות

כשבני בורשטיין מתחיל ללמד עם שירלי בר-אמוץ את הסטודנטים של שנה א' במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, הוא פותח את דבריו כך: "זו שירלי בר-אמוץ, היא היתה סטודנטית שלי, חרא של סטודנטית. היא כמעט נכשלה אצלי בקורס". בר-אמוץ מספרת זאת בחיוך וממשיכה: "לא הייתי סטודנטית מעולה: בתור ילדת קיבוץ שעברה לעיר הגדולה, הייתי יוצאת מהבית שהיה במרכז העיר, הולכת לאוטובוס ברחוב קינג ג'ורג', ולפעמים העיר היתה קורצת לי ואז הייתי חותכת, מגיעה בצהריים לבצלאל אבל נשארת עד הלילה. התחושה של ריגוש, לצאת מסף הבית לתוך המון שלא מכיר אותך, זה היה קסם.

"הלימודים היו תקופה משמעותית מאוד בחיים שלי", היא מוסיפה; "ארבע שנים של לימוד ומחקר, לאו דווקא מתוך מטרה להגיע למוצר סופי אלא לקבל פידבק שאתה באמת עובד. זה מה שיצר לי את הפלטפורמה לכל היצירה שלי לאחר מכן".

בר-אמוץ, ילידת 1974, נולדה בקיבוץ מעברות. שם היא גרה גם כיום ושם נמצא הסטודיו שלה, בקומה הראשונה של הבניין שבו שכן בעבר בית הילדים הראשון וההיסטורי של הקיבוץ: בניין באוהאוס משנות ה-30 המשקיף על השדות מסביב. בקומת הקרקע מגהצים ומקפלים, גם כיום, את הבגדים של חברי הקיבוץ.

זהב וטפלון

מאז שסיימה את לימודיה במחלקה לצורפות ואמנות בבצלאל, זוכה בר-אמוץ להצלחה ולהכרה בינלאומיות: עבודותיה מוצגות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם, ובחודש שעבר זכתה בפרס אנדי לאמנות דקורטיבית לשנת 2012, הפרס היוקרתי מייסודם של צ'ארלס ברונפמן ומוזיאון תל אביב לאמנות. הזכייה כוללת סכום של 50 אלף שקלים, תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנה הבאה ורכישה של שתיים מעבודותיה לאוספים הקבועים של מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל בירושלים.

ההודעה על הזכייה תפסה את בר-אמוץ בעודה בחופשת לידה. "אני מחזיקה תינוקת בת ארבעה חודשים בידיים, יושבת על הספה אצל ההורים שלי, אמא שלי יושבת לידי, התינוקת בדיוק מתעוררת", נזכרת בר-אמוץ בשיחת הטלפון המפתיעה. "יש טלפון ואני רואה שזה מחו"ל, אז אני אומרת 'טוב, אני אראה מי זה'. אני עונה, צ'ארלס ברונפמן על הקו, התינוקת בדיוק מתעוררת ומתחילה לבכות, ואמא שלי שואלת אותי למה אני מדברת בטלפון, 'את אף פעם לא מדברת כשהיא מתעוררת'. אמא שלי לוקחת את התינוקת וכל מה שאני יכולה להגיד זה 'איי דונט בליב איט, איי דונט בליב איט'. אמרתי לו שאני מצטערת אבל כל אוצר המלים שלי באנגלית פשוט ברח באותה שנייה. זה היה ממש מדהים, מאוד לא צפוי".

אבל הגשת מועמדות, ידעת שזה יכול לקרות.

"הגשתי מועמדות כי קיוויתי שיגיע היום שאני אקבל את הפרס, אבל זה בכלל לא העסיק אותי. לא חשבתי ש'מגיע' לי, פשוט קיוויתי שיגיע הרגע, ואני כמובן שמחה שהוא הגיע עכשיו. זה חיזוק אדיר לקבל אותו דווקא בחופשת לידה, בתוך כל סערת הרגשות של אמהות ראשונה, בטוטאליות של גידול תינוקת, בדיוק בתקופה שהתחלתי להתגעגע לעשייה".

צוות השופטים של פרס אנדי זיהה בעבודותיה של בר-אמוץ איזון בין נרטיביות לאיכויות חומריות, שימוש מתוחכם בין חומרים "גבוהים" (זהב ואבנים טובות) לחומרים "נמוכים" (טפלון) וטיפול מוקפד ואיכותי לצד פתיחות, רעננות ולעתים אף קלילות מדומה. לדברי השופטים, "עבודותיה של בר-אמוץ מעבירות תחושה פואטית, מעין פרגמנטים של נרטיבים שפותחים בפני הצופה מרחב פתוח לדיאלוג ודמיון".

עינת לידר, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, סבורה שעבודתה של בר-אמוץ מייצגת מה שהיא מכנה "קראפט חופשי" - בדרכי העבודה, בבחירת החומרים, בחיבורים הטכניים ובתחביר הרעיוני. "טכניקות עבודתה אמנם נטועות בהיסטוריה של התחום, כמו האמייל, עיבוד פני השטח או אופני השיבוץ, אך במקביל מתקיימים בהן חוקים משלהן, פתוחים ומשוחררים", אומרת לידר. "התכשיטים שלה יוצרים מעין תבליטים סוריאליסטיים של דימויים רומנטיים, שמרככים מציאות קשה. בעבודות האחרונה שלה היא יצרה מעין פיסות טבע המכילות חיות שונות, כביכול פלקטיות, מושטחות ומרוקנות מכל כוחותיהן, אך למעשה בעלות הילה כמעט מאגית בקומפוזיציה, בחומרים שלהן ובציפוי 'הנוצץ', כמו עלי הזהב או האבנים היקרות".

על השילוב של דמויות החיות אומרת בר-אמוץ: "זה לא משהו חדש, אבל אלו חיות 'משם', לא 'מפה' - ברבור, שפן, היפופוטם, קרנף, גמל שהופך להיות צבי, נמר שהוא מלאך - חיות מאגדות אירופיות שמגיעות לכאן ועוברות משהו חדש; משהו מקומי, ישראלי, עם כמיהה לפנטסיה האירופית, לזיכרון. זה לוקח אותי קצת לזיכרונות הילדות שלי: ההורים שלי היו בשליחות בצרפת ובלגיה בשנות ה-70 וה-80. הייתי קטנה, אבל יש לי המון זיכרונות מהתקופה הזאת: הזיכרון של השמים והריח של האוויר שהוא מאוד חזק. מה שאני מנסה לעשות בסדרות האחרונות שלי הוא לחבר בין הזיכרון של שם לבין המקום שבו אנו חיים, לקבור את הדימוי בתוך החומר, בתוך האדמה".

אפשר להגדיר את התוצאה כישראלית?

"אני לא חושבת. זה לא זר למה שקורה בעולם בתחום הצורפות. אולי זה מתמודד עם שאלות ישראליות ומקומיות, עם שאלות של זהות מקומית".

אשר לעיסוק שלה בדימוי היא אומרת: "אם לחזור לשנה א' בבצלאל, היה לי נורא קשה, בעיקר מבחינה טכנית. לפני הלימודים כבר למדתי הדפס, והדימוי היה עניין חזק מאוד אצלי. בבצלאל ביליתי בסדנאות הדפס מהבוקר עד הלילה: רציתי להכניס את הדימוי לתכשיט, ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות, שזו ההצדקה שלי לעשות צורפות. הדימוי הלהיב אותי ועם התכשיט היה לי קשה, וכשיכולתי לשלב ביניהם התכשיט נהפך לסיפור. לתכשיט נכנסו עומק, חלום ופנטסיה - כל מה שרציתי להביע.

"מאז היכולת הטכנית שלי קפצה קדימה. אני מנסה לפרוץ את מגבלות הדו-ממד של הדימוי. להעביר את הדימוי מהנייר למתכת - זו היתה הקפיצה הראשונה שלי. הקפיצה השנייה היתה להצליח ליצור את התבליט במתכת, והקפיצה השלישית היתה להגיע לנפח תלת-ממדי. אם יש משהו שהיום משמח אותי ויכול לגרום לי לחזור לעבוד כל הזמן, זו העובדה שהצלחתי לפרוץ לגמרי את הדו-ממד עם הדימוי. לכן זה גם שימח אותי שהשופטים של פרס אנדי כתבו את זה בנימוק לפרס, כי מבחינתי זה בדיוק המקום הטוב שהגעתי אליו".

לענוד אמירה

זכייתה של בר-אמוץ בפרס אנדי מעידה לא רק על הישגיה האישיים היוצאי דופן אלא גם על קיומה של סצינת צורפות עכשווית בישראל, גם אם אין היא גדולה במיוחד ואינה זוכה לסיקור תקשורתי מספיק. דוגמה אחת לכך היא קבוצת "עניינים" שהקימה פרופ' דגנית שטרן שוקן לפני שנתיים - קבוצה של תשעה צורפים (בהם בר-אמוץ) המציעה מודל שיאפשר לחבריה לשלב עשייה עיצובית-מסחרית עם יצירה אמנותית. בחודש אפריל יציגו חברי הקבוצה תערוכה ב"Complete", גלריה חדשה לצורפות עכשווית שנפתחה לאחרונה ברחוב אברבנאל בתל אביב.

בר-אמוץ מודעת לפער שבין ההכרה הגלומה בפרס לבין מידת התקבלותה של הצורפות העכשווית בקרב הציבור הרחב. "יש פער בין לזכות בפרס לבין להרגיש שזכית בפרס", היא אומרת. "זה לא הפך לי את העולם, אבל אני יוצרת כל הזמן. ליצור לתערוכה למוזיאון תל אביב זה כיף אדיר וזו גם חתיכת עבודה. כמעט כל הדברים שיש לי בסטודיו נקנו בזכות פרסים ומלגות, אבל אולי זה גם היתרון של חיים בקיבוץ: אני פעילה בסצינה אבל בסוף היום אני חוזרת הביתה לקיבוץ. אני גם שם וגם פה. אני לא מרגישה את זה עד שלא תהיה הפתיחה במוזיאון, עד שהתכשיטים לא יהיו מוצבים בחלל. הפרס נותן תמריץ אבל אני לא חושבת עליו כל הזמן. בארץ גם אין סצינה גדולה של צורפות עכשווית - וזה חבל לי".

למה זה כך?

"אני לא יודעת את התשובה, אבל יש לי השערות. תכשיט עדיין נתפש כמוצר צריכה, כקישוט, כאופנה. יש ציבור שקונה תכשיטים - לבר מצווה, לחתונה, לכל מיני אירועים; אבל דווקא כי הוא קונה תכשיטים כאלה, הדימוי של תכשיט שבוי במוסכמה של 'מה זה תכשיט'. לי בתור סטודנטית היה קשה להגיד שאני לומדת במחלקה לצורפות, כי אמרו לי שאני עושה תכשיטים. היום כבר אין לי בעיה, כי אני יודעת מה אני עושה". היא מניחה שסטודנטים עדיין מתחבטים באותן דילמות שהיו לה: "אני עושה אמנות או תכשיט? אולי זה היופי של התחום".

אז מה זה תכשיט?

"זה פסל שאתה כל כך רוצה לגעת בו, אתה רוצה ללכת אתו לכל מקום. אתה רוצה לחמוד אותו, להחזיק אותו ביד, להפוך אותו, להרגיש את המשקל שלו, את החומר שלו. את זה אין בפיסול: פסל מוצב בחלל. תכשיט אתה יכול לקחת אתך לכל מקום, בעצם זה שאתה עונד אותו אתה אומר משהו על עצמך. מישהו אמר לי פעם שלא כל אחד יכול לקנות כל תכשיט. כשאספנים קונים פסל הם שמים אותו באוסף, בבית או במחסן. כשהם קונים תכשיט וצריכים או רוצים לענוד אותו, הם יוצאים באקט של אמירה".



בר-אמוץ. שאלות של זהות מקומית


2010, ''swan brooch'' תצלומים: גליה פלד, בועז נובלמן, עילית אזולאי ואלכס קוצ'רנקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו