בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "צורתם של דברים" | צבע הבדידות

געגועים ותחושה של דעיכה תרבותית עומדים במרכז התערוכה "צורתם של דברים" המוצגת בתל אביב. האוצרת, סיליה קה טונג, מסבירה מדוע האמנים המשתתפים בה, החיים בלונדון, חזרו לנושאי יצירה מסורתיים דווקא לאחר שהתרחקו ממולדתם

תגובות

למרות שתוארה תחילה כ"תמונת מצב של זירת האמנות העכשווית בלונדון", נדמה כי "צורתם של דברים", התערוכה הקבוצתית החדשה שנפתחה בגלריה Ferrate ברמת החי"ל בתל אביב (רחוב הברזל 6), מעלה על הדעת יותר מכל בינלאומיות עירונית וצנועה.

כמו אוצרת התערוכה, סיליה קה טונג, שנולדה בסין ועברה ללונדון לפני 13 שנים, כמעט כל האמנים המציגים בה הגיעו אליה ממדינות שונות ובהן איטליה, יפאן וישראל. "אלה אולי לא ה-דברים שקורים היום בלונדון", מתארת קה טונג, "אבל בסופו של דבר זו עיר גדולה, ויש בה מקום לכולם". על אף צבעוניותן הבוהקת וגימורן המהוקצע של מרבית העבודות בתערוכה, בולט עיסוקם של האמנים במלאכת יד ובאמנות מסורתית, מתוך עניין בנושאים כגעגוע, בדידות ודעיכה תרבותית.

קה טונג, בת 35, עובדת בלונדון כאמנית וכאוצרת. בעבר ביקרה מספר פעמים בישראל יחד עם בעלה, הצייר גידי רובין (נכדו של ראובן רובין), שאחד מציוריו מוצג בתערוכה. "ניסיתי לבחור לתערוכה עבודות די מוגמרות ודי צבעוניות, שיתאימו לאופי התעשייתי של החלל הזה", היא מסבירה.

חלל הגלריה הנקי והסטרילי, השוכן בתוך בית דפוס חדיש בלב שכונה עסקית, היה קו מנחה בבניית התערוכה. יחד עם בעלת הגלריה, שירי בן ארצי, היא ערכה מחקר בסדנאותיהם של כ-30 אמנים בלונדון. את מרבית האמנים היא הכירה בזמן לימודיה באוניברסיטת צ'לסי ובבית הספר הגבוה לאמנות "סלייד", או בעקבות עבודתה כאוצרת בלונדון.

במשך סיבוב עמה בתערוכה, שתימשך עד 7 במארס, היא שופכת מעט אור על רשת הקשרים הסמויים שבין האמנים - קשרי זוגיות, חברות ועבודה, או "דיאלוג - ללא היכרות", כדבריה. ייתכן שדווקא חוסר היומרניות והפורמליות שבדרך עבודתה, איפשרה לקה טונג להגיע לחתך האמנותי החמקמק שבחרה.

היא מתמקדת תחילה ביצירותיהם של לודוביקה גיוזיה, אמנית שנולדה במילאנו וחיה בלונדון מגיל שמונה. "כילדים בשנות ה-70 וה-80, גדלנו בעולם של תרבות פופ ושלטי חוצות. נראה לי שלודוביקה חוזרת בעבודות שלה לנושאים האלה - לעודף ויזואלי, להשפעה של התרבות האמריקאית על המקומיות האיטלקית, החיבור בין אלה לנושאים תרבותיים עתיקים מרומא כמו מנהג ההקאה לאחר האכילה".

אופי אובססיבי, מקסימלי, נועז וקיצוני בפרטיו ובצבעוניותו הוא הבולט ביותר ביצירותיה של גיוזיה - עבודות קולאז' דו ותלת ממדיות. אופי דומה ניתן לזהות גם בציור גדול בטכניקה מעורבת של ציור וקולאז' של האמן הבריטי ג'ון וולטר, שמוצג בסמיכות ליצירותיה של גיוזיה.

הפרטים הרבים, האקלקטיות והרגש העודף ביצירות, שמתקרבות כמעט לקצה ה"אאוטסיידרי" בהגדרתן, מנוגדים במובן מסויים לאופי הקונצפטואלי והמינימליסטי הנוקשה שרווח לאחרונה בתערוכות בלונדון. כמו למשל ביריד האמנות "פריז" (Frieze), או בתערוכת פרס טרנר במוזיאון טייט מודרן.

על רצפת הגלריה מוצב פסל גדול של האמן הבריטי נתניאל ראקואו, שמורכב מלבני בטון שביניהם בוהקות נורות פלואורסנט. קה טונג מתכופפת לרגע ומיישרת כמה מהלבנים, שהוזזו מעט ממקומם בזמן הפתיחה. תוך כדי כך היא מסבירה: "אני חושבת שעבודות האמנות שלו דומות יותר לדברים יומיומיים ושכיחים - נושאים ארכיטקטוניים, שימוש בחומרים בצורה בלתי מטופלת, בניינים שנהרסים. חומרים שהם חלק מהנוף האורבני שאנחנו חיים בו".

לצד אלו, תלויה על קירות הגלריה סדרה שלמה של יצירות קטנות יותר. בולטים בהן ציוריו ואיוריו של קנטארו קובוקה, אמן יפאני החי בלונדון מזה חמש שנים, שמשתמש בעיבוד של טכניקות עבודה יפאניות מסורתיות. צמד ציורים על גבי דיקט ושני רישומים צבעוניים על גבי מעטפות נייר שייכים לתחום מלאכת היד, שלדבריה של קה טונג הפך באחרונה לנושא מרכזי ומתחדש ביצירותיהם של אמנים רבים.

"מלאכת יד היתה בדרך כלל עיסוק נשי. התנועה הפמיניסטית היתה נגדו, למשל. אבל עכשיו החלוקה המגדרית בכלל לא קיימת, ואמנים גברים לא מפחדים לעסוק במלאכת יד. במקרה של קנטארו, אני חושבת שיש פה גם געגוע מסויים לתרבות שנעלמה, מבחינה טכנית ותוכניתית. כמו כתיבת מכתבים למשל", היא אומרת.

על המעטפות מופיע איור עדין ובאופק נראה הר פוג'י, בדומה להדפסיו של הוקוסאי וממשיכי מורשתו. ציוריהם של רובין ושל מיהו סאטו, אמנית נוספת המשתתפת בתערוכה שהגיעה גם היא ללונדון מיפאן, מעלים תחושה דומה של זיכרון וגעגוע. מופיעות בהם דמויות אנונימיות, חסרות תווי פנים או אישיות ברורה.

"מיהו סאטו וגידי רובין לא הכירו בעבר, ורק בהכנות לתערוכה התוודעו זה ליצירותיו של זה. עכשיו הם רוצים להחליף עבודות, ממש מאוהבים אחד בעבודתו של השני". המעגל החברתי שעומד מאחורי התערוכה, לדבריה של קה טונג, הוא כזה שיכול להתקיים רק במטרופולין אמנותי כמו לונדון.

"לונדון מציעה הרבה לאמנים. זאת עיר שמושכת אמנים מכל העולם, ומה שנוצר בה הוא מאוד הטרוגני ומגוון. אני לא חושבת שאפשר להצביע על דבר מסוים ושולט שקורה בעיר, ומן הסתם אפשר לראות שרבים מהאמנים שחיים בה חוזרים, דווקא אחרי שהיגרו מארץ אחרת, לנושאי יצירה מסורתיים", היא אומרת.

יצירותיהם של שני אמנים בריטים נוספים מסכמות את הסיבוב בה. הראשונה היא זו של אדם בול - מגזרת עדינה מבד לבד המוצגת על רקע אור כחול בוהק, יצירה שמשתלבת וממשיכה את העיסוק במלאכת יד בתערוכה. "נראה לי שהוא בודד, בסך הכל. היצירות שלו עוסקות דווקא בטבע, בנופים, אבל הוא צריך הרבה תשומת לב וריכוז בשביל לעשות אותן לבד בבית", מתארת האוצרת.

ליד יצירה זו מוצגות שתי עבודות תבליט גיאומטריות של טס ג'ראיי, האמנית המבוגרת ביותר בין המציגים. ג'ראיי, שעבדה בעבר עם גלריית וייטצ'אפל ועיצבה את רצפת תחנת הרכבת "ויקטוריה" בלונדון, שייכת אמנם לדור שונה, אך עבודותיה משתלבות בין האחרות בטבעיות. את יצירותיה של אמנית זו בחרה קה טונג לתערוכה כמחווה, למי שמהווה מורת הדרך של חלק גדול מהאמנים בקבוצה. *



סיליה קה טונג על רקע התערוכה. דיאלוג ללא היכרות


קנטארו קובוקה, 15'' nuki'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו