בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט נא: למה כוכבות הוליווד מציגות עצמן כמי שזוללות בלי חשבון?

יותר ויותר שחקניות הוליוודיות מזמינות במהלך ראיונות ומכלות תוך הנאה מופגנת ארוחה שיכולה להשביע פועל נמל רעב. מדוע?

תגובות

מינקה קלי, "האשה הסקסית ביותר בעולם", מחליקה מזלג לתוך סבך של ספגטי קרבונרה, זואי סלדנה מתענגת על סלסלה של קלמרי מטוגן, ואילו ג'ניפר לורנס, המועמדת לאוסקר על תפקיד ראשי ב"קר עד העצם", רוצה שיידעו שארוחת בוקר דלה לא תספק אותה.

"אני מוזרה ביחס לארוחות הבוקר שלי", היא הסבירה לכתב מגזין "אסקווייר" שראיין אותה. "אתה לא מתכוון להזמין פירות או משהו כזה, נכון? כי אני מתכוונת לאכול". לאחר מכן אנו למדים שלורנס "מזמינה מנה של 'אגז בנדיקט' מבלי להסתכל בתפריט".

בעבור הקוראים הקבועים של מגזינים, סיטואציות כאלו נהפכו למוכרות יותר ויותר (בייחוד בשנה האחרונה, ובאופן העקבי ביותר ב"אסקווייר", המקור לשלוש הדוגמאות הקודמות). כתב פוגש כוכבנית לארוחת בוקר, צהריים או ערב. הכוכבנית, בדרך כלל בעלת פרופורציות דקיקות ונעריות, מסכלת את הציפיות ומזמינה ואף מכלה - תוך הנאה מופגנת - ארוחה שיכולה להשביע פועל נמל רעב.

תיאורים כאלו נפוצים כל כך עד שלפחות מבקר סרטים ותיק אחד, ג'רמי ווקר, טבע מטבע לשון בעבורם: אירוע מתועד של אכילה בפומבי (The Documented Instance of Public Eating), או "DIPE". חשבו לדוגמה על קייט בלנשט מזמינה באימפולסיביות מנה של קישואים מטוגנים עם פרמזן במסעדה בלונדון ומכריזה בשובבות בפני כתב של "ווג" שאין לה כל כוונה לחלוק: "אני חושבת שעדיף שכל אחד יזמין מנה לעצמו, או שהעניינים יכולים להידרדר".

אפילו כששחקניות לא זוללות בגלוי, אין זה בלתי רגיל לשמוע מהן עד כמה הן אוהבות לאכול. "למען האמת אני ממש אוהבת לשכב במיטה ולא לעשות כלום, רק לאכול את המאכל האהוב עלי: מקרוני עם גבינה של קראפט", סיפרה דרו ברימור ל"הארפר'ס בזאר" בגיליון אוקטובר 2010, "אתמול בלילה צפיתי ב'The Next Food Network Star', אכלתי מקרוני עם גבינה והרגשתי מדהים". קמרון דיאז, מתברר, אינה יכולה לעמוד בפני המבורגר וצ'יפס.

במסגרת ההכנות שלה לתפקיד איטה ג'יימס ב"קדילק רקורדס", ביונסה נואלס הסתמכה על גלידת חמאת פקאן. "בדיוק למדתי מה זה גואנצ'לה (בייקון מלחי חזיר) כשהייתי בניו אורלינס", הרהרה כריסטינה הנדריקס ב"אסקווייר" ב-2009. "זו לחי של חזיר. הלכתי שם לקצב, וחזרתי הביתה עם המון נקניקים: נקניקיות אנדויל ונקניק דם".

מנקודת מבט מעשית, הזנת הסלבריטאים הזו היא בוודאי תוצר לוואי של גישה מוגבלת אליהם. אנשי יחסי ציבור, הנזהרים מפני שאלות חטטניות, נהפכו למיומנים בדחיסה של שיחות עם כתבים לתוך דקות מעטות ככל האפשר. "פעם לא היית מבלה רק שעה עם מישהו", אומר קווין סיסמס, שכותב בעיתונים שונים ובהם "ואניטי פייר". "פעם היית מבלה שלושה או ארבעה ימים עם המרואיין".

עם מקורות כה עלובים, אי אפשר להאשים את העיתונאים על שהם נכנעים לשיעור חובבני בסמיוטיקה של הגסטרונומיה - שיעור שבו כל נגיסה אמורה להנפיק מכרה זהב זעיר של תובנות. ואולם סיסמס רואה במפגשי המסעדות הללו עיכוב מכוון נוסח הוליווד. "אני מעדיף שהפה שלהם יהיה פנוי לשיחה", הוא אומר. "אם היא שמה מיונז וחרדל על ההמבורגר במקום מלפפון חמוץ ותבלינים, זה לא אומר לי שום דבר על האדם שאני מנסה לדבר אתו".

ואולי כן? בזירה של מדיה חדשותית שבה שחקנית כמו קיירה נייטלי נשכרת למשימה בשל הזוויתיות הגרומה שלה בעוד שהנדריקס מ"מד מן" היא מושא להערצה בגין קימוריה הדשנים, ברור שהשאלה כיצד נשים יפות אוכלות נהפכה לאובססיה לאומית מתמדת. כל אירוע DIPE בפני עצמו אולי לא שופך הרבה אור על חייה הפנימיים של השחקנית הכוכבת התורנית, אבל נראה שהתכיפות של כולם יחד אומרת לנו משהו על סטנדרטים חברתיים, שיפוטיות והשתוקקות.

"אתה לא מרחם מאוד על שחקניות?", שואלת במבל וורד, שבילתה שנים ככתבת הוליוודית לפני שפרשה לטובת כתיבת בלוג ועבודה על רומן. "הן כל כך בטוחות שאנשים מניחים שיש להן הפרעת אכילה עד שהן מוכרחות לטרוף 'אוכל נחמה' (קומפורט פוד) בכמויות של אנשי מערות כדי שיחשבו שהן נורמליות. וגרוע מזה, הן מרגישות שהן צריכות לציין עד כמה הן נהנות מזה. חלפו הימים של ארוחת צהריים של קפה שחור ועשר סיגריות".

אולי לא צריך להיות מופתעים מכך שאירועי DIPE מדווחים בתכיפות הרבה ביותר במגזינים לגברים. אחרי הכל, כפי שפדמה לקשמי יכולה לספר, "זו רק פנטסיה גברית", כזו שבה ליקוק אצבעות משמש כתחליף סמלי למשהו אחר. לקשמי, המנחה של "טופ שפ" ומחברת ספרי בישול, מכירה את המדיום, אחרי שהופיעה במגזין "GQ" בכפולה שבה נראתה כשהיא מתענגת על בייקון ומכרסמת בשובבות צלעות בחדר השינה שלה.

"האם אני אוכלת ספגטי במיטה?", היא צוחקת. "כן. אבל ככל הנראה אני לא אוכלת צלעות כשאני לבושה חלוק למרגלות המיטה שלי. תראה, שני הדברים שאנחנו צריכים כדי לשרוד הם אוכל ומין או אהבה. אוכל לגוף, ואהבה ללב. אז מה יותר טוב מהדימוי הארכיטיפי של אשה שאוכלת אוכל עסיסי, שמנוני, נוטף, מנחם?"

בובי פליי לא יתווכח אתה. כמסעדן שנשוי לשחקנית סטפני מרץ', לפליי יש היכרות ממקור ראשון עם הפיתוי שב-DIPE. "סטפני מטקסס, אז היא אוהבת דברים כמו עוף מטוגן, וואבוס רנצ'רוס (ביצים מקסיקאיות) וסטייק עוף", אומר פליי בשיחת טלפון. "אמרתי לסטפני, בעצם התפקיד האמיתי שלי הוא לבשל לך", הוא אומר. "העובדה שאני יכול לבשל לה כל מה שהיא רוצה, וזה לא כל מיני סלטים, עוזרת לי למלא את חיי".

במשך עשורים רבים, דימוי מחוצף של תרבות הפופ היה תמונה של אשה שלא לובשת כלום מלבד חולצת כפתורים גברית. הרעיון המרומז היה: היא לובשת את הבגדים שלך. לאחרונה, מסיבה כלשהי, נראה שהמבט הגברי מצא תוצאה מעוררת: היא אוכלת את הבישולים שלך.

ג'ון שוק, הבעלים של אנימל, מסעדה על טהרת בשרים ושומן בלוס אנג'לס, משתפך כשהוא מספר על כך שהחברה שלו, שירי אפלביי, שחקנית טלוויזיה וטבעונית לשעבר, התפתתה לאכול נתחי חזיר מטוגן. "היא שוקלת אולי 50 קילו, בבגדים רטובים, וכשהיא אתי אנחנו אוכלים הכל בלי יוצא מן הכלל", הוא אומר בשיחת טלפון. "בדייט הראשון שלנו שאלתי אותה, 'למה הפסקת להיות טבעונית?' והיא אמרה לי 'איזה מין בחור ייצא עם טבעונית?'. אמרתי לה 'את מדהימה'".

אומרים ששחקניות הן בני אדם. העובדה שהן תלויות באוכל לצורך הישרדות לא צריכה להפתיע אותנו. אף על פי כן, נראה שההתמקדות במה שהן אוכלות בזמן ראיון מעוררת לא מעט חשדנות. "למען האמת אני לא חושבת ששחקניות אוכלות, באמת שלא", אומרת שרה ג'נקינס, שמנהלת שתי מסעדות במנהטן, פורצ'טה ופורסנה, שבהן פסטה יוקרתית ושומן חזיר זוכים להערכה רבה. "כשאני רואה אותן טורפות עוף מטוגן והמבורגרים, אני מניחה שזה קוד שאומר 'היא פשוט בן אדם רגיל'. אבל למה הן צריכות להיות אנשים רגילים? הן לא. אתה מבין? הן זוהרות". לא שג'נקינס תתנגד אם שחקנית שלא מן העולם הזה תצוץ במקרה במסעדה שלה כדי לאכול סנדוויץ'. "אווווו", היא אומרת, "אני אהיה מאושרת".

בעבור מנתחת תרבות כמו קרול אדמס, אינטלקטואלית פמיניסטית טבעונית, שהקדישה את רוב חייה לאיסוף וניתוח של ייצוגים של נשים ואוכל, אירועי ה-DIPE מצטברים לכדי יותר מסתם קריצה שובבית. סקסואליזציה של אוכל, היא טוענת, היא שיטה להסיח את דעתם של קרניבורים מן האופן שבו המזון שלהם מיוצר. "התמונות האלה של נשים, בין שהן פרסומות ובין שהן מופיעות במגזינים, אומרות כולן דבר אחד: צריכה מסורתית של גוף של נשים וגוף של חיות זה בסדר", אומרת אדמס בראיון טלפוני מביתה שבטקסס. "זה כאילו שתרבות האחווה הגברית הפכה לוויראלית. 'תצרוך כל מה שאתה רוצה', ו'מה שאתה רוצה לצרוך ממש רוצה להיות נצרך'".

בסופו של דבר ה-DIPE נועד ליצור רושם שהכוכבנית רגועה, נגישה וזורמת, אבל קשה לומר אם האסטרטגיה באמת עובדת. אנה הולמס, המייסדת והעורכת לשעבר של Jezebel, אתר תרבות דקונסטרוקטיבי שמתמקד בנשים, מתייחסת בקרירות לרגעים כאלה של זלילה מתועדת. "אני בדרך כלל די צינית בקשר לזה", היא אומרת. "כשהכתב מציין במפורש מה השחקנית אוכלת, בעיקר אם זה משהו עתיר קלוריות במיוחד או משמין, אני מגלגלת את העיניים. כי אני מניחה שזה שתול".

אולם יש סוג אחד של DIPE שהולמס אומרת שהיא לא היתה מתנגדת לראות בעיתון: "כולנו היינו מעריכים ראיון עם שחקנית שאומרת: 'אתה יודע מה? זה התפקיד שלי להיות במידה מסוימת, וזה מצריך ממני המון עבודה לעשות את זה. אני משתדלת לאכול מאוד בריא, בכמויות קטנות, אבל מדי פעם אני מתפרעת'. הייתי רוצה לשמוע את זה. שזה לא קל".



כריסטינה הנדריקס. לחי של חזיר


קייט בלאנשט. קישואים מטוגנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו