בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה נעלמו השחקנים השחורים מטקס האוסקר?

רשימת המועמדים לאוסקר השנה מציגה מקבץ הומוגני יותר מבחינה גזעית - לבן יותר - מאשר הסרטים המועמדים ב-1940

תגובות

בשורת עשרת המועמדים לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, שיוענק ביום ראשון, דחוסים אריסטוקרטים בריטים, לסביות מלוס אנג'לס שנוהגות בוולוו, להקת ברבורים, חבורת חנוני מחשב מהארוורד, שבטים של לוחמים ממסצ'וסטס וסוחרי סמים ממיזורי, וכן ציידי חיות מהמאה ה-19, בלשים מהחלומות וצעצועים מונפשים.

זהו מבחר מגוון למדי מבחינת הסוגה, הנושא, האווירה, הסגנון והשאיפה. אבל זה גם מקבץ הומוגני יותר מבחינה גזעית - לבן יותר - מאשר עשרת הסרטים שהיו מועמדים לסרט הטוב ביותר ב-1940, כשהאטי מקדניאל היתה לאמריקאית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר על תפקידה ב"חלף עם הרוח". לנוכח הפרק האחרון בהיסטוריה, הלובן של פרסי האוסקר 2011 מסמא מעט.

לפני תשע שנים, כשדנזל ואשינגטון והאלי ברי זכו בפרסי אוסקר - הוא היה הגבר האפרו-אמריקאי השני בלבד שזכה בפרס לשחקן הטוב ביותר, והיא היתה האפרו-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס לשחקנית הטובה ביותר - כל אחד מהם הקדיש רגע לסקירת אמנים מדורות קודמים שנאבקו בדעות קדומות ולחמו לזכות בהכרה שנמנעה מהם במקרים רבים מדי.

"הרגע הזה גדול ממני", התייפחה ברי. "הרגע הזה מוקדש לדורותי דנדרידג', לינה הורן, דיאן קרול". כשוואשינגטון עלה לבמה, הוא הודה לאל ואז הכיר בכוח עליון נוסף, סידני פואטייה, שקיבל פרס אוסקר לשם כבוד באותו ערב. "תמיד ארדוף אחריך, סידני", אמר ואשינגטון והניף את הפסלון לעבר פואטייה, שזכה בפרס לשחקן הטוב ביותר ב-1964 על "תמיד אלך בעקבותיך".

אובמה אשם?

אז היה נדמה ששינוי של ממש התחולל בקולנוע או לפחות באקדמיה, שהעניקה פרסים לשבעה שחקנים שחורים בלבד ב-73 השנים שקדמו לכך. לאחר ואשינגטון וברי זכו בפרס ג'יימי פוקס ופורסט ויטאקר (שניהם בקטגוריית השחקן הטוב ביותר); מורגן פרימן (שחקן המשנה); ג'ניפר האדסון ומוניק (שחקניות המשנה). אבל גיבוש נוכחות שחורה בקולנוע ובטלוויזיה לא אותת על בואה של הוליווד פוסט-גזענית.

האם טקס האוסקר הקרב הוא אנומליה או סמל מטריד למתחולל בתקופתנו? האקדמיה, בכל מקרה, אינה פועלת בוואקום. מבט לאחור לסרטים האמריקאיים של 2010 מגלה סרטים מעטים מהסוג שהזניק שחקנים, תסריטאים ובמאים שחורים לתחרות בעבר הקרוב - ביוגרפיות כגון "ריי" ודרמות אורבניות כגון "יום אימונים מסוכן".

להוציא כמה מקרים, כמו הסרט הרומנטי "Just Wright" ופארסת הגטו "כרטיס לוטו", זו היתה אולי השנה הלבנה ביותר בהוליווד מאז שנות ה-80, אחרי ריצ'רד פריור ולפני ספייק לי. הצבע סולק מסוגות גיבורי העל, הפנטסיה והפעולה. הדרמות האורבניות התחוללו על רקע שכונות איריות-אמריקאיות בניו אינגלנד.

האפשרות שתנועה קולנועית עצמאית שחורה - או אפילו ממלכה נפרדת - תקום בעקבות "פרשס", נראית כעת מרוחקת כפי שנראתה לפני שהסרט האמנותי הייחודי הזה עשה את דרכו, בתמיכת אופרה וינפרי וטיילר פרי, מפסטיבל סאנדנס לטקס האוסקר. אך וינפרי ופרי, כמו מפיקי הסרט, הסבו את תשומת הלב הציבורית לסיפורה של נערה שחורה שעוברת התעללות, ואילו "פרשס" נראה כעת כמקרה חד-פעמי יותר מאשר כסנונית ראשונה המבשרת שינוי.

מה קרה? האם 2010 יוצאת מן הכלל בתוך הרב-גוניות הגדלה? או שמא הוליווד, לכאורה מבצר הליברליות, שהיתה כה להוטה ב-2008 לסייע לאובמה להגיע לבית הלבן, נסוגה לאחור לדרכיה הישנות והמפוחדות? הייתכן שמעמדו של הנשיא כאיש האפרו-אמריקאי החזק בעולם חנך עידן חדש של בלבול גזעי - או שמא משבר בייצוג? הזהות המורכבת, לכאורה מלאת הסתירות של אובמה, הן כגבר (שחור, לבן, מעורב) והן כפוליטיקאי (ימין, שמאל, מרכז) יצרה בלבול בקרב תומכיו ומתנגדיו.

בדרכם הצנועה, הסרטים האמריקאיים סייעו לסלול לאובמה את הדרך לנשיאות, בכך שהפיצו ונירמלו תדמיות חיוביות של גבריות שחורה. שחקנים כמו פואטייה והארי בלפונטה דילגו מעל המשוכה ואיפשרו לגברים שחורים להתקדם אל מעבר לדמויות של שוערים וסרסורים ולשחק בלשים, שופטים, את השכן ממול, האל שבשמים והאיש החזק בחדר הסגלגל. בעוד מגוון התפקידים גדל, השמרנות המוגבלת מסחרית של הקולנוע האמריקאי - על העדפתה לסוגות מסוימות והתאווה לרוממות רוח, על התעקשותה על אב-טיפוסים וסטריאוטיפים, נבלים וגיבורים - הביאה לכך שהתדמיות האלה נטו להתאים לתבנית, במקום לשבור או לכופף אותה. מובן שזה לא קולנוע שעולה בקנה אחד עם מה שאובמה כינה בספרו האוטוביוגרפי מ-2007 "חלומות מאבי", "מצב הזהות הנוזלי".

ההכרה בנוזליות הזאת, וניצולה לצרכים יצירתיים ומסחריים, היו מאז עידן הסווינג ועד ההיפ-הופ נחלתה של המוסיקה הפופולרית באמריקה הרבה יותר מאשר של הקולנוע שלה. בין השאר מאחר שהקולנוע נותר אמנות שעובדת בשיטת "מלמעלה למטה" (top-down), הדורשת כסף רב, הוא היה זהיר יותר וביקש לרצות את הדעות הקדומות בקהל יותר מאשר לחתור תחתן.

בהוליווד הגזע הוא במקרים רבים בעיה חברתית שיש לטפל בה בכנות (ואז להניח לה), או אתגר שיווקי. בשנות ה-60 מנהלי האולפנים טפחו לעצמם על השכם על שיייצרו דרמות מפוכחות של חשיבה נכונה, שבמקרים רבים כיכב בהן פואטייה; סרטים כגון "כחום הלילה" ו"נחש מי בא לסעוד", שניהם יצאו ב-1967 וקצרו יחד 17 מועמדויות לאוסקר.

כעבור כמה שנים, כשדור חדש של שחקנים ואנשי קולנוע הגיח משברי שיטת האולפנים הישנה, פואטייה כבר לא היה יחידי כשאפרו-אמריקאים החלו להופיע על המסך ומאחורי המצלמה בהיקף חסר תקדים. פנים וקולות שפעם נמצאו רק ב"סרטי גזע" או בסרטים אמנותיים של שירלי קלרק ("The Cool World") ודומיה הסתננו למיינסטרים. היו להיטים מנצלי שחורים כגון "שאפט", דרמות משולבות כגון "Sounder" וקומדיות פופולריות ובהן הטרילוגיה "Uptown Saturday Night". מחוץ להוליווד פרחו במאים כגון צ'רלס ברנט, היילה גרימה, ביללי וודברי וג'ולי דש.

הגזע בקולנוע האמריקאי הוא רק לעתים נדירות עניין של תהליך פשוט. לעתים קרובות יותר הוא רצוף פרצים והתחלות שווא, נסיגות שבאות בעקבות פריצות דרך, ותקופות של ויכוחים עזים בעקבות שתיקה מביכה. מבחינה זו שנות ה-80 התאפיינו בעיקר בקיצוץ בשחקנים שחורים לא פחות מאשר בגיבוש מנטליות שוברי הקופות. בנימה אופטימית יותר, בסוף העשור ההוא קם דור חדש של קולנועני עשה זאת בעצמך. הבולט והקולני שבהם היה ספייק לי, שניסה להביס את השיטה ואחר כך הצטרף אליה.

מרפי, לי והכוכבים האפרו-אמריקאים שנחתו בשנות ה-90 ובעשור שלאחר מכן - בעיקר ויל סמית, מורגן פרימן, ג'יימי פוקס וכמובן ואשינגטון - נאלצו לעתים קרובות לשאת על שכמם את נטל ייצוג הגזע, גם כשביקשו להגשים את שאיפותיהם כאינדבידואלים.

ברוב המקרים השחקנים האלה הגיעו לפסגת קופות הכרטיסים בסיפורים שלא עסקו בגזע, ואילו הסרטים שתקפו את הנושא בישירות רבה יותר - כגון "עלי" ו"נערות החלומות" - עשו זאת לרוב במרחק בטוח היסטורית. נוצר הרושם שעם עלייתם של כוכבי קולנוע שחורים אינדבידואלים, הוליווד כבר לא חשה צורך לספר סיפורים על שחורים כקבוצה.

נסיגת האולפנים הגדולים מסוגיית הגזע מסבירה בחלקה את צמיחתו של קולנוע שחור נפרד חדש עם כוכבים (מוריס צ'סטנט, וויקה איי פוקס), במאים (אייס קיוב, טיילר פרי) וסוגות משלו (בין השאר סיפורי חיזור של שחורים מצליחנים כמו "משחק לשנים" ומצוקות השכונה כגון סדרת "המספרה").

פרי, שצמח מחוץ למיינסטרים ולעולם העצמאי, נהפך לאחד הבמאים והמפיקים המצליחים ביותר מקרב שחורים ולבנים כאחד. בשנה שעברה ביים עיבוד מושמץ של "For Colored Girls Who Have Considered Suicide When the Rainbow Is Enuf", אך הפך אותו לשלו, לרבות קישוטים מלודרמטיים ודיוות כמו ג'נט ג'קסון.

לי נמנה עם מתנגדיו של פרי. "יש לנו נשיא שחור, ואנחנו חוזרים לאחור", אמר לי ב-2009. "התמונה מטרידה, והיא מחזירה אותנו ל'איימוס ואנדי'" (סדרת טלוויזיה מוקדמת על שחורים ששיחקו בה לבנים מושחרי פנים). הפילוסוף קורנל וסט נדיב יותר. בשנה שעברה שפך אור על סוגיית הגזע והקולנוע באמריקה, וציין ש"למרות כל העושר של חיי השחורים בימינו, הדבר היחיד שהוליווד נותנת לנו הוא פתולוגיה שחורה. תראו את האוסקר. אפילו 'פרשס' עם מוניק, מה זה? אונס, התעללות, שוליים. במקרים אחרים נותנים לנו גישות מיסיונריות לבנות כלפי השחורים. 'הזדמנות שנייה'? אלוהים! ב-2010! אני מעריך את העבודה של סנדרה בולוק, אבל זו לא אמנות".

"הזדמנות שנייה" אולי לא היה אמנות, אבל לצד שלושה מועמדים נוספים לסרט הטוב ביותר - "פרשס", "מחוז 9" ו"אוואטר" - הוא תקף סוגיות של יחסים בין שחורים ללבנים. במוקד "מטען הכאב", שזכה בפרס הסרט, עמדה הידידות ההפכפכה בין שני חיילים, מומחה לבן וחמום מוח לפירוק פצצות בגילומו של ג'רמי רנר ומפקדו השחור הזהיר, שגילם אנתוני מקי. גזע לא היה נושא חשוב בסרט או בעיה שיש לפתור, אלא עובדת חיים מורכבת ומרומזת. המועמדים האלה רימזו על מגוון גישות לנושא רב-פנים, ובהן אלגוריה, מלודרמה וריאליזם.

שובם של המעמדות

האם הקולנוענים מיצו את הנושא בדרך כלשהי? או שמא הקרקע התרבותית נעה ובשל המשבר הכלכלי יצרה תחושה שסיפורים מסוג אחר חשובים יותר? אולי מוגזם לחבר יחד את סביבות החיים השבעות של "נאום המלך", "הילדים בסדר" ו"הרשת החברתית", אך קשה להימלט מהתחושה שהמעמדות עשו מעין קאמבק ב-2010. "המתאבק" מספר על אחים מתאגרפים ממעמד הפועלים מעיירה תעשייתית במסצ'וסטס. "Winter's Bone", המתרחש בהרי אוזרק, מספר על העולם האלים והשבטי של יצרני הסם קריסטל. "גנב עירוני", שהביא לרנר מועמדות שנייה בשנתיים, מתאר סביבה דומה, אבל של שודדי בנק מבוסטון.

האם המעמדות הם הגזע החדש? מפתה לחשוב כך, בהתחשב במצב הכלכלה והשיח הפוליטי, אך השניים מעולם לא היו נפרדים במציאות האמריקאית. נדמה שהמורכבות הגזעית של החיים האמריקאיים, לפחות כרגע, חוסמת את הדמיון הקולקטיבי של תעשיית הקולנוע. אולי השנה הבאה תביא אתה שינויים רבים שנוכל להאמין בהם.

לעת עתה, כשמתבוננים ברשימת הסרטים הפופולריים ביותר שיצאו ב-2010, נדמה שרק סרט אחד מסוגל להכיר במציאות רגילה לחלוטין של איש שחור ממעמד הפועלים וליצור עליו סיפור: "לא ניתנת לעצירה" של טוני סקוט, בכיכובו של דנזל ואשינגטון. שאר הוליווד, כך נדמה, תמיד תרדוף אחריו.



מורגן פרימן


ג'ניפר הדסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו