בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החדש של "רדיוהד" עדכני מספיק? זה לא באמת משנה

רדיוהד, בצעד שעלול לטלטל את איגוד מבקרי המוסיקה, החליטו שוב להוציא אלבום שמתחשב במעריצים ולא במבקרים. חוצפה

תגובות

"'רדיוהד' לא מתחשבים במבקרי המוסיקה", התבדח טים ג'ונז מה"גרדיאן" נוכח המיידיות שבה נדרש לסכם את התרשמותו מ"The King of Limbs", האלבום החדש של "רדיוהד", שהפתיע את העולם ביום שישי בבוקר. ג'ונז ספק התלוצץ ספק התלונן על כך שנאלץ, בדיוק כמו כל הקולגות שלו, להגיב במהירות לא צפויה לצפירת האזעקה. בדומה להם, גם הוא לא היה חד משמעי במסקנותיו והקפיד לסייג את הביקורת בטענה שלא קיבל את הזמן הראוי למיצוי הבנתו את היצירה. האירוניה בסיפור היא שדווקא אלבומים של אמנים כמו "רדיוהד" מצריכים רמת קשב גבוהה וזמן שיחלוף על מנת שישקעו היטב; אדרבא כשמדובר בקטעים המופנמים, האלקטרוניים, הפתלתלים ונטולי המבנה המוגדר שמאכלסים את "The King of Limbs".

אלא ש"רדיוהד", בצעד שעלול לטלטל את איגוד מבקרי המוסיקה, החליטו שוב להוציא אלבום שמתחשב במעריצים ולא במבקרים. חוצפה. הצרה היא שבשם הראשוניות - ערך מקודש בתקשורת בימינו הרבה יותר מאמינות - יש מי שהיו מוכנים לחתום על ביקורת שייתכן כי לא יעמדו מאחוריה בעוד כמה שבועות. וכך, כשהן נכתבו בידיים קשורות, התחלקו להן הביקורות לשתי אסכולות מרכזיות, שנגזרו שתיהן מאותה נקודת מוצא מרשימה לכשעצמה: "רדיוהד", אחת הלהקות הגדולות בעולם מצליחה לסחוף אחריה את ההמונים על אף שהיא מנגנת מוסיקה איזוטרית, אוונגרדית ולא מסחרית בעליל, שמושפעת מהמפיקים הקיצוניים והמתקדמים ביותר שיש לאלקטרוניקה המשוכללת להציע.

הצד המפרגן גורס ש"רדיוהד" היא למעשה חפרפרת של תנועות השוליים בתוך המיינסטרים. סוכנת שמתווכת למאסות את ההתפתחויות האחרונות מסצינות הביטים והבאסים המתאגרות וחותרת תחת החדגוניות של הזרם המרכזי. כפי שחשפה את הקהל העצום שלה ב"Kid A" ו"Amnesiac" ל-IDM, האמביינט והגליץ' של "אוטקרה", "פלייד", "בורדס אוף קנדה", אפקס טווין ו"טו לון סורדסמן" - היוצרים המרכזיים באלקטרוניקה החכמה של סוף שנות ה-90 - כך היא עושה כעת עם "פליינג לוטוס", "פורטט", ריקארדו וילאלובוס ו"מאונט קימבי", הדור החדש של פורצי הדרך. לכן, טוענים המצדדים, החשיבות של השירים עצמם היא משנית, כל עוד האסתטיקה היא מהפכנית וחותרת לשינוי. גם כשהם לא בשיאם הם מבצעים עבודת קודש שמאכילה מיליונים בהתנסויות קשות לעיכול וגורמים להם לבקש עוד.

לעומתם נמצאים הספקנים, שמדקדקים בחומרה ברמת הבקיאות של "רדיוהד" בצייטגייסט. בעידן שבו גם השוליים הקיצוניים ביותר נמצאים במרחק הקלקה, הם אומרים, מדוע שמישהו ירצה בתיווך של "רדיוהד", בוודאי כשהוא לא נשמע מספיק עדכני. הרי המוסיקה של "פליינג לוטוס" ו"פורטט" נגישה לא פחות מזו שלהם ואין כל סיבה לצרוך אותה יד שנייה, רק בגלל היישון של תום יורק; "רדיוהד" מפגרים היום אחרי המודלים העכשוויים שלהם בשנתיים-שלוש, מבלי שההגשה תצדיק את הפערים או תעניק ערך מוסף לתוצאה הסופית. "רדיוהד" היו הצוהר לעולם נסתר מהעין ומעתה כשנגלה, אין בהם יותר צורך.

רק המתאבן

הגם שכל אחד מהמחנות צודק מבחינתו, "The King of Limbs" הוא אלבום שמעמיד קשיים בפני כל אחד מהם, מה שעשוי להסביר את הזגזוגים שמתרחשים בהקשר אליו בשבוע האחרון. היכולת של "רדיוהד" ללכת עד הסוף עם התשוקות היצירתיות הפרטיות ולשקוע לתוך הרפתקאות סאונד ומקצב לא קומניקטיביות, אכן ראויות להערכה. הם הוכיחו מעל כל צל של ספק שהזיקה שלהם לאלקטרוניקה היא לא אופורטוניסטית או קוריוזית, ומגיעה מתוך סקרנות, חקר עצמי ובעיקר אהבה כנה.

יחד עם זאת, קשה להכחיש כי מי שמתעניין בתתי הז'אנרים שמהם שואבים "רדיוהד" השראה - פוסט-דאבסטפ, ביטים מהחוף המערבי בארצות הברית ואמביינט-נויז - לא ימצא כאן שום דבר חדש.

החצי הראשון של "The King of Limbs" נשמע כמו סקיצות לא מוגמרות של תכנותים, קירות סאונד ולופים אקראיים של רבעי מלודיות, שנעלמות עוד בטרם נקלטו. הקול של יורק, שנחתך ומודבק ברישול, נשאר מרוחק ועמום ללא הוקים ברורים או מלים שאפשר להבין. אין בתים או פזמונים, כי אם רק מקטעים לא קוהרנטיים של קול, שנבלע ברקע. מכל ארבעת הקטעים הללו בולט לטובה "Little By Little", שיש בו ביט רב-שכבתי מורכב, ארפג'יו של גיטרה אקוסטית שעומד בקונטרסט אליו ואפילו פזמון. או לפחות משהו שמתקרב לזה.

אבל זהו לא הפרמטר היחיד דרכו כדאי לשפוט את האלבום החדש. בכל זאת, מדובר ב"רדיוהד", לא בקרל קרייג. "רדיוהד" תמיד היו בשיאם כשהצליחו להטמיע את עצמם בתוך האסתטיקה המאתגרת. כך היה ב"Pyramid Song", "Where I End and You Begin", "Idioteque" ו"Reckoner". וזה מה שקורה גם בחצי השני של האלבום, שמתחיל עם הסינגל "Lotus Flower", השיר השלם ביותר באלבום, שבו הצורה - ביט מינימליסטי שבור, בס דאבי ממסטל ואפקטים שמונחים כמו טפטים - פוגשת בתוכן של מנגינה אמיתית, מהסוג שאליה התחננתי ב-20 הדקות שקדמו לה, ובפלצטו המוכר של יורק, שמזכיר מדוע בחור צנום עם שיער אפרוחי ועין עצלה נהפך לסמל מין.

אחרי "Lotus Flower" מגיעות שתי בלדות אווירתיות מהפנטות, שמייתרות את דיוני העדכניות; "Codex", שצולל בעזרת פנדר רודס לקרקעית של "How to Disappear Completely" ו"Videotape", ומתכתב, גם אם לא במודע, עם "Nutshell" המורבידי של "אליס אין צ'יינס"; ו"Give Up the Ghost" האבסטרקטי יותר, שמובל על ידי גיטרה אקוסטית ושכבות מרוחות מהקול של יורק, שנמרחות לרחשי רקע. "Separator", שחותם את האלבום, מתפקד כסיכום של "The King of Limbs", עם אינטגרציה של של כל הרעיונות שהובעו במהלכו ואולי מהווה רמז לבאות. יש לי תחושה ש"The King of Limbs" הוא רק מתאבן לקראת פרויקט מגובש יותר.

אי אפשר לסגור את הביקורת הזו מבלי להתייחס לשיווק הגאוני של "The King of Limbs" - ההכרזה עליו הגיעה ביום ראשון שעבר ותאריך היציאה הסופי שלו הקדים ביום את התאריך המיועד. מה שגאוני במהלך הוא המחסור בגינונים והנונשלנטיות בה הוא לועג להתנהלות המסורבלת של חברות התקליטים, שיותר משלוש שנים אחרי שהניחו בפניהן "רדיוהד" את המודל של "In Rainbows" - שלם כפי יכולתך והורד, אם בא לך שלם עד קצת וקבל גם את הדיסק עצמו - עדיין תקועות בתוך מסגרות לוחות זמנים מיושנות וקמפיינים מיתוגיים אגרסיביים שאין בהם נחיצות. "שיחררנו את האלבום כי הוא היה מוכן", הצהירו חברי הלהקה בתשובה לתהיה מדוע הוא שוחרר לפני התאריך המקורי שלו, רגע לפני שהם חוללו את האירוע התרבותי של השנה, ויצרו תכונה שטרם נראתה כמותה ברשת סביב נושא אחד. וזה כולל את ההפיכות בעולם הערבי. *

"רדיוהד", "The King of Limbs" (להורדה באתר הרשמי של הלהקה)

דאבסטפ מהעתיד

אם כבר "רדיוהד", הנה שני אירועים שקשורים אליהם בשיפולים. הראשון הוא "1972 ,Ravedeath", האלבום החדש של טים הקר - יצירת אמביינט-נויז סינמטית ויפהפייה, שמזכירה עם הרגעים היותר מהורהרים ואווריריים ב"The King of Limbs".

השני הוא מסיבה שתיערך הלילה (שישי) בקומפורט 13 בתל אביב, לרגל השקת סדרת הפודקאסטים של קבוצת טבק ובית העיר, בחסות המועצה הבריטית לתרבות. במסיבה ישתתפו שלוש פיגורות מכובדות מסצינת הדאבסטפ, שכל אחת מהן מייצגת פן אחר שלה: אל-בי הגראג'י הוותיק, ראסטי הצעיר והקרחניסט ובוק בוק, הבעלים של הלייבל המדובר "Night Slugs", שלוקח את הדאבסטפ - וגם את היו קיי פאנקי והפוסט דאבסטפ - אל העתיד.



רדיוהד. סקרנות, חקר עצמי ובעיקר אהבה כנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו