בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההתלהבות הגולמית של בוב גלדוף

וכחני אך חמים, בעל שם עולמי אך לא מצליח להופיע בבריטניה: בוב גלדוף תמיד ייזכר בתור המוסיקאי שניסה להאכיל את העולם. עם צאת אלבום חדש שלו הוא מתפנה להסביר את חזונו העכשווי בנוגע להבראת אפריקה

תגובות

אי אפשר לקרוא ולו חלק קטן מהמלים שנכתבו על בוב גלדוף מבלי להתרשם מכך שכולם מתרשמים מניבול הפה שלו. הוא כמובן מנבל את הפה, אבל לא כל כך הרבה; מרשימה יותר, מתברר, הווכחנות הצרופה שלו. אולי זה משום שהוא מדבר עם עיתונאית, ויש לו אנטנגוניזם מתועד היטב (ולפעמים מוצדק) כלפי עיתונאים, אבל לדעתי, איכשהו, זה עמוק יותר, זו דרך חיים: כל תשובה שנייה מתחילה ב"לא" חד - אפילו כששאר התשובה היא הרחבה, או מפעם לפעם אפילו הסכמה ישירה.

הנה חילופי דברים אופייניים: "יש דגש על המלה 'פיכח' בשיר האחרון באלבום שלך ('פסטיש של בלדה אירית'). השירים האלה הם במקרים רבים שירי שיכורים, נכון?" "לא. בכלל לא. במלה 'פיכח' אני מתכוון יציב. ממוקד. פשוטו כמשמעו, זה העניין. את עיתונאית. את אמורה להבין את השפה". "אני מבינה. אבל למלה יש גם משמעויות אחרות. למה שמת עליה כזה דגש?" "אין עליה דגש!" "היא מופיעה בכל בית!" (ובאחד הבתים שהיא אינה מופיעה בו, המלה "פיכח" מוחלפת במלה "שיכור"). "לא. פיכח אומר שאני ממוקד, ואת יודעת - זה פשוט מין מטפורה שמופיעה בבלדות כאלה. העובדה שאני אומר 'האל נחת על כתפי' היא חסרת משמעות מחוץ להקשר של שיר אירי. אני בכלל לא דתי. ברור שאלוהים לא יושב על הכתף שלי - וגם 'פיכח' לא אומר שאני שיכור".

אבל הוא גם יוצר רושם של אדם חדור התלהבות גולמית, אפילו חמים: לאחר שהסביר את סירובו להיסחף לאג'נדה של מישהו אחר, הוא ממשיך לנסות להיות כן ככל יכולתו. האלבום שהוא מקדם בימים אלה, למשל, נקרא "How to Comose Popular Songs That Will Sell" (איך לחבר שירים פופולריים שיימכרו), והוא אומר ישירות למה הוא כה שונה מאלבום הסולו הקודם שלו, "Sex, Age and Death" (סקס, גיל ומוות), שנכתב לאחר שפולה ייטס, אם שלוש בנותיו, עזבה אותו אחרי 19 שנה. האיש שבעבורו עזבה, מייקל האצ'נס מלהקת "INXS", התאבד בתלייה, והיא מתה כמעט שלוש שנים לאחר מכן ממנת יתר של הרואין שלקחה בטעות. האלבום נכתב אפוא מתוך "כאב אמורפי... הראש מלא בעולם שלם של כאב, גדוש בו, אתה פשוט יושב כי כל כך קשה להבין איפה הגבולות של הדבר הזה".

גלדוף, בן 56, יושב ליד שולחן עץ משופשף בפאב-מסעדה ליד ביתו בבאטרסי שבדרום לונדון, בשיערו הלבן והפרוע, וממשיך: "לא יכולתי לראות יופי. לא יכולתי לראות תשוקה. לא היתה לי תשוקה. המלה המתאימה לזה באנגלית היא - unmanned מסורס, בלתי מאויש". אבל במצב הזה הוא הכיר את ג'ין מרין, בת זוגו הנוכחית, בארוחת ערב בפאריס, והיא "התעקשה לאהוב אותי. וההתעקשות הזאת זוכה לתגמול בסופו של דבר - אי אפשר שלא. וככה תופרים שוב בן אדם, בכך שעושים משהו לנשמה שלו. וככה בגילי המאוחר, 58 וחצי, גיליתי שג'ון לנון כנראה ידע מה שהוא אומר - כל מה שצריך זה אהבה".

אחד משיריו החדשים, "To Live in Love" (לחיות באהבה), נפתח במלים: "לחיות באהבה / זה כל מה שיש / החיים בלי אהבה / הם חסרי משמעות", ונמשך באותה רוח. האם לא חשש שהאושר, אם להידרש לקלישאה, נכתב בלבן? שהרגשות האלה מתקבלים כבנאליים?

הוא מביע הסכמה נדירה, ויוצר קשר עין פתאומי וישיר. "עכשיו, כן - כי למרבה העצב אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרניסטי שבו צריך לשים מלים חשובות מסוימות באוצר המלים בתוך מירכאות. אחת מהן היא 'צדקה', ולכן תקליטנים צריכים להגיד 'charidee' (במקום charity)" - וכאן הוא מחקה את האופן שבו תקליטנים הוגים את המלה, לועס אותה בחדות - "ועוד אחת היא 'אהבה', אז הם צריכים להגיד 'luurrve' (במקום love), כי אי אפשר להגיד את זה, זה מביך. אבל לי לא קשה לומר מלים כאלה".

הבעיה האמיתית שלו, מתברר, היא אחרת. "את מכירה את השיר 'ג'וליה' של ג'ון לנון, מהאלבום הלבן?" הוא אומר. "'כשאני לא יכול לשיר את הלב שלי, אני יכול רק לומר מה אני חושב'. הבעיה היא בדיוק ההפך. אני יכול לומר מה אני חושב בכל מקום. אני יכול לשאת נאומים, אני יכול לעסוק בפוליטיקה, אני יכול לכתוב מאמר ל'גרדיאן', ל'אקונומיסט', ל'דר שפיגל', לכל עיתון. זאת לא בעיה בשבילי. זו דעה, זה קל. מה שאסור לי לעשות, מפני שאני עושה את הדברים האחרים, הוא לשיר את הלב שלי".

המבקרים מסקרים אותו בהקשר של פעילותו הפילנתרופית, של עסקיו המכניסים (למשל, ב-2008 הכניסה חברת התקשורת שלו, "Ten Alps", יותר מ-80 מיליון ליש"ט), של חייו הפרטיים, ולא בהקשר של קריירה מוסיקלית בת 36 שנה ("בכל זאת, נחמד שיש לו תחביב", נכתב באחת הביקורות על האלבום הנוכחי), וזה "למען האמת הדבר היחיד שאני נהנה לעשות, ואני עושה את זה די הרבה, גם אם לא יודעים על זה".

האם יהיו הופעות?

"יהיו, אבל לא בארצות הברית. השאיפה שלי היא להופיע באולם של 2,000 כיסאות בבריטניה. הייתי שמח לעשות את זה. אבל כאן בא שוב העניין שצריך לעקוף את כל הדברים, שאנשים צריכים לקבל שאולי הוא עושה מוסיקה - ולקהל קשה לבלוע את זה, אני מניח".

בה בעת, ואף שהיום הוא מסרב נחרצות לדבר על מגוון הצביעויות של הפעילות הפילנתרופית הבינלאומית והעוקצים החבויים בשחרור מחובות ("אני לא רוצה לערבב את זה עם הניסיון שלי לקדם אלבום. זה לא ראוי"), הוא לא ממש רוצה להפסיק לדבר על "הדברים", כי פירושו של דבר יהיה להכחיש את הטוב שהוא מנסה לעשות.

בשיר בונוס שהוא אוטוביוגרפיה בחרוזים, אחד הבתים אומר: "אבל בשנת / 85' ראינו מיליונים גוועים ברעב / והאל ישב על כתפי כמו נשר / אז שלחנו קצת לחם ומים / ניסינו לעשות כמיטב יכולתנו לעצור את הטבח / כי היינו צעירים ופיכחים". כשאני שומעת את השיר בליווי פסנתר ההונקי-טונק המקרקש, הוא נשמע מזלזל וגם רברבני בעת ובעונה אחת. "זה לא מזלזל. זה בדיוק מה שעשינו", מגיב גלדוף. "עשינו כמיטב יכולתנו לעצור את הטבח. אלוהים ישב על כתפי כמו נשר. אין בזה שום דבר מזלזל".

המופע "Live Aid", שהגיע לכל העולם והכניס 150 מיליון ליש"ט, מפעל שזיכה את גלדוף בתואר אבירות לשם כבוד, הוא חלק מהאגדה של המאה ה-20. יחד אתו בא השיר "Do They Know It's Christmas?" (האם הם יודעים שעכשיו חג המולד?). מה דעתו על השיר הזה עכשיו? ברור שהוא מתרשם מהחדירה המסיבית שלו לתרבות - הוא זוכר שפעם עמדו זמרים מול ביתו ושרו את השיר, לפני שלוש או ארבע שנים. "הם חשבו שזה שיר באותה רוח של 'Silent Night' ושאר זמירות החג!" פניו חרוצי הקמטים זורחים בעונג.

אבל חלפו 25 שנה עד שהשלים עם כמה היבטים של השיר. "כשאני שומע אותו עכשיו, בחנות שבה אני קונה את תרנגול ההודו שלי, זה לא מביך אותי. לא חשבתי שזה שיר טוב במיוחד. אני מוסיקאי, ומנקודת המבט הזאת, אני מרגיש, 'אוי, אלוהים', את מבינה?"

גדלתי באתיופיה. מוזר לי מאוד להיות בצד המקבל של העסקה.

"לא, אני יודע. זה נורא".

אבל אני מתכוונת מבחינה עובדתית. רוב המדינה נוצרית, בטח שידענו שהיה חג המולד. אבל זה לא מקום שבו "שום דבר לא גדל, גשם לא יורד, נהר לא זורם".

"זה לא חשוב, לעזאזל - תפסיקי להתווכח על זה כאילו זה אובייקט אמנותי מזורגג - תתווכחי על זה מנקודת מבט מוסיקלית. הכוונה היתה להביא לכך שאנשים יפסיקו למות, וזה עבד. כל דבר אחר לא חשוב, לעזאזל".

כן, אני אומרת בפקפוק, ומתכוונת לומר שגם אם הם גוועו ברעב, זה לא אומר שהם או בני ארצם לא התגאו בתרבות שלהם, או לא היתה להם גאווה שיודעת מתי עליה לקבל צדקה אבל היתה שמחה לקבל גם מעט כבוד יחד אתה... אבל אני לא מגיעה כל כך רחוק. "לא, כן - זהו זה. אין טיעון אחר. השיר הזה מנע מוות של מיליונים. אין שאלה", הוא חורץ. "הוא הכריח פוליטיקאים לקום ולעצור את זה. הוא גייס סכומי עתק, הוא הבטיח שיטפלו באנשים. ברור שכל אחד מהצדדים במלחמת האזרחים השתמש בו למטרותיו, אין בכך ספק, זה היה קורה ממילא. זה רק תקליט קטן, זה הכל".

נשמעו האשמות חמורות ולפיהן כסף ממבצע "Band Aid" קיצץ את מחיר המוות ברבע עד חצי, אבל אולי גם תרם למותם של אנשים במספר דומה, משום שהארגונים נוצלו על ידי משטר מרקסיסטי שדגל במדיניות של עקירה ולכן 600 אלף איכרים נעקרו מבתיהם בצפון ושלושה מיליונים נוספים נאלצו לחיות ב"כפרים" שבנתה הממשלה. מספר המתים מהאירועים האלה לבדם מוערך בין 50 אלף נפש למספר גדול פי שניים.

"נו, אז מה עושים?" שואל גלדוף, "לזנוח את האנשים שאתה מטפל בהם? כדי שהארגונים הכורעים ממילא תחת העומס יצטרכו לטפל ביתרה? זה מה שקורה. זו היתה נטישה מבישה לגמרי של חובותיהם. או שהם ארגון הומניטרי, או שלא. תחסכו ממני את הקוד המוסרי שלכם, בבקשה, ואל תלבישו אותו על הגב של אנשים גוועים. לא תודה".

העניין הוא שבעבור גלדוף, מוסיקה ופוליטיקה שזורות האחת בשנייה מאז ומעולם, כפי שהוא מעיר בגרסה מקוצרת ומבולבלת משהו של תולדות חייו. הוא גילה את הרוקנרול כשהיה בן 11 והקשיב לרדיו לוקסמבורג בבית אפל וקר באירלנד (אמו מתה כשהיה בן שבע ואביו היה סוכן נוסע שהרבה להיעדר מהבית); זמן קצר אחר כך גילה את הבלוז והחל בפעילותו נגד האפרטהייד.

שירים שכתב, או שכתב יחד עם להקת "בומטאון ראטס", להקתו הראשונה, מבוססים ברובם על העולם שסבב אותם אז: "I Don't Like Mondays" מבוסס על הירי בבית ספר בסן דייגו, "Banana Republic" על המצב הכללי של אירלנד באותה תקופה. הוא ראה את הדוח המפורסם של מייקל ביורק על הרעב באתיופיה כשמעיין הלהיטים שלו יבש, ומידג' אור שיכנע אותו שמה שהם כותבים עשוי להיות להיט. וכך, כמובן, התחילו "הדברים" לקרות.

כיום הוא עדיין מקדיש לפחות חלק מכל יום לעיסוק בסוגיות המתעוררות מפעילותו ב-G8 וב-G20; בקרן "Band Aid", לדבריו, "עדיין יש כסף, ואנחנו ממשיכים להעניק ממנו מלגות". הוא גם עסוק בהקמת חברת השקעות, "8Miles" (8 מייל - המרחק, בנקודה הקרובה ביותר, בין אפריקה לאירופה), שצפויה לגייס סכום גדול של כסף לראשונה בחודש הבא והוא מקווה שתיהפך לאחת המשקיעות הפרטיות הגדולות ביותר באפריקה. האם אפשר להסיק מכך שהוא עוזב את פעילות הצדקה המסורתית? האם איבד את האמונה בה? "לא! רק אמרתי, הדברים התפתחו, והצעד הבא הוא הצמיחה של אפריקה. מבינה?"

תשובתו בגרסה הארוכה היא שילוב אופייני של הנחה עליזה שהסיפור של אפריקה מגולל במידה מסוימת את מעורבותו בו, תשובה עקיפה להאשמה שיש לנהוג באפריקאים כשווים ולא רק כמקבלי צדקה, והפגנת ראווה של המחויבות שלו, שעדיין מרשימה מאוד ואולי אפילו אפשר לכנותה חזון. "אז בשנות ה-80 עסקנו בסימפטומים של בעיה כספית אחת אמפירית, שנקראת עוני. הסימפטומים הם רעב, מחלות, היעדר חינוך. המבנים הם, כמו תמיד, פוליטיים וכלכליים. זה לקח 20 שנה, מ'Live Aid' ל'Live 8'. ואז אתה עובר הלאה - אתה צריך לנסות כמיטב יכולתך ליישם את הסכם גלנאיגלס - סוגיית החוב נדונה בשמונת החודשים הראשונים, והג'י-8 עשו אולי 60% ואולי פחות, ממה שהובטח. אנחנו עדיין מטפלים בזה. בינתיים יש אפריקה אחרת שנפתחת והיא לגמרי חלק מהעולם החדש, וכדאי שניישר אתה קו. והדרך הטובה ביותר שאני יכול לעשות את זה היא להסביר למה אני מתכוון, ואת זה עושים בעזרת תיעול סכומים גדולים של כסף להשקעות בכבוד עצמי ובחיים ובמשרות כדי שכולם יוכלו לבנות את המדינות שלהם. אז זה הצעד הבא ואולי האחרון שאני יכול לתרום לו".



גלדוף בהופעה, 2005



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו