בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שלום רב שובך: הויכוח הסוער על חזרת שינון השירה לתוכנית הלימודים

הילד ויל שייקספיר עשה את זה, חיים נחמן ביאליק הקטן עשה את זה. האם גם קשת ליבליך, הילדה הגרוטסקית מ"ארץ נהדרת", תעשה את זה? ההחלטה של משרד החינוך לשוב ולחייב תלמידים ללמוד שירים על פה מעוררת פולמוס לוהט

תגובות

גל ההתרפקות על החינוך של פעם לא פסח על הלימוד על פה. לנוכח הביקורת על מערכת החינוך, והכישלון של תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים, עולה איזה געגוע לחינוך ההוא, לשיטה שהושלטה ביד ברזל אוהבת ושהעמידה תלמידים משכילים, המכבדים את מוריהם ובדרך כלל אפילו את הוריהם.

כך, בשליפה מהמותן, אומצו בשנים האחרונות - לעתים כיוזמות פלא שאחר כך נזנחו - סממנים חיצוניים של החינוך בראשית שנותיה של המדינה, כמו קימה כאשר המורים נכנסים לכיתה או תלבושת אחידה. ובאחרונה נודע כי החל בשנה הבאה יחייב משרד החינוך את תלמידי בתי הספר התיכוניים ללמוד שירים בעל פה לבחינת הבגרות.

אולי משום הרעש שחולל פרסומו של הצעד הזה, המשוררת פרופ' חמוטל בר-יוסף, העומדת בראש ועדת מקצוע הספרות של משרד החינוך, מבקשת להמעיט ממשמעותו. לדבריה, מדובר בהמלצה ללמוד בסך הכל חמישה שירים על פה לבחינה, ואלה נתונים לבחירת המורים. זהו עניין שולי בתוכנית הלימודים, שאין לנפחו יתר על המידה, היא אומרת.

ואולם, מתברר כי הידיעה על חזרתו של השינון לתוכנית הלימודים מעוררת עניין רב בקרב אנשי ספרות ורוח, ונוסטלגיה בקרב אלה שיש להם זיכרונות ילדות הקשורים בלמידה כזאת.

המצדדים בשינון רואים בו אמצעי שכדאי להחיותו, נכס משמר תרבות שהיה לו תפקיד חיוני בהנחלת התרבות המערבית והמסורת היהודית גם יחד לילדים בכל הדורות. לעומתם, המתנגדים מדגישים את הממד של האוטומטיות שהשינון מייצג וחוששים כי הוא מחדד פערים. ומעל הכל נשאלת השאלה אם למידה בסגנון הזה נחוצה ומתאימה לילדים בעידן הנוכחי, ואם כפייה תקרב אותם לטקסטים ואולי היא עלולה דווקא להרחיקם.

באחד ממכתבי המערכת בעקבות הידיעה ב"הארץ", מכתב פיוטי ונוגע ללב, הכותב מספר איך, בהיותו פליט שואה, זיהה את המורה שלו שלא ראה שנים, מגבו. שניהם היו לבושים בגדים בלויים, שאריות וקרעים של מדי צבא, ולכן לא היה בטוח בזיהוי. הוא התקרב וציטט שורה משיר שלמדו בכיתה לפני שנים. המורה עצר מלכת ופניו אורו.

האנקדוטה הזאת אמנם מחזקת את התחושה שלפיה לימוד על פה הוא שריד מעולם נעלם, אך ייתכן שהיא גם רומזת כי לעתים דקלום שורות הנאמרות מהזיכרון עשוי להיות חוויה משותפת בין אנשים, בני תרבות.

המשורר אשר רייך זוכר אף הוא מילדותו במאה שערים בירושלים "דרך חיים של שינון", כדבריו. זו הוחדרה בין השאר על ידי הנוהג של קריאת פרשת השבוע בימי שני וחמישי מלבד השבת, המועד הרגיל של קריאה זו. רייך סבור שהלימוד על פה הוא "מתודה חשובה מאוד של למידה" ומצר על כך ש"תורות פוסט-מודרניות לחינוך דחקו את רגליה". לדבריו, "לילדים יש מוח טרי וקל להם לקלוט. אם אני יודע משהו או אוהב משהו מהחיים החרדיים שלי, זה שמיום שהעמידוני על דעתי, למדתי ושיננתי את התפילות. כל הידע הזה נשמר לימים שיבואו. יש שאומרים שאם תחייב את התלמידים ללמוד על פה, הם ישנאו שירה; אבל היום לא שונאים?"

השפה מתנחלת

שתי תלמידות כיתה ט' בירושלים, המעידות על עצמן כאוהבות ספרות, כלל לא הזדעזעו מהרעיון ללמוד על פה כמה שירים. אחת מהן אמרה: "זה לא נראה לי בעיה ללמוד בעל פה כמה שירים, ואם זה מוסיף נקודות לבגרות, זה רווח נקי". לדברי חברתה, "זה קל, כי כשחורשים על שיר בכיתה ממילא כבר יודעים אותו בעל פה מרוב שאתה מכיר אותו". אבל לא בטוח שהנערות חובבות הספרות האלה מייצגות את כלל בני גילן: קשת ליבליך, דמות הנערה מ"ארץ נהדרת", היא אמנם טיפוס מוקצן וגרוטסקי, אבל אינה מנותקת מהמציאות כלל ועיקר. נסו ללמד אותה ביאליק בעל פה.

העניין הוא שהזיכרון לא פועל אצל כולם באותה דרך. ד"ר צביה ולדן, מומחית לאוריינות ממכללת בית ברל ואוניברסיטת בן גוריון, מציגה עמדה מורכבת. מצד אחד, היא חוששת שהלמידה על פה תהיה אמצעי חדש למדידת תלמידים. "אם בן אדם יודע משהו בעל פה זה מצוין", היא אומרת, "במיוחד אם אלה טקסטים יפים מהקאנון. השאלה מה המחיר הנדרש כדי ללמוד אותו בעל פה. יש ילדים שקשה להם מאוד ללמוד בעל פה. וצריך לחשוב גם על זה. אי אפשר לקפח אותם בציונים". ולדן מוסיפה, כי "יש געגועים לכל דבר שהיה, כאילו הוא הטוב ביותר. אבל זה לא תמיד כך".

מצד שני, גם ולדן חושבת כי שינון עשוי להיות בעל ערך, אם ייעשה באמצעים נכונים, המותאמים לעידן הנוכחי. שכן, היא מסבירה, "שפה כתובה שונה משפת היום-יום. היא מדויקת יותר, יש בה צורות נדירות ומבחר של מלים ונוצרה על ידי יוצרים דגולים. כאשר לומדים בעל פה השפה הכתובה מחלחלת לשפת היום-יום ומתנחלת בה". לדברי ולדן, כשקוראים טקסט לא מתקבל אותו אפקט: "קריאה היא עניין חד פעמי. כשמשננים שיר הוא נהפך להיות נכס".

ולדן ואף בר-יוסף מספרות כי הן יודעות לצטט שירים מהזיכרון. "זה גורם לי עונג רב ומאיר לי רגעים מסוימים", אומרת בר-יוסף. "זו תחושה טובה להשמיע אותם, לצטט מתוכם. זהו נכס רוחני רגשי הגורם לעושר פנימי עד כדי כך שאדם מרגיש שהוא יכול לחלוק את העושר שלו עם אחרים. כך נוצר מכנה משותף תרבותי, כי הרבה אנשים יודעים אותם טקסטים".

בעבר היה השינון כלי לדמוקרטיזציה של הידע. פרופ' אביגדור שנאן מהאוניברסיטה העברית אומר כי במשך ההיסטוריה, היהודית כמו הכללית, שיעור יודעי קרוא וכתוב לא היה גדול. מרבית האנשים היו אנאלפביתים, אבל בזכות השינון עדיין היו בני תרבות. הם ידעו תפילה, מסורת ואגדה. "מהמאה הראשונה לפני הספירה עד המאה התשיעית לספירה, העברת המסורת בכתב היתה אליטיסטית. הכותבים היו תלמידי חכמים שמתכתבים וכותבים. השאר, עם ישראל, העבירו מסורות בעל פה", הוא אומר.

גם בתרבות האירופית הרבו ללמוד על פה. דקלום שירים היה נפוץ כי הדפוס היה נדיר ויקר. בתקופות מסוימות נהפך דקלום כזה לסוג של בידור או תיאטרון. מקורו בתרבות היוונית. שהרי את יצירות המופת של הומרוס, "איליאדה" ו"אודיסיאה", דיקלמו על פה. יצירות שלמות על פה היו גם בתפריט החינוכי של אנשי רוח בילדותם, מאוגוסטין הקדוש במאה הרביעית ועד שייקספיר מאות שנים אחר כך.

הספר, שנעשה נגיש יותר להמונים במאה ה-18, לא עירער את מעמדו של השינון בחינוך. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 חלק מרכזי בחינוך הנכון באירופה ובארצות הברית היה לימוד שירה בעל פה, ובתוך הבתים, הורים היו מציגים לראווה את ילדיהם המדקלמים שירה כמו את בנותיהם המנגנות בפסנתר.

גישות פרוגרסיביות בחינוך, כאלה ששמות את הילד במרכז, הפכו את השינון למייצג של החינוך השמרני, הקופא על שמריו. ואמנם, כיום, כאשר הידע נגיש כל כך ונמצא במרחק הקשה אחת בגוגל, איזה ערך יש לשינון?

לדברי שנאן, הגוגל לא מספיק. "הטקסט לא זמין באמת כיום", הוא אומר. "הספר שוכב בספרייה או בגוגל ורוב הילדים או האנשים לא מתאמצים לשלוף אותו". שנאן סבור שיש לאמץ את השינון גם בלימודי המקרא. ובכל מקרה, "לא מדובר בשינון כמו תוכי, אלא מתוך הבנה של הטקסט ושל מקומו התרבותי".

גם פרופ' אריאל הירשפלד מהאוניברסיטה העברית הוא חסיד גדול של דקלום שירה. במאמר בשבחו של השינון שהתפרסם ב"הארץ" לפני כמה שנים הוא טוען לא פחות כי "הלימוד בעל פה הוא הצורה המעמיקה ביותר ללימוד שירה. הוא, בעצם, הגשמתה. הוא הביצוע המתמודד עם תביעתה של השירה לעל-זמן. הוא סוג של חריתה. אלא שהאבן שלו היא התודעה החיה. מה יכול להיות מורכב יותר מן הצירוף הזה? בדרך הזאת הופך השיר בתודעה לצורה, להוויה חללית, והוא נצפה בעיני הרוח מתוכו ומסביבו כאחד, כאילו היה גוף תלת-ממדי".

פרקי אבות באם-פי

אל מול סגולותיו של השינון, טוענות ולדן ובר-יוסף כי השאלה הגדולה היא באיזו דרך לעשות זאת. שתיהן סבורות שאין להטיל את הדבר כגזירה, אלא שיש למצוא דרכים לחבב זאת על התלמידים.

"אפשר להתחיל בשירים שיש להם לחן והם ידועים בחלקם, כמו 'הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק", אומרת בר-יוסף. "הייתי גם שמחה אם היו מופעי קריאת שירה, או תחרויות קריאת שירה על פה בבתי הספר. ולמה שהטלוויזיה לא תיזום את זה? זה עשוי להיות משעשע".

ולדן סבורה שמשרד החינוך צריך להשקיע בנושא: "מה שמדאיג אותי, שכל יום מישהו קם בבוקר במשרד החינוך ומחליט משהו אחר. מתייחסים למורים כאילו הם קבוצה שצריכה לקבל הוראות. בצבא זה כבר לא עובד. ואין פתרונות קסם. הנה השקיעו במשך שנים הון עתק בחידון התנ"ך. האם הוא עזר לחבב את התנ"ך על התלמידים? אסור שהשינון יהיה מנותק מעולמם".

ולדן מציעה להשתמש באמצעים טכנולוגיים הקרובים לתלמידים כדי להפוך את השינון לעניין קליל יותר. למשל, לדאוג לביצועים מקצועיים של דקלום השירים על ידי שחקנים מוכרים. לדבריה, מלבד קטעי שירה אפשר אף להרחיב את המאגר של הטקסטים גם לכאלה מהמסורת היהודית, מהמקרא או פרקי אבות ולצבור אותם באתר אינטרנט שממנו התלמידים יורידו בעצמם לתוך מכשיר האם-פי שלהם. "השינון עדיין שייך לעבר, וצריך להבין שזהו אתגר חדש בחינוך להגיע ללבבות של ילדים ולהעשיר אותם בכל דרך אפשרית מתוך הערכה, לא בכפייה ולא בכוח".

דרך הלב | אלי אליהו

נראה כי אחד הנזקים התרבותיים הגדולים של גל הפשיזם ששטף את אירופה במאה ה-20 הוא תגובת הנגד המוגזמת של הפוסט-מודרניזם. סמכות, חינוך, סלקציה - כל אלה נעשו למושגים שמעוררים מיד התנגדות. מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. זו כנראה גם הסיבה שהדרישה מתלמידים ללמוד שירים על פה מוצגת על ידי המתנגדים כדרישה פשיסטית.

אלא שההיפך הוא הנכון במקרה הזה. הפשיזם מבקש את טובת המערכת על פני טובת הפרט, ואילו הלימוד על פה בימינו הוא כל-כולו לטובת הפרט. בעבר, לפני עידן הדפוס או המחשב, בני אדם שימשו סוכני זיכרון, ואכן הם למדו דברים על פה כדי שיוכלו לשמש מקור מידע לאנשים אחרים. כיום אין בזה צורך עוד. רק התלמיד עצמו ייהנה בעתיד מפירות השינון.

לא זו בלבד שאין זו דרישה פשיסטית אלא שיש בה גם חיבור אמיתי ועמוק לטבעה של האמנות, שהרי מהי תכליתה של האמנות בכלל והשירה בפרט אם לא להיחקק בלב הזולת. לשם כך יש בשירה חריזה, מקצבים, תקבולות, דימויים. אפילו ערכה של יצירת האמנות נקבע על פי מקוריות דרכו של האמן להיחקק בלב; ככל שהוא ממעט להשתמש לשם כך בנוסחאות זיכרון מוכרות ויוצר נוסחאות ייחודיות לעצמו, כך נתפש מעשה היצירה שלו כמורכב ומרתק יותר.

שינון הצורות האלה מטמיע במחשבה תבניות תחביריות, מוסיקה, אוצר מלים. נכון, לצד המרכיבים הצורניים האלה עומד התוכן. יכול להיות שאחדים מן התלמידים, אולי אפילו רובם, ישננו את השירים מבלי להתעמק בתוכנם, אבל הלימוד על פה לא נועד להחליף את יתר אמצעי הלימוד אלא להוסיף עליהם. מעבר לזה, הלימוד על פה אינו שינון סתם, הוא למעשה מעקב אחר חוט מחשבתו של הכותב. כאשר לומדים על פה, מוצאים נקודות להיאחז בהן כדי להיזכר בשורה הבאה; הנקודות הללו הן פעמים רבות אותן נקודות שהובילו את היוצר לכתוב דווקא את השורה הזאת בסדר הזה.

דבר לא מבטיח שתלמידים ילמדו לאהוב שירה (זו כנראה נטיית לב), אבל די בכך שמתוך הלימוד על פה יבינו ששיר אינו רק מלים מסודרות על גבי נייר, מסמך כתוב, אלא גם דיבור חי, דיבור מוסיקלי.

כדי להבין את המשמעות הפנימית האמיתית של הלימוד על פה כדאי אולי לשים לב דווקא לביטוי האנגלי "to know it by heart". כלומר בתרגום מילולי: "לדעת את זה דרך הלב". לא בראש, לא במחשבה, לא מתוך היגיון, לא בזכות מלות פרשנות משמימות כמו "מטאפורה" או "אוקסימורון", אלא לדעת את זה כפשוטו, דרך הלב.



שני כהן בתפקיד הילדה קשת ליבליך ב''ארץ נהדרת''. נסו ללמד אותה ביאליק בעל פה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו