בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבטון הנכון: האדריכלים סג'ימה ונישיזאווה קפצו לבקר

הם לובשים שחור אך צובעים את בנייניהם בלבן, הם צוחקים כמו ילדים אבל עבודתם משדרת רצינות תהומית, והם אולי היו רוצים ליצור אייקונים אך מתמקדים במבנים בקנה מידה אנושי. שיחה עם צמד האדריכלים היפאנים זוכי פרס פריצקר, קזויו סג'ימה וריו נישיזאווה, שביקרו בישראל והתפעלו דווקא מהחלק הישן של מוזיאון תל אביב

תגובות

קזויו סג'ימה נוהגת לסיים את יום העבודה שלה בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, לפעמים אף מעט מאוחר יותר. כשהיא שבה לביתה, שכמו משרדה נמצא גם הוא בטוקיו, היא אינה נופלת למיטה אלא מתפנה לעסוק בתחביב שלה - גננות. היא ניגשת לטפל בעציצים הרבים שפזורים במרפסת, משקה, קוצצת וגוזמת את הפרחים ואת העלים היבשים. בבוקר שלמחרת היא תבחן אותם שוב לפני שתצא בחזרה אל המשרד. על השולחן במרפסת תשאיר כמה פיסות של לחם מפורר בעבור הציפורים.

"הפילוסופיה של סג'ימה היא לעבוד הרבה", מעיד שותפה למשרד ריו נישיזאווה. לא היא ולא הוא העזו לצאת לחופשה זה שנים. סגנון החיים הסגפני והאינטנסיבי שלהם הוא ככל הנראה גם אחת הסיבות לזכייתם בפרס פריצקר ל-2010, העיטור הנחשב ביותר בעולם האדריכלות. "צריך להקדיש כמה שיותר זמן כדי ליצור משהו", מוסיפה סג'ימה, "אני יכולה להתחיל בשעה, אחר כך שעתיים, ואז אולי אחרי עשר או 20 שעות עולה לי רעיון, אני צריכה זמן לחשוב".

פרס פריצקר הוענק לשניים על עבודתם המשותפת בסטודיו סאנה (SANAA), שאותו פתחו ב-1995. נישיזאווה, אז אדריכל צעיר יחסית שעבד במשרדה של סג'ימה חמש שנים, ביקש לצאת לדרך עצמאית. היא הציעה לו להקים משרד משותף, כשבמקביל היא תשמור על המשרד הנפרד שלה והוא ייסד משרד עצמאי משלו. שלושת המשרדים פועלים כיום תחת קורת גג אחת בבניין בשכונת טאטסומי במזרח טוקיו. גם אחרי 16 שנים יחד הוא מכנה אותה "הבוסית שלי" בחצי חיוך.

בסוף השבוע האחרון באו סג'ימה, בת 55, ונישיזאווה, בן 45, לביקור ראשון בישראל, שעורר עניין עצום בקהילת האדריכלים המקומית. הביקור אורגן על ידי האדריכל אריה קוץ, ראש אגודת הידידות ישראל-יפאן, על סמך היכרות אישית. בתחילה היו השניים אמורים להופיע בכנס של אגודת אדריכלי הפנים, אולם לאחר שזה בוטל באופן פתאומי, מוזיאון העיצוב בחולון קיבל את החסות על אירוחם. ביום חמישי שוחחו האדריכלים היפאנים על עבודתם בפני אולם גדוש במדיטק חולון. ביום שישי הם טיילו בתל אביב, נפגשו עם שגריר יפאן ונכחו בקוקטייל חגיגי שאורגן לכבודם בביתו של קוץ ורעייתו, האדריכלית רני ניר. שבת הוקדשה לשהות בירושלים, כולל ביקור בזק במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. לאחר מכן הם נסעו לים המלח (בקשה מיוחדת של סג'ימה, לדברי המארגנים), שם נשארו עד סוף ביקורם אתמול.

בביקור הקצר הספיקו האדריכלים היפאנים לראות לא מעט אדריכלות ולפגוש עשרות אנשי מקצוע, מעצבים וסטודנטים. הם התרגשו במיוחד מהביקור במוזיאון תל אביב לאמנות. הם התרוצצו בין חללי התצוגה, רשמו הערות בספר הסקיצות והפנו את תשומת הלב אחד של האחר לפרטים שונים. הם אמרו כי אגף הבטון החדש והמדובר של המוזיאון (בתכנונו של פרסטון סקוט-כהן) "מלהיב פחות".

הפעם הקודמת שפגשתי בסג'ימה היתה לפני כחמישה חודשים, במסגרת הביאנלה לאדריכלות בוונציה. היא האשה הראשונה שנבחרה לאצור את האירוע והראיון עמה התקיים אז בשעות הערב במטה הביאנלה בארמון ג'וסטיניאן. היא נראתה מותשת מלוח הזמנים הצפוף ומעדרי המעריצים שתרו אחריה, חמושים במצלמות סלולריות. גם ביום חמישי בחולון היא היתה מעט עייפה, אבל נדמה היה כי הנוכחות של נישיזאווה נוסכת בה ביטחון.

שניהם מקרינים נאיביות כמעט ילדותית ושונה מאוד מהרצינות התהומית שמאפיינת את הבניינים שהם מתכננים. הם צוחקים הרבה, לרוב בתיאום מושלם, וברגע שהשיחה גולשת לנושאים יום-יומיים כמו בגדים וסיגריות, הם מיד מתעוררים. סג'ימה ונישיזאווה הם חובבי אופנה ולהרצאה במדיטק הם התייצבו, כמו ברוב הופעותיהם, במלבושים שחורים - היא בשמלה בגזרת A מצמר שמטשטשת כל סממן נשי וסיכה פשוטה בשיער; הוא בחולצה של קום דה גרסון וג'ינס של דיור. במשך הראיון ביקשה סג'ימה כמה פעמים לצאת לעשן. נישיזאווה העיד שהסיגרייות אינן עוזבות אותה לרגע אחד גם כשהיא במשרד - עיפרון ביד אחת וסיגריה בשנייה.

מה גורם לכם להתרגש?

"כל כך הרבה דברים. אדריכלות. ערים. מוסיקה. ספרות", משיב נישיזאווה. "אני מתרגשת מהטבע", מוסיפה סג'ימה, "אני מתרגשת מאוד מהרים מדהימים או יום שמש יפה. כשאני נוסעת בעולם, אני נחשפת לעתים קרובות למשהו מרשים בטבע וזה משמח אותי מאוד".

טוקיו אינה מצטיינת במרחבי טבע פתוחים.

"לפני כשנתיים עברנו למשרד חדש באזור הנמל בעיר. הבניין שלנו פונה לתעלה ולכן, אף על פי שאין הרבה טבע מסביב, כשיש רוח חזקה או גשם אז התעלה מתמלאת מים ואני מיד הולכת להסתכל בחלון".

איך נראים חייכם מאז הזכייה בפריצקר?

"הפרס הביא לנו קצת פרסום, אבל הוא לא שינה הרבה את שגרת העבודה שלנו", היא ממשיכה. "אנחנו לא משרד גדול, אנחנו לא יכולים לעבוד על הרבה בניינים בבת אחת וגם אין לנו כוונה להתרחב. אחרי הפרס היו מגעים לכמה פרויקטים אבל שום דבר לא התממש".

"הזמינו אותנו לדבר בתוכנית לכבודנו בטלוויזיה היפאנית, תוכנית לא ממש פופולרית", מוסיף נישיזאווה, וסג'ימה מיד מתחילה להתפקע מצחוק. "כמה אנשים מהמשפחה שלי אכלו מול הטלוויזיה וראו במקרה את התוכנית. הם הופתעו והתקשרו אלי: 'מה פתאום אתה בטלוויזיה?'" ושניהם שוב צוחקים.

חשבתי שאחרי שמקבלים את הפרס, נהפכים לסלבריטאים ומקבלים מיד פרויקטים לכל החיים.

"לא!" שניהם צוחקים שוב. סג'ימה מוסיפה: "באחד הראיונות נשאלתי איזה פרויקט הייתי רוצה לתכנן והשבתי שמעניין אותי לתכנן בית ספר. אחרי כמה ימים התקשר אלינו ראש עיר קטנה בפריפריה של יפאן והציע לנו לתכנן אצלו בית ספר. אז ייתכן שבאביב נתחיל לעבוד עליו. זה הדבר היחיד שיצא לנו מבחינת עבודה בינתיים".

לדעתו של נישיזאווה, העדרם של פרויקטים חדשים קשור בעיקר למצבה של כלכלת יפאן, שנפגעה קשות במשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008. הפעילות של סטודיו סאנה מתמקדת ברובה בפרויקטים ציבוריים ופרטיים בתוך המדינה ומשום כך הם הושפעו מאוד מהמשבר. "אני חושב שכעת זה האירוע שהכי השפיע על המשרד שלנו ועל אדריכלים ביפאן בכלל", אומר נישיזאווה. "אנשים בטוקיו די מדוכאים כרגע מבחינה פסיכולוגית. הם פוחדים שיפאן מאבדת את ההובלה שלה מבחינה תעשייתית, כלכלית ותרבותית. יש מעין חוסר שמחה כזה באוויר".

חרף המשבר הכלכלי העולמי, נראה כי סטודיו סאנה הצליח לפרוח ולזכות להכרה בינלאומית דווקא בשלוש השנים האחרונות. אחרי שתיכננו פרויקטים בקנה מידה מצומצם יחסית וביעדים מרוחקים מעינם של המגזינים המקצועיים, הם חנכו ב-2007 את המוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו יורק - בניין שהציג לעולם את היכולת העיצובית המרשימה שלהם.

המוזיאון החדש משקף כמה מהעקרונות הבולטים בעבודתם - פשטות, ניקיון צורני, התייחסות מרתקת לקנה המידה האנושי והתעסקות מקיפה במערכת היחסים שבין פנים לבין חוץ. הבניין מורכב מכמה "קופסאות" שנערמו זו על גבי זו בהסטה קלה. כל קופסה מכילה חלל תצוגה נפרד וברווחים שביניהן פתחו סג'ימה ונישיזאווה חלונות נרחבים ומיקמו מרפסות. את החזיתות הם חיפו ברשת אלומיניום לבנה שמקנה לבניין כולו הופעה תלת ממדית מסקרנת. בשונה מאדריכלים רבים ביפאן ומחוצה לה, הם אינם נוהגים לכתוב טקסטים אקדמיים או מניפסטים המסבירים את עבודתם, אלא נותנים לבניינים "לדבר" בזכות עצמם. מה בכל זאת הרקע הפילוסופי או האידיאולוגי שעומד בבסיס תהליך התכנון שלהם?

"לאחרונה אני חושב יותר ויותר שמה שאנחנו עושים זה לכונן או להמציא 'יחסים חדשים', גם ברמה הפיסית וגם ברמה המופשטת", משיב נישיזאווה. "הכוונה ליחסים חדשים בין האדריכלות לבין הטבע, בין אנשים לבין אנשים אחרים, בין פנים לחוץ, בין האדריכלים לבין החברה, בין הישן לבין העכשווי. אני לא בטוח אם זאת כל האידיאולוגיה שלנו, אבל יצירה של מערכות יחסים היא דבר גדול בעבורנו. זה גם עניין של תרבות. בבית היפאני המסורתי אתה יכול לפתוח את הפוסומה (מחיצות ניידות) ואז הרוח נושבת פנימה ואנשים מרגישים את האביב. אני מחפש ליצור סוג כזה של מגוון".

דוגמה למערכת יחסים מקורית בין האדם, האדריכלות והטבע אפשר לראות בביתן הקיץ שתיכננו השניים לגלריה סרפנטיין שבהייד פארק בלונדון ב-2009. מדי שנה מזמינה הגלריה ביתן ארעי מאדריכל בעל מוניטין עולמיים ואחרי החנוכה המוצלחת של המוזיאון הניו-יורקי, סג'ימה ונישיזאווה נראו כבחירה מתבקשת.

גם במבנה לסרפנטיין הם השתמשו בחומרים החביבים עליהם - מתכת וזכוכית. את הגג האמורפי הם יצרו מיריעת אלומיניום מלוטשת שמשמשת כמראה של הסביבה ושל ההתרחשויות בתוך הביתן. קירות זכוכית יוצרים הפרדה אקוסטית בלתי נראית בין הפנים לבין החוץ. המבקרים במקום נחשפו למבנה שמערבב הכל בהכל: העצים שבחוץ משתקפים בזכוכית שמשתקפת באלומיניום, ובחזרה; מעין תעתוע אופטי מתוחכם שיוצר חוויה חללית וחושית מיוחדת.

עניין של תנועה

בהרצאתם בחולון הציגו השניים 11 פרויקטים ששוזרים יחד את הקריירה המשותפת שלהם ומבטאים את התפתחותם העיצובית והרעיונית. גלריה סרפנטיין היא למעשה פיתוח של ביתן הזכוכית במוזיאון לאמנות של טולדו, אוהיו. המוזיאון החדש בניו יורק מתבסס על עקרונות חלליים שפיתחו בבית פרטי בטוקיו, ומרכז הלימוד של רולקס בלוזאן הוא מעין גרסה מתקדמת של המוזיאון העירוני בקאנאזאווה. היכולת שלהם לשמור על הזיכוך של הרעיון הראשוני היא יוצאת דופן בעולם האדריכלות. לעתים לא היה ברור אם הדימוי שהם מציגים על המסך הוא מודל, הדמיה או בניין אמיתי.

"המערכת המבנית, השלד של הבניין, חשובה לנו מאוד", מסבירה סג'ימה. "אנחנו עובדים הרבה על כל החיבורים ומתכננים בדיוק איך החלון מתחבר לקיר, איך הקיר נוגע באדמה, איך לעבד את החומר ואיך להשתמש בו. בכל פעם שאנחנו מגיעים לצומת בתכנון, אנחנו מקפידים לחזור לרעיון המקורי".

הבניין האחרון שהם חנכו - מרכז הלימוד רולקס באוניברסיטה הפוליטכנית בלוזאן - הוא גם הגדול ביותר שתוכנן עד כה במשרדם. הם יצרו שם בניין בעל תוכנית מרובעת בהיקף של 6,000 מ"ר שמתרומם בחלקים שונים ויוצר טופוגרפיה בנויה מלאכותית. בגג נחתכו עיגולים בגדלים משתנים שתוחמים חצרות פנימיות ומחדירים תאורה טבעית לחללים הפנימיים. הבניין מצליח ליצור מגוון של מערכות יחסים - בין החללים הפנימיים לבין עצמם, בין הפנים לחוץ, ובין הבניין ליתר הקמפוס ואף לסביבה הרחוקה ממנו.

בקשר לבניין זה כתב חבר השופטים של פרס פריצקר כי סאנה "חוקרים את התכונות המרהיבות של חללים מתמשכים, של אור, שקיפות וחומר, כדי ליצור חיבור מרתק. האדריכלות שלהם עומדת בניגוד לבומבסטי ולרטורי ובמקום זה הם תרים אחרי האיכות הישירה, היעילה והמאופקת".

נישיזאווה מסתייג מההגדרות של "טוהר" ו"זיכוך" ומעדיף להשתמש במלה "פשוט" כדי לתאר את עבודת הסטודיו: "כשאני מדבר אנגלית, אני חש קושי לבטא את הרעיונות שלי. אחת הדוגמאות לכך היא המלים Clear (נקי, פשוט) ו-Transparency (שקיפות). ביפאנית המלים האלה קרובות מאוד, יש ביניהן יחסים אורגניים. כשאני מנסה לתרגם ישירות מיפאנית, אז רוב הזמן אנשים לא מבינים מה אני אומר ומתבלבלים בין ניקיון לבין שקיפות. לכן המלה 'פשוט' מתאימה יותר".

לפשטות הזאת גם תורם השימוש העקבי בצבע לבן בכל אחד מהפרויקטים של השניים - ברצפה, בקירות, בחזיתות ואפילו בחדרי השירותים. "במציאות אנחנו לא מסוג האנשים שרוצים לבן בכל פינה", מסבירה סג'ימה, "אבל אנחנו מוציאים הרבה מאוד כסף על השלד של המבנה ואחר כך נותר לנו מעט מאוד כסף בשביל הגימורים. בדרך כלל יש לנו תקציב ללוחות גבס ולא לחיפוי אבן או עץ. את הגבס אנחנו צובעים בלבן מסיבות פרקטיות. אני לא יודעת אם אני כל כך אוהבת אותו, אבל זה צבע גנרי".

התוצאה הסופית אכן פשוטה וקריאה אבל לא כך הדרך אליה. מי שמבקר בבניינים של סטודיו סאנה אינו יכול שלא להתרשם מרמת הפירוט המרהיבה ומהפתרון הטוטאלי שמעוצב לכל אחד מחלקי המבנה. בכל בניין ובניין מושקע מאמץ אדיר, ולא בכדי מסתיים יום העבודה במשרד בשעות הקטנות של הלילה. הפגישה היומית של צוות המשרד מתקיימת בחצות ומי שאינו מספיק להגיע לרכבת האחרונה, נאלץ להישאר לישון שם בשק שינה. לא מעטים מהעובדים פשוט מבלים שם שבועות שלמים, אחרים לא יצאו לחופשה זה שנים.

העבודה הצמודה והאינטנסיבית לאורך השנים איפשרה לסג'ימה ולנישיזאווה להכיר אחד את השני היטב. בעבר אף נפוצו שמועות כי הם בני זוג (הם מכחישים זאת). לשניהם אין בני זוג או ילדים והם שומרים על פרטיותם באופן קנאי.

האם האדריכלות שווה את ההקרבה האישית שאתם מקריבים למענה?

שניהם מתלבטים במשך דקה ארוכה ולבסוף נישיזאווה עונה: "אנחנו פשוט עסוקים בעבודה, אנחנו לא חושבים על זה הרבה".

סג'ימה, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, תוכלי בוודאי לומר מי האדריכל הנערץ ביותר על נישיזאווה?

"לה קורבוזיה".

נישיזאווה, במי סג'ימה היתה בוחרת?

"מיס ון דה רוהה. כל מה שהוא עשה הוא מאוד מיוחד. הוא כמו הר של מקוריות ויצירתיות. כל עמוד וכל חלון שהוא עיצב הוא ייחודי".

ומה מושך אותך באופן אישי בלה קורבוזיה?

"כשאני מבקר בבניינים שלו, אני מתרגש מאוד. אני חושב שהוא ניסה להציג סגנון חיים חדש למאה ה-20, השונה מאוד ממה שהיה לפני כן. יש עונג ושמחה בכל פינה בבניין שלו ובכל רהיט שהוא מתכנן. זה דבר יוצא דופן".

זה נשמע כאילו אתה מתאר את הבניינים שלכם.

"ייתכן. לה קורבוזיה מצא דרך מאוד ישירה להציג את השלד של הבניין. היתה לו דרך יצרית לחשוף את הבטון, ללא שום עיטורים או אופנתיות. זה לא אומר שאין לו סגנון, אבל הוא מציג אותו בצורה מאוד משכנעת. אני חושב שהאתגר שלנו - לא רק של סג'ימה ושלי, אלא של כל הדור שלנו - הוא למצוא את סגנון החיים של המאה ה-21".

כמו אצל לה קורבוזיה, גם אצלכם יש התייחסות נרחבת לקנה המידה האנושי. כיצד אתם תופשים את האדם בתוך הבניין?

סג'ימה: "במרכז שעשינו באוניברסיטה בלוזאן החלל הוא עצום, אבל הקפדנו לשמור על תקרה נמוכה כדי ליצור חוויה אינטימית. השילוב בין הגודל של הבניין לבין הפרופורציה האנושית נותן מגוון של חללים. אני חושבת שיש בזה גם עניין של תנועה. בבניינים גדולים מדי לא ברור לאן צריך ללכת ושום דבר אינו קורה בהם. בחלל קטן נשמר היחס בין האדם לבין האדריכלות. תחשוב, למשל, על חלל קטן שיש לו חלון גדול לעיר. בבת אחת אתה יכול להכניס את החוץ פנימה; להיות בפנים אבל להרגיש לגמרי בחוץ".

מה באמת חשוב

בימים אלה עובדים בסטודיו סאנה על תכנון שלוחה חדשה של מוזיאון לובר בעיר התעשייתית לנס שבצפון צרפת. הבניין ממוקם על גבעה קטנה שהיתה בעבר שדה מוקשים. בתוכו יוצגו יצירות מופת מהאוסף של הלובר בצד תערוכות חדשות. כאסטרטגיה תכנונית בחרו סג'ימה ונישיזאווה לנסות ולהטמיע את הבניין בתוך הסביבה. המוזיאון כולו בן קומה אחת. חלק מחללי התצוגה בו מחופים באלומיניום מלוטש, שמשמש כמראה לסביבה, בעוד חללים אחרים מוקפים בקירות זכוכית ופתוחים אל הנוף. גם כאן האדריכלות "פשוטה" ובהירה, אנטי-אופנתית ואנטי-איקונית.

את מוזיאון העיצוב בחולון, שבו מתקיים הראיון, הם בוחנים בקפדנות מכל חלון ומכל כיוון. נישיזאווה לא ידע שהמעצב רון ארד "עושה גם אדריכלות"; סג'ימה התרשמה מהצבע העז של רצועות מתכת הקורטן, שמקנות למבנה את הנוכחות ואת האופי שלו.

מוזיאון העיצוב מבטא במידה רבה את הרוח העכשווית של יצירת בניינים שהם אובייקטים מרשימים. האם אתם לא נשארים מאחור במרוץ הזה?

נישיזאווה: "אני חושב שאיבדנו אנרגיה מסוימת עם ההקמה של כל האובייקטים האלה. מאז שהמחשב נכנס למשרדי האדריכלים, כולם נהפכו פתאום ליצרני צורות. היום אתה יכול להגשים כל פנטסיה צורנית שלך. אותי משמח שאנשים אומרים לי שהבניינים שלנו מאוד דמוקרטיים כי רוב העבודות שלנו מבוססות על הפעילויות של האנשים בתוכם. אני בפירוש רוצה ליצור אובייקטים, אבל כנראה שזה לא מתיישב עם הגישה שלנו".

סג'ימה: "הבניינים שלנו הם לא מספיק אובייקטים, זאת נקודה טובה ונקודה רעה. בסין, למשל, לא מבקשים מאתנו לעשות בניינים כי הם לא מספיק איקוניים. אני חושבת שייתכן כי המשבר הכלכלי גורם לאנשים לחשוב מחדש מה באמת חשוב באדריכלות חוץ מהצורה".



סג'ימה ונישיזאווה במוזיאון העיצוב בחולון. ''רון ארד עושה גם אדריכלות?''


המוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו יורק בתכנונם של סג'ימה ונישיזאווה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו