בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפור לא פשוט: הפרדוקסים של יריד הספרים בירושלים

סופר שמקבל פרס בירושלים ותוקף את ישראל בנאומו, בעיות טכנולוגיות בכנס על התפתחויות דיגיטליות ויחס תרבותי מדי לאמנות

תגובות

היו לא מעט רגעים אירוניים ביריד הספרים הבינלאומי שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים. לפני שקיבל את פרס ירושלים דיבר איאן מקיואן במתינות מופלגת כאשר נשאל על ההחלטה שלו לבוא לישראל למרות הלחץ שהופעל עליו מצד ארגונים פרו-פלסטיניים. "אני צריך להתערבב קודם, אני צריך ללמוד, לדבר עם אנשים", אמר.

והנה, רק יומיים חלפו ובנאום קבלת הפרס נראה היה כי מקיואן כבר התערבב ולמד די צרכו. כעת היה נחרץ ולא היסס עוד להשוות בין ממשלת ישראל לבין החמאס. לדעתו, מדובר בשני גופים ניהליסטיים והרסניים. בקהל האזינו לו בנימוס נשיא המדינה, שמעון פרס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת, וניר ברקת ראש העי ירושלים. בעת הנאום רק אדם אחד קרא בוז. כשסיים מקיואן לומר את דברו זכה לתשואות מן הקהל. כמה ימים לאחר מכן התקשה מו"ל ניו יורקי שביקר ביריד להבין את התופעה הישראלית. "אני מניו יורק ואני יהודי, אז ברור שאני גם שמאלני", גיחך על הקלישאה והמשיך, "אבל כששמעתי את הנאום של איאן מקיואן והסתכלתי על הנשיא שלכם יושב שם ונאלץ להקשיב, תהיתי אם לא נמאס לכם מכך שאנשים מבחוץ באים לפה ואומרים לכם מה לעשות".

אלא שצריך לזכור שמקיואן בסך הכל ענה על שאלות. הישראלים אוהבים לשאול אורחים בינלאומיים לדעתם, בדרך כלל מתוך תקווה שיאמצו אותנו אל לבם. השמאל רוצה שהאורח יביע זעזוע מהמצב, יגיד אפרטהייד, ויצטרף להפגנה סמלית בבילעין, ואילו הימין רוצה שהאורח יפגין אומץ לב בבואו לארץ המובטחת הדחויה, יהיה מוצף רגשות אשם, ויבין שיש לנו דמוקרטיה נהדרת. כל הצדדים אוטומטים.

הסופר האיטלקי אומברטו אקו היה מופתע מן השאלות שנשאל במפגש עם עיתונאים. הוא אמר שהוא יכול להביע את דעתו על הממשלה האיטלקית, אבל לא על זו הישראלית. אקו, איש מרשים, פתר בסופו של דבר את סוגיית ירושלים באמירה טבעית, בחיוך. "ירושלים היא לא שלכם, היא של האנושות", אמר וסיפק אולי את התירוץ האולטימטיבי לאמנים שעוד ירצו לבוא לישראל ויצטרכו להתמודד עם הקריאות לחרם. כאשר נשאל מיהו הקורא האידיאלי בעיניו אמר, "סופרים שאומרים שהם כותבים רק לעצמם הם אנשים לא הגונים. לעצמנו אנחנו כותבים רק רשימות מכולת. אפילו הרשימה למכבסה היא גם בשבילך וגם בשביל הכובס. מובן שאנחנו כותבים לקהל, כתיבה היא צורה של דיאלוג".

בעת המפגש הספרותי בין איאן מקיואן ומאיר שלו, הניפו כמה פעילי שמאל שלטים בגנות הסופר הבריטי משום ש"לחץ את ידי האפרטהייד". מקיואן נראה מופתע. הקהל קרא "בוז" למפגינים מן השמאל. זה היה אותו קהל שחיבק את נאומו של מקיואן והיה מחבק את פעילי השמאל עם השלטים נגד אפרטהייד, בכל הזדמנות אחרת. הכל כמו חומרים ל"ארץ נהדרת".

אוסקר? ויילד

על במת היריד ישנם דוכנים של הוצאות הספרים, סופרים פוגשים קהל, ופרס ניתן לסופר בעל שם. אבל הדברים המעניינים באמת מתרחשים מאחורי הקלעים. שם מתקיימות הפגישות בין מו"לים לסוכנים; עורכים ספרותיים פוגשים זה את זה, שותים לשוכרה בברים של ירושלים. מו"ל ישראלי סיפר שכשהאינטרנט נכנס לתמונה חשבו כולם שתם עידן ירידי הספרים. אלא שלמרבה הפלא, היום יותר מתמיד אנשים רוצים לראות זה את זה. להיפגש. ללחוץ ידיים. לראות מול מי הם עומדים. לברוח קצת מהבית.

ברור שהאורחים הבאים מרחבי העולם מתרשמים מאוד מירושלים, ממצדה, מים המלח. זו חוויה עצומה בשבילם ואולי לכן הם מוכנים לסלוח לרישול הישראלי. העיר קדושה והם מוכנים להסתפק ברטט שהכותל המערבי או הוויה דולורוזה מעבירים בהם. כאשר הדיון על הספר האלקטרוני נפתח באיחור בגלל בעיות טכניות הקהל המתין בנימוס. החיבור בין המחשב למסך לא עבד, והמנחה יוסי ורדי איחר משום שהיה תקוע בפקק תנועה. כך יכול היה הקהל הממתין להרהר בינתיים בצירוף המלים המרטיט "בנייני האומה". הדיון עתיד היה לעסוק בעולם חדש מופלא, משוכלל וטכנולוגי. המו"ל הגרמני שטפאן פון הולצברינק מהוצאת פון הולצברינק הציג את הנושא. הוא ציטט את אוסקר ויילד שעל ערש דווי אמר "או שהטפט המכוער הזה ייעלם או שאני איעלם". לדבריו, יש מו"לים שמתייחסים באופן הזה לספר האלקטרוני, מקווים שאם לא יתייחסו לעניין התופעה תחלוף.

יומיים קודם לכן נאם הולצברינק בטקס הענקת הפרס למקיואן. בניגוד לו, אמר הולצברינק דברים חמים, מלאי להט ציוני, "אנחנו באים במטרה אחת, לתמוך בקיומה של מדינת ישראל, אנחנו תומכים בעקרונות שעליהם קמה המדינה הזאת. ישראל, כמו כל דמוקרטיה, היא לא מושלמת אבל היא התקווה לא רק ליהודים אלא לאזור כולו". כמה מהנוכחים בקהל נראו מופתעים מן הנאום החם. הם ציפו לשלום קר ולמכות יבשות. "היריד הזה שונה מהיריד בפרנקפורט או בלונדון", המשיך הולצברינק. ירושלים היא לא עיר של בנקים. כאן אנחנו נכנסים למקדשים של המסורת שלנו. אנחנו צדים פחות ומשיגים יותר".

דברי נאצה כמו דברי כיבושין דומים זה לזה. יש בהם אלמנט של הענקת ציון, של מורה מול תלמידיו, הטובים או הרעים, שמחכים לדברו. מדינת ישראל קיבלה בערב אחד ציון מאוד גבוה ממו"ל גרמני חשוב וציון מספיק בקושי מסופר בריטי מהולל. ייתכן שהממוצע בין שני אלה עדיין משאיר אותנו במשחק.

בשבחי הגמגום

בסופו של דבר יוסי ורדי הגיע והפאנל יצא לדרך. ורדי הודה שכבר אינו קורא ספרים, "במקום זה אני הולך למחשב לבדוק אם יש לי מיילים חדשים". עוד אמר כי במקום לשהות בחוויה אחת ארוכה, למשל צפייה בסרט בן שעתיים, אנשים מעדיפים לראות בשתי דקות את מאה הסצינות הכי טובות ממאה הסרטים הכי טובים. בין המשתתפים בפאנל היו סנטיאגו דה לה מורה, מנהל שיתופי-הפעולה בתחום התוכן המודפס מטעם גוגל באירופה, המזרח התיכון ואפריקה; עורך ומייסד "The Marker" גיא רולניק; יוסי צרויה מחברת NDS; וסטיבן גרינברג מנכ"ל חברת Records-C, שהיה נשיא חברת התקליטים קולומביה.

גרינברג אמר כי תעשיית המוסיקה היתה שפן הניסויים של רבים מן האתגרים שעומדים כיום בפני ענף הספרים. הוא הסביר כי העתיד צופן עוגמת נפש לאמנים שלא יוכלו להחליט עוד על הצורה שבה יצרוך הציבור את היצירות שלהם. "הצרכנים יוכלו לבחור איך לצרוך תוכן וזה שינוי גדול", אמר, "המדיום יכתיב לאמנים וזה מטריד בעבור האמנות".

באירועים מעין אלה - פומביים, מכובדים, ממלכתיים, ממומנים מתקציבי ממשלה ועירייה - נהוג לדבר על ספרות כעל גשר. תקציבים ממשלתיים אוהבים פונקציונליות ותוצאות. הספרות נעשית הדרך לעולם תרבותי יותר, ספרות למניעת מלחמות, מיגור הגזענות, והעלמת הרעב והאכזריות מן העולם. הציפייה שהספרות תהיה פונקציונלית, מתאימה יותר לנאום של נשיא, ראש ממשלה או שר חינוך. אבל תרבותיות וממלכתיות הן עניין מדבק, והספרות נאנקה תחת עומס התרבות על כתפיה. אם לא היתה כל כך מבולבלת כבר מזמן היתה בועטת ברעיון שלפיו תפקידה הוא למגר את האנאלפבתים מהעולם. הספרות מוקטנת ללא הרף ונהפכת ממעשה של אמנות למעשה של תרבות.

מדהים לראות איך רבים מן הסופרים רצים למלא את התפקידים המצופים מהם, נשכבים על גדר התרבות, ממהרים להצטרף למועדון האורתודנטי הזה שמצפה מהם להיות גשר, להיות מהוגנים. נראה שקשה לוותר על עמדת הקדוש המעונה, המטיף, שהוא הוא מגש הכסף שמעניק לעולם מתובנותיו העילאיות, התרבותיות. כבר מוטב לדבר על הספרות כעל עסק, מחזור מכירות, רווח והפסד, וארבע במאה. כך לפחות יכול הסופר ללכלך את הידיים, להיות חלק מהעולם, להריח את ריח הכסף או העדרו, אולי יצא מזה אונורה דה בלזק של המזרח התיכון.

העורך דרור משעני ציין בשיחה עם הסופר סייד קשוע כי באופן מפתיע ובניגוד לשיח הנפוץ ביריד, קשוע לא תופס את הספרות כגשר. ברומן החדש שלו, "גוף שני יחיד", הספרות אף עושה ההיפך. היא מפרקת וטורפת את חייו של היחיד. לנוכח הדיבור המגומגם של קשוע היה ברור מה נשתנה. קשוע היה בין הסופרים המעטים שגימגמו לא מעט לנוכח השאלות שנשאלו. פתאום היה ברור שרוב הסופרים ואולי רוב האנשים בעידן המיידי, כבר לא מעזים לגמגם. כולם אצים רצים לומר את דברם, גם אם מדובר בשטות גמורה, העיקר שיספיקו להשמיע קול. בעולם הזה הגמגום של קשוע והעובדה שאמר לא מעט פעמים את צירוף המלים הנדיר "אני לא יודע", היו מעשה אמנותי, אנטי תרבותי, כמו מיצג של נקמה מתוקה.



איאן מקיואן מקבל את פרס ירושלים. השווה בין ממשלת ישראל לחמאס


יריד הספרים בירושלים. העיקר מתרחש מאחורי הקלעים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו