בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארנון גרונברג, שספרו "ימי שני כחולים" יוצא כעת בעברית, בראיון

גרונברג מספר איך הצליח לזכות פעמיים בפרס לספר ביכורים, ומגלה מי חשף לבסוף את התרמית הקטנה שלו

תגובות

"עזבתי את התיכון כי רציתי להיות שחקן, אבל לא התקבלתי לבית הספר למשחק, אז פתחתי הוצאה לאור, אבל גם היא נכשלה, אז בסוף נהפכתי לסופר", כך מתאר הסופר ההולנדי ארנון גרונברג את תחילת דרכו בספרות. אבל התיאור הזה מטעה, כי גרונברג פתח את הקריירה הספרותית שלו דווקא בקול תרועה רמה. הוא הסופר היחיד, כנראה בעולם כולו, שזכה פעמיים בפרס בעבור ספר הביכורים הטוב ביותר. ב?1994 הוא זכה בפרס על ספר הביכורים שלו "ימי שני כחולים", ואז ב-2000 על ספר הביכורים בשם העט שלו, מארק ואן דר יאכט, "הסיפור של הקרחת שלי".

גרונברג, בן 40, הוא בן להורים גרמנים שגדל בהולנד, אבל חי זה 25 שנה בניו יורק. הוא יהודי, שמאמין שמסעדות הן כנסיות לאנשים שלא מאמינים באלוהים, קטגוריה אנושית שהוא רואה את עצמו כנמנה עמה. אחותו מתגוררת בגדה המערבית ?("בצד של המתנחלים, לא של הערבים", הוא אומר בצחוק?) וכל מה שהוא זוכר מהביקורים המעטים אצלה ("אני לא מבקר אותה הרבה, כי אנחנו לא ביחסים כל כך טובים", הוא זורק בנונשלנטיות) הם המקקים ששרצו בכל מקום.

בימים אלה מתפרסם התרגום לעברית של ספר הביכורים (האמיתי) שלו "ימי שני כחולים" (הוצאת בבל) ויהיה לספר השלישי של גרונברג שמתורגם לעברית. קדמו לו "מבקש המקלט" (חרגול, 2008) ו"הסיפור של הקרחת שלי" (בבל, 2007), שכאמור נכתב תחת שם העט מארק ואן דר יאכט. כש"ימי שני כחולים" התפרסם בהולנד, הוא נהפך מיד לרב מכר, זכה לביקורות משבחות והושווה לא אחת לספר הביכורים של פיליפ רות "שלום לך, קולומבוס" (כנרת זמורה-ביתן, 2010).

עם הצלחה כזו, למה היה לך צורך ליצור את מארק ואן דר יאכט?

"רציתי להתחיל מחדש וקיוויתי שאנשים לא ידעו שזה אני. אבל אז בלשן מרומא פיתח תוכנת מחשב שהצליחה לזהות שארנון גרונברג ומארק ואן דר יאכט הם אותו אדם. הוא השתמש במקרה שלי כדוגמה להצלחת התוכנה הלשונית שלו. באותו רגע, מארק הפסיק להתקיים כי לא ראיתי טעם להמשיך את ההצגה".

אולי מארק ואן דר יאכט הפסיק להתקיים, אבל אלטר אגו אחר של גרונברג פועל ללא לאות. כמה ימים אחרי הראיון שקיימתי אתו בציריך נשלח אלי אימייל תמוה מאדם ושמו יוהאנס ואן דר סלואיס, שטען כי הוא המזכיר האישי של גרונברג, וביקש לברר פרטים מסוימים על אודות הראיון. לא נראה שגרונברג מתאמץ להסתיר את העובדה שהוא המזכיר של עצמו. בתחילה, משחק הזהויות הזה היה מרגיז, אבל ברגע שמחליטים להתמסר, יש בזה פתאום איזה קסם. עד היום חלופת המכתבים עם גרונברג נעשית באמצעות "המזכיר" עם השם המוזר. בהמשך התברר שגם אנשי הוצאת בבל מתקשרים עם גרונברג באמצעות יוהאנס ואן דר סלואיס, לאחר שגם הם בחרו בסופו של דבר לשתף פעולה עם גחמתו של הסופר.

"ימי שני כחולים" מוגדר כרומן אוטוביוגרפי, ועם זאת גרונברג מקפיד לטעון שמדובר ברומן ולא באוטוביוגרפיה. "אני מאמין שפיקציה היא בין השאר גם חיפוש אחר האמת", הוא מנסה להסביר בדרכו הלא שגרתית. הספר מחולק לשני חלקים, כשבראשון מתאר גרונברג הנער בגוף ראשון את ימי ילדותו המטורללים ואת אהבת נעוריו לרוזי. מערכת היחסים שלהם נעה על הציר שבין שובבות נערית לבין התבגרות קודרת טרם זמנה. בחלק השני מתאר גרונברג בן ה-19 את החיפוש העצמי שלו, שכולל שיטוטי שכרות ברחובות אמסטרדם ומפגשים מרובים עם זונות הולנדיות. העלילה לא חפה מתיאורים מיניים שכתובים במין יובש טיפוסי נטול שיפוטיות.

באחד הרגעים בספר, יומיים לפני שמסלקים את גרונברג מהתיכון, סגנית המנהלת מזמנת אותו לשיחה אישית שמתוארת כך: "אני חושב שהיא התעקשה עד הסוף לומר שהיא עדיין מאמינה בי. עד שהגיע היום שגם היא נאלצה להודות שאיבדה כבר את האמון שלה בי ושכל המאמצים שלה היו לשווא. תמיד היה לי כישרון לפגוע באמון של אחרים ולנפץ את התקוות שלהם, ואני עדיין ממשיך לעשות זאת בכישרון רב".

המשפט הזה רלוונטי גם היום מבחינתך?

"היום זה כמובן נראה לי יותר מורכב".

מה התחושות שלך לגבי הספר 17 שנה אחרי?

"זה היה הספר הראשון שלי, אבל ספר טוב".

להיות ג'ון מלקוביץ

כשגרונברג נשאל על דמות האם הגרוטסקית בספר - היא זורקת צלחות, צועקת תכופות, שופכת אוכל על גרונברג ואביו וממררת בבכי נלעג - הוא אומר: "אני לא חושב שהיא דמות מגוחכת, אבל אני מודה שלאמי היו בעיות עם הספר. היום אני רוצה להניח שהיא בעיקר גאה בי".

גם משאר הדמויות בספר לא נחסך שבטו הלשוני של גרונברג. אביו מתואר כשיכור תמידי, שאוכל חזיר בלי שאשתו רואה וכאדם לא יוצלח; וחברי הילדות של גרונברג עושים רושם של חבורת טיפש?עשרה פרועה. כשהוא נשאל על תגובותיהם, הוא אומר: "אני חושב שזה החמיא להם. לא התכוונתי להיות פרובוקטיבי".

בספר גרונברג אומר לרוזי: "אנחנו האנשים הכי משעממים בעולם". אתה חושב ככה על עצמך גם היום?

"אני לא יכול לדמיין מישהו אינטליגנטי, שלא חושב על עצמו שהוא משעמם לפעמים".

מייקל ארדיט כתב ב"אינדיפנדנט" על הספר שהכתיבה בו היא לא ספרותית. "הספר מדהים באותנטיות הרגשית שלו, יותר מאשר ביכולות הסגנוניות שלו". מה דעתך על זה?

"אני לא חושב שסגנון צריך להפוך לפטיש".

ורומנטיזציה של מוסד הזנות?

"אני לא חושב שעשיתי שם רומנטיזציה של זנות. אין לי מחשבות ברורות על זנות, כמו שאין לי מחשבות ברורות על קרדיולוגים או על סנדלרים. אני רק יכול להעיד שסקס הוא לפעמים מקור לנחמה, גם כשהוא נעשה עם זונה".

מאז "ימי שני כחולים" פירסם גרונברג עוד 12 ספרים, תסריט אחד, שני מחזות וכמות מרשימה של כתבות מגזין בעיתונים שונים בעולם. הוא זכה בפרסים שונים וספרו "תרזה" עובד לסרט הולנדי בשנה שעברה. לאחרונה התפרסמה ידיעה על כך שהשחקן והבמאי ג'ון מלקוביץ' קנה את זכויות הספר "הסיפור של הקרחת שלי" ומעבד אותו בימים אלו לתסריט. ספריו של גרונברג מתורגמים לשפות רבות ונמכרים היטב.

בחודש שעבר אף הוקם לכבוד גרונברג מוזיאון בתוך חנות ספרים בעיר איינהם שבהולנד. בעל החנות, מעריץ של גרונברג, החליט לאצור תערוכה לכבוד הסופר. לצורך העניין הוא השיג מכתבים שכתב גרונברג לחברתו כשהיה בן 15 ופירסם אותם ברחבי החנות. לצדם מוצגים גם הוצאות נדירות ?(לדבריו של גרונברג) של ספריו ופרטים אחרים שקשורים בסופר ובחייו. גרונברג מתייחס לעניין במבוכה קלה ואומר שזה מרגיש כמו הצצה לאופן שבו יזכרו אותו אחרי שימות, "לא זיכרון נעים במיוחד". זה לא מסתיים כאן. על שמו של גרונברג קרויה גם סדרת יינות. בספרו "משרתות וחיילים" (2009), שלא ראה אור בעברית, כתב גרונברג: "אני רוצה להשאיר לעולם יין עם השם שלי". אריס דרקסן, יזם יינות וחובב ספרות, נענה לאתגר והוציא סדרת יינות הנושאת את השם גרונברג. כל יין בסדרת גרונברג מקבל גם שם משני, בשנה שעברה יצא היין הראשון בסדרה, יין סירה בשם "פרויד".

עלילות החדרן

גרונברג השתחרר אמנם משירות החובה בצבא ההולנדי, אבל בעשור האחרון בחר מרצונו להתלוות שלוש פעמים לצבא ההולנדי בעיראק ופעם אחת לצבא האמריקאי באפגניסטאן, ואף התלווה ב-2008 לחיילי צה"ל, כי הוא אוהב לסקר מלחמות.

מה העניין עם מלחמות וצבא, זו תפאורה שאתה אוהב במיוחד?

"יש לי איזו משיכה למלחמות. זה התחיל כשהצבא ההולנדי שלח פלוגות להילחם באפגניסטאן והייתי סקרן מאוד לראות מקרוב מה זה צבא בזמן מלחמה. אני חושב שאין כמו ההתרגשות של להישאר בחיים אחרי קרב מפחיד. אני לא אומר שמלחמות הן דבר רומנטי או מוצלח, אבל אם רוצים להבין באמת למה אנשים הולכים מרצונם להילחם, צריך לראות את זה מקרוב. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאקשן המלחמתי מעניק לגברים האלו איזו משמעות לחיים, תקראי לזה אדרנלין, אחווה או כל דבר אחר".

איך עובד אצלך השילוב בין הסיפורת לעיתונות, בין הבדיה לעובדות?

"המגזינים מרעננים את העבודה שלי כסופר. השילוב הזה טוב לי, זה מחדד לי את הראש. אבל תסריטים, למשל, אני לא אוהב. כתבתי פעם תסריט ('התרנגולת ה-14' - נ"א), אבל הסרט לא הצליח. חלק טוענים שזו אשמתי, אחרים אומרים שזו אשמתו של הבמאי. סביר להניח שהאשמה היא של שנינו. בסופו של יום, העיסוק העיקרי שלי הוא סופר. זה מה שאני הכי אוהב לעשות ונראה לי גם מה שאני הכי טוב בו".

מעבר להיכרות שערך עם צה"ל, גרונברג מכיר היטב גם את הצד האזרחי של ישראל ונהנה לשבץ אותה בעלילות הספרים שלו. ב"מבקש המקלט", למשל, מככבת העיר אילת וב"משיח היהודי" משנת 2004, שטרם יצא בעברית, עובר הגיבור חביאר ראדק מסע מכונן בישראל, שמסתיים בבחירתו לראשות הממשלה. אל המסע הזה יוצא ראדק, נכדו של קצין אס-אס, אחרי שהחליט שביכולתו להציל את העם היהודי מכיליון. לצורך כך הוא ממיר את דתו ליהדות ועובר ברית מילה שלא עולה יפה.

יהדות היא תמה דומיננטית במרבית הספרים שלך.

"גדלתי כיהודי דתי, הלכתי לבית הכנסת בכל שבת ולמדתי אחר הצהריים בבית ספר למשנה. אז היהדות נמצאת ברקע באופן טבעי, אבל הייתי אומר שהספרים שלי הם על הרבה יותר מהיהדות שלי".

יש עכשיו גל של סופרים יהודים לא ישראלים צעירים, כמו ג'ונתן ספרן?פויר, ניקול קראוס ומייקל שייבון. אתה רואה את עצמך כחלק מההתעוררות היהודית?ספרותית הזאת?

"אני מודע לתופעה, אבל לא רוצה להיתפש כחלק ממנה. בסופו של דבר בוחנים סופר לפי הכתיבה שלו, ולא לפי הדת שלו. אני גם שונא להתרועע עם סופרים אחרים, אני מעדיף לפגוש אנשים שעושים דברים אחרים".

גרונברג מתכוון למה שהוא אומר. לא מזמן התפרסמה בהולנדית, גרמנית ואנגלית כתבה שלו שבה הוא מתאר חודש שבמהלכו עבד, תחת שם בדוי כמובן, כחדרן בבית מלון בבוואריה.

בציטוט הבא מתוך הספר מצויה תמצית סגנונו, ואולי גם יהדותו, של גרונברג: "האמנתי לה שהיא לא שונאת גברים, לא יותר ממני, בכל אופן. בשלב הזה היא נקשה על הזין שלי באצבע המורה שלה, כאילו רצתה לנער ממנו אבק. שכבתי על הגב, בזרועות שלובות מתחת לראש, ודיברתי בלי הפסקה כשאני נועץ עיניים בתקרה, כאילו חיכיתי למלאך שיופיע ויצעק: 'זרוק את המאכלת, אברהם'".

לא רק הדמויות שלך "מרוחקות", אלא גם התיאורים הרגשיים.

"אני אוהב התרחשות מרוחקת שכזו, אני מוצא אותה יותר מעניינת. אני מאמין שלכולם יש שיגעון מסוים, פשוט לי אין בעיה להראות אותו דרך הדמויות שלי. תיאור רגשות בספרים עלול להיות בעייתי, אז אני מעדיף לתאר התרחשות על פני רגשות. איך שאני רואה את זה, הדמויות שלי מנסות לא להרגיש, אבל בסופו של דבר הן מרגישות הרבה מאוד".





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו