הסרט "איך אתם יודעים" - לא טוב, אבל גם לא הכי גרוע

למרות הבעיות ההחדש של ג'יימס ל' ברוקס, הוא קומדיה רומנטית ולא מספקת. אבל הוא עדיף על רוב סרטי הז'אנר הזה מהשנים האחרונות

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

באחת הסצינות ב"איך אתם יודעים", סרטו של ג'יימס ל' ברוקס, שואלת ליסה (ריס ויתרספון) את הפסיכיאטר שאליו היא הולכת לפגישה אחת (טוני שאלהוב) אם במשך עבודתו ארוכת השנים הוא למד מהו העיקרון לחיים מוצלחים. כן, הוא עונה לה במפתיע, העיקרון הוא להחליט מה אתה רוצה בחיים ואז לדרוש את זה.

אבל איך יודעים מה רוצים בחיים? זו השאלה שמעלה סרטו החדש של ברוקס, וזו השאלה שהעלו גם כמה מיצירותיו הקודמות של היוצר החשוב והמשונה הזה.

ברוקס הוא אחד היוצרים החשובים ביותר בתולדות התרבות הפופולרית האמריקאית. בשנות ה70 וה80 הוא הפיק כמה מהסדרות המשפיעות ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית, כגון "המופע של מרי טיילר מור" ?(שהיתה הסדרה הראשונה שבמרכזה ניצבה אשת קריירה רווקה), "רודה", "לו גרנט" ו"טקסי", וגם כתב רבים מהפרקים של סדרות אלה. ואולי יותר מכל הוא ייזכר כאחד מיוצרי "משפחת סימפסון", שמשודרת כבר 20 שנים.

ב1983 הוא ביים את סרטו הראשון, "תנאים של חיבה", והסרט והוא זכו בפרסי אוסקר. למרות אותה הצלחה, הוא מביים לעתים רחוקות בלבד, ומאז ביים חמישה סרטים נוספים בלבד. שניים מהם - "משדרים חדשות" ו"הכי טוב שיש" - נחלו הצלחה גדולה ושלושה נכשלו בביקורת ובקופות.

גם סרטיו הכושלים העידו על מחשבה יצירתית נועזת. המקרה הקיצוני הוא "I'll Do Anything" מ-1994, שנועד להיות קומדיה מוסיקלית סנטימנטלית ולבסוף יצא לאקרנים כשכמעט כל קטעיו המוסיקליים הוצאו ממנו. "ספאנגליש" מ-2004 נכשל אף הוא (ולא הוקרן בישראל) וגם סרטו החדש הוא כישלון ביקורתי וקופתי.

אין נוסחאות

מסלולו המתעתע של ברוקס כיוצר סרטים משקף במידת מה את המסלול שעוברים גיבורי סרטיו ואת מהותה של המציאות שבתוכה הם פועלים. המציאות בסרטיו נדמית תמיד כאילו היא עומדת לפרוץ מתוך גבולותיה ולקרוס לתוך כאוס וגיבוריו ניצבים תמיד אי שם בין כישלון להצלחה.

כך זה גם בסרטו החדש. ניתן להגדיר את "איך אתם יודעים" כקומדיה רומנטית, אך גם ההגדרה הזאת לא בדיוק מתאימה לו. רוב הזמן יש הרגשה שזה סרט השואף להיות קומדיה רומנטית וניצב בצד המטרה שאליה הוא חותר. גם אם התוצאה אינה מספקת באופן מוחלט, אני מעדיף אותה על מרבית הקומדיות הרומנטיות שהופקו בשנים האחרונות. לפחות היא אינה נוסחתית במובן המבאס והמייגע של המושג הזה. כי זו בדיוק הבעיה שגיבורי סרטיו של ברוקס נתקלים בה: שלמרות דבריו של אותו פסיכיאטר, אין נוסחאות לחיים מאושרים.

כמו ב"משדרים חדשות", סרטו הטוב ביותר עד כה של ברוקס, שאני צופה בו בהנאה בכל פעם שהוא מגיח למרקע הטלוויזיה, גיבורת "איך אתם יודעים" חייבת לבחור בין שני גברים שונים מאוד (בסרט ההוא היו אלה שדר טלוויזיה אטרקטיבי אך חלול ועיתונאי אינטליגנטי אך מיוזע; לבסוף היא ויתרה על שניהם).

ליסה היא שחקנית סופטבול מוכשרת אמנם, אך במלאות לה 31, גיל מבוגר לשחקניות סופטבול, היא מודחת מהקבוצה שבה כיכבה. היא מקבלת את ההחלטה בדי שלווה, כי כאלה הם החיים, אך אין לה מושג מה לעשות בשארית חייה.

החיים מזמנים לה שני גברים כשתי אופציות נבדלות: האחד הוא מאטי (אוון וילסון), שחקן בייסבול חינני ורודף נשים סדרתי. השני הוא ג'ורג' (פול ראד), איש עסקים שנתון בחקירה פדרלית בגלל עבירה שלא הוא אשם בה אלא אביו (ג'ק ניקולסון, שזכה בשניים משלושת האוסקרים שלו בזכות הופעותיו בסרטיו של ברוקס "תנאים של חיבה" ו"הכי טוב שיש"). האב הוא גם מעבידו של ג'ורג', ואין לו שום בעיה מוסרית לשלוח את בנו לכלא במקומו.

מאטי הוא מצליחן סקסי; ג'ורג' הוא חנון בצרות. כמו שני הגברים ב"משדרים חדשות", אין הם מייצגים טוב ורע. הכוונות של שניהם טובות, וברוקס מעניק נפח סימפטי לשניהם. זו אחת ממעלותיו כיוצר סרטים, שאין אצלו רשעים אלא רק דמויות בעלות חולשות שונות, שחלקן מודעות להן ומנסות להסוות אותן וחלקן לא. אפילו צ'ארלס, אביו של ג'ורג', מוצג בסרט יותר כמי שאיבד את הצפון מאשר כנבל: נכונותו לשלוח את בנו לכלא במקומו אינה אומרת שהוא לא אוהב אותו; מרגישים שהוא אוהב אותו בדרכו המבולבלת וההזויה כמעט.

מועט המחזיק

הדמויות ב"איך אתם יודעים" אינן מעניינות במיוחד, ומה שקורה להן אינו מעניין במיוחד, אך יש לסרט חן מסוים, שנובע בעיקרו מאחת ממעלותיו העיקריות של ברוקס כיוצר סרטים: זוהי יכולתו לכתוב דיאלוגים שנשמעים אותנטיים, ובעיקר לא כמו הדיאלוגים שאנו שומעים בדרך כלל בקומדיות רומנטיות או בסדרות טלוויזיה קומיות. יש להם קצב משלהם ולעתים קרובות הם מצליחים להפתיע אותנו, ויותר מכל הם מיטיבים להגדיר את אופיין של הדמויות שדוברות אותם. הדיאלוגים לעתים קטועים ולעתים פונים לכיוונים לא צפויים.

ברוקס יודע גם מתי להשתמש בשתיקות. בדייט הראשון של ליסה וג'ורג' נמאס לה מהקיטורים שלו והיא מבקשת שיבלו את כל הארוחה בשתיקה מוחלטת. זו סצינה מצוינת, המסמנת את ממד האקסצנטריות שמאפיין רבות מהסצינות בסרטיו של ברוקס ואת מכלול היצירה הקולנועית שלו. ויש לי חיבה ליוצרים אקסצנטרים, גם כאשר סרטיהם, כתוצאה מכך, סוטים לעתים מהדרך המובילה להצלחה קולנועית מספקת באמת, כפי שקורה גם בסרטו החדש.

"מה אתם יודעים" הוא סרט שקשה להמליץ עליו בהתלהבות, כי בסופו של דבר הוא מספק מעט מכפי שיכול היה; אך המעט הזה עדיף בעיני על ההרבה יותר שאנו נחשפים לו בסרטים סטנדרטיים יותר. במלים אחרות, אם יודעים למה לצפות, אפשר בהחלט ליהנות מהסרט הקטן והמשונה הזה; לעתים הוא נדמה כסקיצה לסרט, כשרטוט מהיר שאינו מתעצב לציור של ממש, אך כשרטוט מהיר הוא חביב למדי.

"איך אתם יודעים". תסריט ובימוי: ג'יימס ל' ברוקס; צילום: יאנוש קמינסקי; מוסיקה: הנס זימר; שחקנים: ריס ויתרספון, פול ראד, אוון וילסון, ג'ק ניקולסון, מארק לין?בייקר, קתרין האן, טוני שאלהוב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ