בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלדה לבוקר שאחרי

ג'יימס בלייק משחק בין החדשני לקונוונציונלי, ובין הנגיש לחתרני ג'יימי סמית מוכיח שהוא אחד ממנהיגי הדור הבא של מפיקי הפופ ואילו פי-ג'יי הארווי רעבה מתמיד

תגובות

האתר הכי מצחיק שעלה לרשת בימים אלה שמו "מי זו 'ארקייד פייר'". האתר מאגד את כל הציוצים של חובבי מוסיקה בעיני עצמם, שהשתוממו מזכייתה של הלהקה הקנדית בפרס האלבום הטוב ביותר בטקס הגראמי ולא מכירים את פועלה (וגם היו מטומטמים מספיק כדי לספר על כך לעולם).

"באמת!? אתם רציניים!? מי אלה בכלל 'ארקייד פייר'!? אף אחד לא יודע מי הם!? מה זה צריך להיות?" מחתה הנערה אלכסיס הנרי בטוויטר שלה. "אני מתערבת שחצי מהאוכלוסייה לא שמעה עליהם מעולם! 'קינגס אוף ליאון' היו צריכים לזכות! מתרוממים!" חיזקה אותה חברתה דמי אוברטון.

העובדה שחבורת המונטריאולים הקיקיונית כביכול, שזכתה בפרס, גם הכניסה בשנה שעברה את האלבום הזוכה למקום הראשון במצעד האמריקאי, מילאה את מדיסון סקוור גארדן, הופיעה ב"סאטרדיי נייט לייב" ומכרה יותר מ-150 אלף עותקים בשבוע הראשון לצאתו של "The Suburbs" - רק הופכת את הבדיחה על חשבונם לאכזרית יותר.

הזמר ג'יימס בלייק עשוי להיות קורבן עתידי של מתקפה דומה. זו כבר הפעם השנייה בתוך חודשיים שאני מתייחס כאן לבלייק, ולא לחינם; הוא קונסנזוס נדיר בין האנדרגראונד שממנו צמח למיינסטרים שעליו הוא מסתער.

אלבום הבכורה הפנטסטי שלו, שנקרא על שמו ויוצא בימים אלה, עתיד לזכות בשנה הקרובה לא רק במרקיורי, ששמור בדרך כלל לזמרים ראויים - אף על פי שהפעם היו מועמדים גם מדכאי חשק סדרתיים כמו "מאמפורד אנד סאנז" - כי אם גם בבריטס; המקום שבו "מאמפורד אנד סאנז" גם זוכים בפרס.

הניסיונות להגדיר את הסגנון המוסיקלי של בלייק, שמנתב את השיעורים מרחבות הדאבסטפ למסגרות מפורקות של יוצר אינטימי עם קול מלא נשמה, כבר הולידו ז'אנר חדש - לאבסטפ; שילוב בין אסתטיקה שמקדשת טיפול מסור לכל מיקרו-אלמנט, מקצבים מעורערים וסאונד אלקטרוני?מינימליסטי לשירי אהבה מלאי עדינות, רוך ורגישות. או בהגדרה קצת יותר גסה: בלדות דאבסטפ לבוקר שאחרי. לא העתיד הדיסטופי של "בריאל", אלא מחר סנטימנטלי ללילה מועדוני שנגמר במיטה.

הדינמיקה בין הבס לביט, שהיא התשתית של הדאבסטפ, נוכחת גם כאן, אולם בטקסטורה אוורירית במיוחד שמשאירה מרווח פעולה לשלושת המרכיבים הדומיננטיים ביצירה של בלייק: הפסנתר, הקול והשקט; מוטיבים קלאסיים שנעשות בהם מניפולציות מבית המדרש של ג'יימי לידל ומתיו הרברט.

הנגיעה הקלה שלו בפסנתר מורגשת בהוקים שמונחים בעקמומיות; השירה מוכפלת, מעוותת, מטושטשת ומעורבלת. רגע אחד היא נשמעת כמו רובוט ללא סוללות ("Lindisfarne 1", החלק השני של "Why Don't You Call Me"), באחר היא נעלמת בתוך ערפילי אפקטים ("I Never Learnt to Share") ולעתים מתהווה למקהלת גוספל ("Measurments"). ואז ישנו השקט המוחלט שמתפקד ככלי נגינה לכל דבר. חוצץ בין צלילים ומדגיש עד כמה מדויקים כל תו, נקישה או המיה (למשל הטאבלה האלקטרונית המרחפת ב"Like You To Care", בניגוד גמור לעמימות שבה בלייק מצטלם על העטיפה.

וזו בעצם המהות של "ג'יימס בלייק": המשחק בין החדשני לקונוונציונלי. בין הנגיש לחתרני. התפתחות של שני קווים מקבילים שפתאום נפגשים. את "Limit to Your Love", החידוש של בלייק לשירה היפהפה של לזלי פייסט אתם בוודאי כבר מכירים, אבל הוא לא יוצא דופן בתוך המרקם ההומוגני של האלבום. אל תקשיבו לנהמות הרקע שטוענות שמדובר בניפוח של כישרון סביר. תאמינו לג'יימס בלייק.

ג'יימס בלייק, "James Blake" (הליקון)

לשאוג אתה

גם לפולי ג'ין הארווי מומלץ להאמין. הביקורת הצוננת ב"ניו יורקר" אמנם טענה שהארווי היא דוגמה להדחקה של מעריצים שמנסים להתמקד בשיירי הסיבות להערצת העבר שלהם ומתעלמים מהפגעים שמסביב, אבל "Let England Shake", האלבום השמיני והפנומנלי שלה, מוכיח בדיוק את ההיפך: הארווי מצטרפת פה לקבוצה אקסקלוסיבית של יוצרים שלא מאבדים מאיכותם ?(גם אם האלבום הקודם שלה, "White Chalk", היה שיעמום רומנטי איום).

ואכן, אחרי קבלת הפנים המסויגת הזאת הגיע צונאמי סופרלטיבים שקשה להתחרות בו. אני לא מתכוון לעשות זאת, כי אם לבקש מכם להקשיב לרגע הכי יפה ב"Let England Shake", שלאו דווקא קשור לתמות הפוליטיות הנוקבות של האלבום שבהן עוסקים כולם, ובצדק

הוא מתרחש בחלוף 1:44 רגעים מהשיר השלישי, "The Glorious Land": לקינה של הארווי על ההליכה העיוורת של אנגליה אחרי אמריקה בכל מה שנוגע למלחמה מצטרף בס אלקטרוני שדוחף את כל השיר קדימה ויגרום לכם לשאוג יחד אתה "אה אמריקה! אה אינגלנד!".

זה ממש לא טריוויאלי שעם ותק של כמעט 20 שנה אפשר יהיה לחוש את הרעב של פי-ג'יי הארווי להתחדש ולהתנסות. הבס הזה, שמטריף אותי כבר חודש שלם, מלמד שהיא רחוקה מלשבוע.

פי?ג'יי הארווי, "Let England Shake" (הליקון)

עניין לא שולי

בביקורי האחרון בחנות דיסקים נכחתי בנאום מטרחן של אחד המוכרים. הקורבן היתה קונה פוטנציאלית שכל פשעה הסתכם בצמד השאלות "יש לכם את האלבום החדש של 'דירהאנטר' ו"ואת 'גריזלי בר'". משנענתה פעמיים בשלילה החמיצה מעט את פניה באכזבה, ומיד זכתה להטפה זועמת שהתחילה בקינה "האלטרנטיבה לא נגמרת ב'גריזלי בר' ו'דירהאנטר'" והסתיימה בתוכחה עם המשפט - ואני מצטט - "את לא מבינה כלום. לא. את באמת לא מבינה".

אני באמת לא יודע מה יותר פתטי: הניסיון הכושל להתנשא מעל לקוחה שנגמר בעלבון זול, או העובדה שהדיסקים שהיא ביקשה - הבסיס של כל ספריה מוסיקלית עדכנית עם קצת אינדי?שיק - לא היו זמינים במלאי. מה שבעיקר קומם אותי הוא הבוז המוחצן במכוון כלפי הרכבים כמו "דירהאנטר" ו"גריזלי בר" רק על שום הצלחתם היחסית; כאילו היא תולדה של תעלולים שיווקיים והתמסחרות אמנותית. לפרנק זאפה זה לא היה קורה.

אלא שגם "גריזלי בר" וגם "דירהאנטר" לא נהפכו לנערי הפוסטר של האלטרנטיבה העכשווית כתוצאה ממחטף, גימיקיות או שוחד של בכירים בתקשורת האמריקאית. הם עשו זאת מכיוון שהם כותבים ומנגנים שירים מעולים בכמויות סיטונאיות. אותם הדברים אמורים גם לגבי "The XX", להקה נוספת שהשוליים היו צרים מדי להכילה ונהפכה ליקירת סדרות הנעורים האמריקאיות ובהמשך גם הזרם המרכזי, הרבה בזכות הרמיקס הנהדר ל"You Got the Love", החידוש של "פלורנס אנד דה מאשין" לקלאסיקה של קנדי סטייטון.

לאלבום הבכורה שלה, שיצא כבר כמעט לפני שנתיים, לקח זמן עד שפרח, אולם מהרגע שהתחיל ללבלב אי אפשר היה להתעלם מהיופי הצרוף שגלום בו. בשנה שעברה הוא גם קטף את פרס המרקיורי הבריטי, חותם האיכות היוקרתי של התעשייה. הקסם של "The XX" טמון במינימליזם המובנה בה: שלושה ערוצים בלבד - שירה, גיטרה ותופים - שמדגישים את הטוהר של המלודיות; שירים שלא מתביישים ללכת בעירום מלא, ללא קישוטים הפקתיים או תזמורים מיותרים ועושר לא נחוץ.

המוח מאחורי "The XX" הוא ג'יימי סמית, המכונה גם ג'יימי XX, לונדוני בן 22 שעומד להיות בשנים הקרובות אחד המפיקים הגדולים בעולם - הוא כבר אחד המחוזרים והנערצים - כשבאמתחתו שתי תכונות מעוררות קנאה: חזון ברור וממוקד ונונשלנטיות. סמית, שמשתמש בתוכנות מחשב בסיסיות ואמצעי הקלטה פרימיטיביים, יודע בדיוק מה הוא רוצה מהשירים שלו ומצליח במספר מהלכים מצומצם לכבוש את היעדים. מה שהוא עשה מ"Rolling in Deep" של אדל, למשל, הוא בית ספר אנתרופוסופי לרמיקסים: הוא לקח את הקול הגדול של אדל, הרחיק אותו מהפלייבק המקורי והעשיר, התעלל בו על ידי חיתוך, הדבקה וריטוש והצמיד אותו לביט דאבסטפיהיפ הופי שהמוטיב העיקרי בו הוא מחיאות כפיים.

פרויקט מסקרן נוסף של ג'יימי XX, שמבהיר עד כמה הכישרון שלו גדול ורב גוני, הוא אלבום הרמיקסים החדש שהפיק לאמן הספוקן?וורד וחלוץ ההיפ-הופ הקשיש גיל סקוט הרון; נרקומן עם מודעות חברתית שהכניס לפנתיאון הפופ את המשפט האלמותי "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" והתקמבק בשנה שעברה עם "I'm New Here" אלבום יפהפה בהפקת ריצ'ארד ראסל, הבוס של חברת התקליטים העצמאית XL, שבה חתומים גם "The XX" (וגם היה זה שפתח את מסכת ההחרמות התרובתיות המחודשת על ישראל).

כשהפקיד ראסל בידי סמית את המשמורת על סקוט-הרון - עניין די מורכב בהתחשב בכך שהוא לא יודע לענות על אי-מיילים ועדיין מסובך עמוק בסמים - הוא סיפר לו ש"I'm New Here", שהוקלט בחדר הסמוך לאולפן שבו הקליטו "The XX" את הבכורה שלהם, הושפע מאוד מהצליל המדויק והגולמי של השלישייה. ב"We're New Here", התוצאה של השידוך, סמית דווקא בחר להתרחק מהסאונד המזוהה עם "The XX" ופנה לכיוון מקצבים פוסט-דאבסטפיים, שעוטפים את הסיפורים המרגשים של סקוט?הרון על החיים תחת השפעה.

גם אם החיבור בין השניים לא עובד לאורך כל 37 הדקות של האלבום, יש בו כמה רגעים נדירים ששווים את הטרחה; "My Cloud", שנשמע כמו בלדת סול מכוכב לכת רחוק, "The Crutch", שבו הביט הכאוטי משמש קרקע לדיבור העמוק של סקוט?הרון, "Ur Soul and Mine", שמתבסס על להיט הדאנס הפרחי והכובש "Touch Me" של רוי דה?סילבה, "NY is Killing Me" הרחבתי והשיר המסיים "I'll Take Care of You", שמושפע בכלל משיקגו האוס והפסנתר שלו מזכיר את "Weak Become Heroes" של "דה סטריטס".

"We're New Here" הוא אולי לא יצירת מופת, אולם ההצצה שהוא מספק לדרך הפעולה של סמית מרתקת; עם מיכשור זול, ללא גינונים ותוך כדי תנועה, כשהוא גם מפיק קטעים לאלבום הבא של הראפר המולטי?מצליח דרייק (האקס של ריהאנה). ביחד עם ניקולס ג'אר וג'יימס בלייק - צעירים נוספים ואמביציוזיים - סמית הוא השפיץ בדור החדש של מפיקי פופ, שמפרקים את הסדר הישן. לראות אותם מחריבים את הקיים הולך להיות מחזה מרהיב.

ג'יימי סמית וגיל סקוט?הרון, "We're New Here" )XL)



ג'יימס בלייק. עדינות, רוך ורגישות?


ג'יימי סמית. חזון ברור ונונשלנטיות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו