בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הם קופצים? הטיפוסים שאתם רוצים לפגוש בהופעות, ואלה שלא

14 טיפוסים שהם הופעה בפני עצמם. את ראשונים יש לתגמל כספית על עצם נוכחותם המלבבת, את האחרונים יש להרחיק מהמועדונים

תגובות

החלטת משרד החינוך לחייב תלמידי תיכון ללמוד בעל פה שירים במסגרת שיעורי ספרות עוררה מחלוקת סוערת בשבועות האחרונים. בשולי הדברים יש לציין שההנחה שעומדת מאחורי היוזמה, ולפיה תלמידי תיכון מתקשים לזכור בעל פה טקסטים, חושפת עובדה מדהימה: מתברר שהאחראים על לימודי הספרות במשרד החינוך לא ביקרו לאחרונה (ואולי אף מעולם!) בהופעה של "שב"ק ס'".

כי אילו היו באים להופעה של השב"ק, ייתכן מאוד שהסכך שלהם היה עף, כמו שאומרים, למראה מאות צעירים וצעירות ששרים, תוך כדי ריקוד מאומץ, את כל המלים של שירי הלהקה, כולל כולן. מכיוון שזאת להקת היפ-הופ, מדובר בהמון מלים שניתזות מהפה ב-120 קמ"ש. נכון שזה לא אלתרמן, אבל מתברר שהמיומנות עצמה - היכולת לזכור טקסט מעניין, גם הוא ארוך בצורה מופלגת - לא התנוונה ולא התאבנה.

השהייה במחיצת הצעירים האלה וההתבוננות המשתאה ביכולות הקוגניטיביות שלהם הפכו את ההופעה ההיא של "שב"ק ס'" לאירוע מרנין במיוחד. כך קורה תמיד בהופעות: החוויה שהן מעניקות מושתתת בעיקר על המוסיקה, אבל לא רק על המוסיקה. יש משתנים חשובים נוספים, ובראש וראשונה זהותם, מאפייניהם ושיגיונותיהם של האנשים שמרכיבים את הקהל.

רוב האנשים בקהל הם יצורים סטנדרטיים. כמוני וכמוך. יש הופעות, והן משעממות בדרך כלל, שבהן 100% מהאנשים בקהל הם כאלה. אבל במקרים רבים מתבלטים מתוך העדר כמה טיפוסים שהתנהגותם חורגת מזו של הצופה הממוצע. הם לא מודעים לכך, אבל במובן מסוים גם הם פרפורמרים, ולהופעה שלהם יש חלק לא מבוטל בעיצוב החוויה הכוללת מההופעה. לפעמים, כמו במקרה של אלופי השינון הצעירים אצל "שב"ק ס'", הם יכולים להרים הופעה; במקרים אחרים הם מסוגלים להרוס אותה.

הנה 14 טיפוסים כאלה, שבעה מהזן הטוב ושבעה מהזן המאוס. את הראשונים יש להכניס להופעות ללא תשלום ואף לתגמל אותם כספית על עצם נוכחותם המלבבת. את האחרונים יש להרחיק מהמועדונים, בחלק מהמקרים לצמיתות.

החיוביים:

* המטאליסטית: הקהל של המטאל הוא אחד הקהלים הכי טובים שיש. גם בזכות המחויבות הטוטאלית שלהם ללהקות שהם אוהבים, גם בשל תחושת הקהילה שהם יוצרים, וגם בזכות הניגוד המקסים בין החזות הלא בלתי מאיימת של חלקם לבין ההתנהגות האדיבה של רובם המכריע. בתוך המחנה של הקהל המטאליסטי, הגברי ברובו, מתגלות לעתים אי אלו חובבות מטאל, וזה תענוג מיוחד לעמוד לצדן בזמן הופעה. כשבמשך ריקוד הן נתקלות בטעות בשכנן להופעה, הדחיפה שלהן קלה ואף נעימה (בניגוד לדחיפה המטאליסטית הגברית שעלולה להכאיב גם כאשר היא תמימה), וכשהן מסובבות את ראשן לקצב המוסיקה, כנהוג בז'אנר, השיער שלהן מתעופף לכל הצדדים ומפעם לפעם מזכה את השכן בליטוף לא צפוי, שרכותו עומדת בניגוד מענג לאגרסיביות של המוסיקה.

* בן 70 שהרוס על "בלקן ביט בוקס": לפי גילו הוא היה אמור להיות עכשיו במיטה, או בקונצרט של הפילהרמונית, אבל הנה הוא, מקפץ כמו תיש יחד עם אלפי אנשים שיכלו להיות הנכדים שלו. הם קוראים למקצבים הבלקניים האלה "הטרנד הצועני" או משהו כזה, אבל בשבילו זאת חזרה מרגשת למוסיקה שהוא ספג בשכונה של יוצאי בולגריה, אי אז בשנות ה-50.

* הכוכבת שמשתוללת בשורה הראשונה: זמרים מפורסמים שפוקדים הופעות של קולגות מתבצרים בדרך כלל באזור הבר, מוקפים בפמליה שמרחיקה אותם מעמך. אבל יש לפחות זמרת אחת שלא מצייתת למנהגי ההתבדלות של הסלב. תמצאו אותה בשורה הראשונה, צוהלת ושמחה, יחד עם המעריצים הפשוטים. וקוראים לה כמובן מארינה מקסימיליאן בלומין.

* הנכדים של שלמה גרוניך: הם לא באמת הנכדים של גרוניך, אבל הם היו יכולים להיות. הם כעשרה נערים מרחובות, בני 13-15, שהתאהבו נואשות במוסיקה של הנער הנצחי עם הקוקו ומאז פוקדים כל הופעה שלו. "הם התקווה שלנו", אמר עליהם גרוניך באחת ההופעות, ובאמת היה תענוג לראות איך המוסיקה המורכבת שלו מציתה את הפיוזים במוח שלהם. יש להניח שב-14 באפריל הם לא ייסעו עם יתר בני הכיתה שלהם להופעה של ג'סטין ביבר.

* הנערות הצורחות בהופעה של משה פרץ: מה הקשר בין הביטלס למשה פרץ? הצליל המתוק וההיסטרי של הנערות המצווחות. לא חייבים לאהוב את המוסיקה של נסיך הפופ המזרחי, אבל צווחת המעריצות הצעירות, שעדיין נשמעת בהופעות שלו (ומעניין עד מתי תימשך), היא צליל מענג שנדיר מאוד לשמוע בבצת הפופ המקומית.

* הקהל של "לבונטין 7" בהופעות ג'ז חופשי: אחת לכמה זמן, כשפיגורה חשובה בעולם הג'ז החופשי מגיעה למועדון התל-אביבי לבונטין 7, מתקבצת במקום חבורה של חובבי פרי-ג'ז, שמעודדים את כריש הג'ז האורח בקריאות חמות וקולניות ויוצרים אווירה נפלאה של כנסיית מאמינים קטנה ומגובשת.

* הקהל בהופעות של זמרי פופ מאתיופיה: כבר הרבה זמן לא נחת כאן זמר פופ אתיופי, ואולי נחת זמר כזה אבל הידיעה נותרה בתוך קהילת יוצאי אתיופיה. כך או כך, מי שנקלע פעם להופעה מהסוג הזה יודע שאין שום סיטואציה מוסיקלית אחרת בישראל שבה אחוז הרקדנים הנפלאים בקהל נע בין 98 ל-99 אחוז.

השליליים:

* זה שלא סותם את הפה: כולנו מכירים אותו, כולנו שונאים אותו, כולנו כמעט התנפלנו עליו פעם באגרופים שלופים. לי זה קרה לפני שלוש שנים בהופעה מופלאה של ג'ו ג'קסון, כשחבורה של אנשים שלא ברור מה חיפשו באולם התעקשו להשוות מחירי דירות בשכונת סביוני מליבו בנס ציונה, או משהו כזה, בזמן שלבו של ג'קסון דימם על הפסנתר.

* זה שמחליט בשביל האמן מה הוא צריך לשיר: יותר משנתיים אחרי ההופעה של "הברידרס" בתל אביב, עדיין מנסרת במוח הצעקה הבלתי נסבלת של אחד הנוכחים בהופעה. "Gigantic!" הוא צרח שוב ושוב בכיוונה של קים דיל, דורש ממנה במפגיע לשיר את השיר האדיר ששרה באלבום הראשון של "הפיקסיז". לכל יתר הנוכחים היה ברור שדיל לא מעוניינת לשיר "פיקסיז", אבל החצוף המשיך בשלו. מפעם לפעם גאונים מסוגו קוראים קריאות דומות גם בהופעות אחרות.

* המעריץ ההיסטרי: בדרך כלל מעניין להביט במעריצים. יש בהם משהו אמיתי ונוגע ללב. הם חושפים את אהבתם הטוטאלית לאמן שהם מעריצים, ולא אכפת להם אם תחשבו שהם פאתטים. אבל יש מקרים נדירים שבהם הם באמת פאתטים והנוכחות שלהם מטרידה. זה קורה כשהמעריץ מתאפיין בשילוב של אקסהיביציוניזם, היסטריה, צעקנות ונטייה להוריד את הבגדים ולהתעטף בדגל של "היהודים".

* זה שאין לו זמן להישאר להדרן: כן, הוא נהנה בהופעה. אוהב לצרוך ג'ז מפעם לפעם. אפילו מחא כפיים לסקסופוניסט והחצוצרן בסיום הסולואים. אבל אחרי שעה וחצי הוא נעשה חסר סבלנות. אילו ההופעה היתה מסתיימת אחרי שעה ו-20 דקות, הוא היה מתרעם. קצר מדי. הוא הרי השקיע את מיטב כספו. אבל הופעה שנמשכת יותר משעה וחצי? זאת כבר היסחפות. מה עוד שהוא יושב באמצע השורה, ואם ייצא ביחד עם כולם יגיע למכונית מאוחר מכדי לחמוק מהפקק בחניון. אז הוא יוצא תמיד לפני הסוף, ולפעמים, כשיש רבים כמותו, התנועה שנוצרת לא רק מפריעה למוסיקאים המנגנים אלא גם הורסת את הסיכוי להדרן.

* הענקים: מה עושים עם אנשים שמתנשאים לגובה של 1.90 מטר ומעלה? האם לאסור עליהם את הכניסה להופעות בעמידה, או להקצות להם מתחם נפרד? בתור נציג הנפילים, הרשו לי לומר: אנחנו סובלים יותר. נכון, אף אחד לא מסתיר לנו, הראות נפלאה תמיד, אבל רגשות האשמה, הו רגשות האשמה על מה שאנחנו מעוללים לאחינו הנמוכים, ובעיקר לאחיותינו ממוצעות הקומה שאתרע מזלן לעמוד מאחורינו. והצעקות האלה: "אחי, אתה יכול להתנמך קצת?" אתם יודעים מה זה עושה לנו? שלא לדבר על זה שבחיים לא נוכל לגדל אפרו.

* הכורכים והנכרכות: זאת התנוחה המיסיונרית של זוגות בהופעות: הוא עומד מאחוריה ועוטף אותה בידיו, היא עומדת לפניו נעטפת, וביחד הם נעים קלות לקצב המוסיקה. האם יש סיבה להסתייג מהתנוחה הזה? רק סיבה אחת: היא כל כך נפוצה, שהיא נהפכה לחיזיון משמים ואיבדה את הפוטנציאל החושני שלה. במקום לחשוב על סקס ורוקנרול, אתה חושב על צמוד קרקע בשכונת סביוני מליבו בנס ציונה. לשווא תחפש זוגות מקוריים שבהם האשה כורכת והגבר נכרך. אין כאלה, אפילו לא בהופעות מטושטשות המגדר של ערן צור.

* החרמנים: את הקבוצה הזאת יש לחלק לשני סוגים: המתנשקים והעגבנים. המתנשקים הם בדרך כלל צעירים מאוד, והם עומדים במרכז הרחבה בזמן ההופעה ולא עושים שום דבר חוץ מאשר להתנשק. זה מקסים, אבל גם מושך תשומת לב מוגזמת. אתה רוצה להתרכז בהופעה, אבל לא יכול שלא להביט במרתון הדו-לשוני.

בנוגע לעגבנים, זה כבר עובר כל גבול. באחת ההופעות בפסטיבל הג'ז הקודם באילת ישבתי מאחורי זוג שנראה כך: הוא ישב על כיסא, היא ישבה עליו. גווה היה מוטה לפנים ב-60 מעלות, והיא לא הפסיקה לנוע בעוד הוא מעסה את הגב התחתון שלה נמרצות. כל הנוכחים בסביבתו של הזוג לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הניסיון להתרכז בהופעה, או אפילו להבחין מי נמצא על הבמה, היה חסר תוחלת. כולם רצו לצעוק "Get a room!", אבל לא אמרו דבר ורק המשיכו לבהות.



תצלום: דניאל צ'צ'יק


תצלום: דודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו