בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הארות שוליים: לייבל האינדי אנובה תופס גובה

אחרי שהחתים את הלהקות "איזבו" ו"נקמת הטרקטור", לייבל האינדי אנובה הולך ומחזק את מעמדו בתעשיית המוסיקה המקומית. המייסדים שלו, שוקי גולדווסר ושוקי פרי, מסבירים מדוע צריכים לקום כאן לפחות עוד עשרה לייבלים כאלה

תגובות

כל מי שמבין דבר או שניים ברוק ישראלי הרים גבה כששמע שאיש העסקים שוקי גולדווסר החליט לפני ארבע שנים להקים חברת תקליטים מקומית. השאלה המתבקשת היתה "למה?". למה שיו"ר של חברת חומרי גלם לייצור חיתולים (אבגול) שנסחרת במאות מיליוני שקלים בבורסה ירצה להכניס את הראש העסקי הבריא שלו למיטה מלאת בקטריות? ועוד להתמקד בנישה מתגמלת פחות מרוק ישראלי - מוסיקת שוליים ישראלית?

כדי לענות על השאלה שולף גולדווסר את הארנק. "תראי עם מה אני הולך בכיס", הוא אומר ומראה מדבקה מרופטת עם הכיתוב "No Music No Life". מיד אחר כך הוא מוציא כרטיס מקורי מפסטיבל וודסטוק ("קולגה שלי מהעסקים האחרים שלח לי את זה. הוא אמר שהוא ראה אותו והרגיש שהוא צריך לשלוח אותו הביתה, אלי") ותקליט מקורי של "קרוסבי, סטילס ונאש", מתנה מחבר אחר שגם מודע ל"שריטה" שלו, לדבריו. "מוסיקה אהבתי כל החיים. בעשר השנים האחרונות נסעתי לראות עשרות הופעות בלונדון, ראיתי אינסוף של דברים ואיכשהו התחבר לי הרעיון לתת משהו חזרה לדבר הזה שאני מקבל ממנו כל כך הרבה. אבל האמת שהסיטואציה שהולידה את הדבר הזה קרתה לגמרי במקרה".

המקרה שעליו גולדווסר מדבר הוא מפגש עם המוסיקאית ענת דמון, שנפטרה ממחלת הסרטן לפני כשנתיים. יחד אתה נולד הרעיון להקים לייבל שיקדם מוסיקה איכותית מהסוג שלא מטופל כלל או לא מטופל כראוי לטעמם על ידי חברות התקליטים הגדולות, ויונע מאהבה לאמנות ומרצון לטפח מוסיקאים לטווח רחוק. אליהם הצטרפו המוסיקאים שוקי פרי ויאיר יונה ויחד הם הקימו את אנובה.

הארבעה יצאו לדרך ב-2007, שנה שלא בישרה טובות לשוק המוסיקה העולמי בכלל ושוק האינדי המקומי בפרט. הכרסום במכירות הדיסקים הוסיף לגדול, להקת "רדיוהד" כבר הציגה מודל כלכלי שעירער פעם נוספת על זכות הקיום של חברות התקליטים, והמוסיקאים הבולטים בארץ היו יוצאי "כוכב נולד", בוגרי "רימון" והזמירים המתוקתקים של הפופ הים-התיכוני.

הראשונים שהחותמו בלייבל היו חברי "רוקפור", שאחרי עבודה עם חבורת תקליטים גדולות (אן-אם-סי, הד ארצי) ניסו את דרכם בלייבל הקטן של האוזן השלישית ולבסוף התמקמו באנובה. "מה שמייחד את העבודה שלהם אתנו זה העובדה שההתחלה שלהם כלייבל וחברה שמנהלת אמנים היתה אתנו. אז זה נבנה ביחד", משחזר בסיסט הלהקה מארק לזר. "יש תחושה של משפחתיות, שהכל נעשה ביחד, בהתייעצות, בצורה צנועה וחברית. זה לא חברה ענקית עם שבע קומות מחיצות ו-60 פקידים, זה אנשים שעושים את העבודה ולכל אחד אפשר לפנות ישירות".

בהמשך הוחתמו נועה בביוף, עמית ארז ו"אטליז", כולם יוצרים ששרים באנגלית, בתקופה שקדמה לכיבוש הפלייליסט והיכל התרבות בתל אביב של אסף אבידן וההכרה כי מותר למוסיקאים ישראלים לשיר גם בשפת הנוכרים. מלבד ענייני השפה - נושא שהיה פופולרי בראיונות באותה תקופה עם השאלה "אז למה אתם שרים באנגלית?" - גם המוסיקה לא היתה שגרתית בשביל מומחים בעסקים: בין שזה היה הפולק הזעיר והעדין של ארז ובביוף, ובין שזה הרוק הפתלתל, המורכב והלא קומוניקטיבי של "אטליז".

אחרי הבחירות הבלתי מסחריות הללו החתימו פרי ושות' את "יאפים עם ג'יפים", "אלקטרה", רות דולורס וייס, אלי רוזן, עוזי נבון, "קיצו" ואיתמר ציגלר. הרכש האחרון הן "איזבו" ו"נקמת הטרקטור" הוותיקות, שהחתמתן מסמנת את האחיזה ההולכת וגדלה של אנובה בתעשייה המקומית.

"אנחנו מאוד שמחים להצטרף לאנובה", מספרת שירי הדר, קלידנית "איזבו". "זה סוג של מעגל שנסגר מבחינתנו. ענת דמון, שהקימה את אנובה, היתה חברת נפש ואחות לחזון ולחלום המשותף שלנו ושל כל החברים באנובה: לחשוב ולחלום בגדול, לראות את האפשרויות ולא את המחסומים שבדרך".

ביום שישי הקרוב הלייבל יחגוג את ההחתמות הטריות ואת נסיעתן של "אלקטרה" ו"אטליז" להופעות בפסטיבל SXSW באוסטין טקסס ופסטיבל CMW בקנדה במסיבה/הופעת צהריים ברוטשילד 12 בתל אביב.

עניין אידיאולוגי

שבוע קודם לכן, משרדי אנובה, ששוכנים בבניין תעשייתי ישן בדרום תל אביב, היו בתפוסה מלאה. על קיר הכניסה תלויים פוסטרים של אמני הלייבל ומולם דלת שמובילה למשרדם הצנוע של גולדווסר הדירקטור ופרי, שנשאר מנכ"ל יחיד אחרי עזיבתו של יאיר יונה בשנה שעברה. בהמשך המסדרון נמצא חלל שבו יושבים שאר עובדי המקום: אדוה סייג שאחראית על הבוקינג, אודי ניב מנהל תוכן ומו"ל, מירה בינרט שאמונה על קשרי חו"ל, מיכאל קרסנוב מנהל הכספים וניצן גולדווסר, הבת הצעירה של שוקי, שמשמשת כעוזרת למנכ"ל ומנהלת משרד.

כמה מטרים משם נמצאת גולת הכותרת של הלייבל, אולפן הקלטות משוכלל ורחב ידיים שנבנה בעזרת חברי "רוקפור" ומנוהל בידי שמעון טל. סולן "נקמת הטרקטור", אבי בללי, יוצא להכין לעצמו קפה ומנהל שיחה עם יח"צנית הלייבל עדי צור על ג'ים מוריסון, או יותר נכון - על איזה סולן היה יכול להיכנס לנעליו. בללי שופע רעיונות ונכנס לרצף הדיבור האסוציאטיבי שמאפיין אותו. גולדווסר מוקסם, אבל כעבור כמה דקות שולח אותו בחזרה לאולפן. "כמה כישרון יש לבן אדם הזה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "בללי הרי משפריץ אמנות כל הזמן והתפקיד שלנו זה לקחת אנשים כאלה בעלי יכולת ולהעניק להם מקום שאפשר ליצור בו אמנות ומערכת שלמה שתומכת בזה".

ומה עם להרוויח כסף מהמיזם? מטעמי צניעות גולדווסר אולי לא יכנה את עצמו לעולם פטרון, אבל התשובה שלו מעידה שהוא במידה רבה כזה. "כרגע יש הכנסות אבל הן לא מכסות את ההוצאות. אני מאמין שגם זה יקרה בעוד כמה שנים אבל זה לא העניין", הוא אומר. "אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שתהיה בישראל איכות גבוהה יותר. יש פה רדידות מאוד גדולה. אני לא בא לחנך אף אחד אבל אני חושב שאפשר לעשות משהו כדי לקדם, להרים ולפתח. לאורך ההיסטוריה תמיד היה מישהו מאחורה שדחף אמנים. רק ב-50 השנים האחרונות נוצרה מין אנומליה כזאת שנקראת תעשיית המוסיקה ולא בטוח שיש לזה מקום בראייה היסטורית רחבה. אני מאחל שיקומו עוד עשרה אנשים כמוני בישראל שיבואו ויעשו את זה והכל יראה אחרת".

אתה חושב שיש מקום לעוד עשר אנובות? השוק לא קטן מדי?

גולדווסר: "מה זה שוק קטן? השוק הוא שוק. מובן שיש פה עניין עסקי לחלוטין, אבל יש פה גם עניין אידיאולוגי שאתה רוצה לגור במקום שבו הדבר שאתה הכי אוהב הוא גם באיכות גבוהה".

פרי: "זה יהיה מבורך אם יקומו עוד עשר אנובות כי כרגע לאמנים בארץ אין הרבה אופציות. אם אתה אמן מתחיל, אין הרבה אנשים שיתמכו במוסיקה וירצו להשקיע בה לטווח רחוק. אני הייתי מאוד שמח אם היו עוד, זה מבורך. בנוגע לשוק הקטן, אני חושב שגודל השוק הוא בהתאם למה שנותנים לו. מה שמייחצנים הרבה ומה שחברות התקליטים משחררות זה מה שמכתיב את השוק. השאלה היא במה בוחרים להשקיע, על מה בוחרים לתת פוקוס".

איך עובד תהליך החתמה של אמן? יש לכם מגלי כישרונות? איפה אתם מחפשים?

פרי: "היום אנחנו כבר לא צריכים לחפש כלום כי הכל מגיע אלינו. אנחנו מקבלים המון המון פניות כל חודש, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל. אבל כעיקרון תהליך כזה מתחלק לשניים: יש אמנים שאנחנו מכירים ואנחנו יודעים שאנחנו מאוד אוהבים ושאנחנו רוצים לעבוד אתם, ובמקרים של אמנים מתחילים הכל נמצא היום באינטרנט. מספיק לשוטט באתרי התרבות המובילים ובבלוגים ואתה יודע מי פעיל. מובן שאנחנו גם הולכים להופעות ומחפשים אבל היום באמת לא צריך סקאוטר כי הכל מגיע אלינו. והתהליך הוא פשוט, מספיק לי לשמוע דקה או שתיים משיר כדי להבין אם זה אמן שמעניין אותי".

גולדווסר: "שזה לא יישמע פלצני מדי, כאילו אנחנו יודעים מה טוב".

פרי: "זה לא שאנחנו יודעים מה טוב, אנחנו יודעים מה טוב לנו. אנחנו עובדים רק עם דברים שמלהיבים אותנו. אין לי שום אינטרס לעבוד עכשיו עם אמן שימכור 500 אלף עותקים אם אני לא אבוא להופעות שלנו ואהיה מבסוט".

קרה שקיבלתם פניות מאמנים עם פוטנציאל מסחרי גבוה וויתרתם עליהם כי הם לא התאימו לתפישת העולם האמנותית?

פרי: "היו כל מיני מקרים, לא ננקוב בשמות. היו מקרים שפחות התחברנו ולמרות שיכול להיות שזה היה עושה לנו טוב יחצנית החלטנו לוותר, ומנגד יש מקרים שאני בא ושומע משהו שהוא ממש טוב ויש לו גם פוטנציאל רדיופוני ואז בכלל אני מבסוט. למשל 'אלקטרה' שכיכבו ברדיו בארץ מאוד יפה. זו היתה הפתעה ועם זאת זו לא היתה הפתעה. כי שמעתי את השירים ואמרתי 'מה זה, זה להיט!'. אבל לא תמיד יודעים להעריך בארץ דברים מהסוג הזה. ופה אני יכול להגיד לך אפילו מלה טובה על גלגלצ. הם עושים עבודה טובה. ברור שיש להם אג'נדה מיינסטרימית אבל הם נותנים צ'אנסים. אם מסתכלים על הפלייליסט-לילה רואים דברים מפתיעים. 'אלקטרה' נכנסו פעמיים לפלייליסט-יום עם הסינגל הראשון והשני. יש גם מקרים של פרויקטים שרצינו לקחת אבל לא יכולנו בגלל עומס עבודה".

ספרו על מקרה כזה.

פרי: "אני מעדיף שלא לחשוף, אבל אני הייתי שמח אם אלבום הסולו הנפלא של אורן ברזילי ו'תעני אסתר' שממש הגניבו אותי היו חתומים אצלנו. אבל יש לנו מחויבות לאמנים שחתומים אצלנו ויש לנו גם תקציב מוגבל. זה מבאס, הייתי רוצה לעשות יותר".

טהרני אינדי היו אומרים בעקבות ההחתמות האחרונות שלכם שהתמסחרתם. התחלתם להעדיף שמות גדולים ומבוססים על להקות קטנות שצריך לבנות מלמטה?

פרי: "לא כל אמן מתחיל חייב לייבל על ההתחלה. הרבה אמנים יכולים לעשות צעדים ראשונים וגם להגיע אלינו בהמשך. היום אפשר להקליט תקליט מאוד בזול, אפשר להפיץ אותו חינם באינטרנט או בהיי פידלטי שזו חברת הפצה שעושה עבודה מצוינת עם אמני אינדי. אנחנו גם רוצים לעשות מה שמגניב אותנו ומגניב אותנו לעבוד עם 'איזבו'. יש בהם משהו נדיר ואני רוצה לעבוד עם זה. אם הייתי יכול להתחיל אתם כבר בתחילת הדרך הייתי שמח, אבל אם זה קורה רק עכשיו אני לא אסרב. במקביל לזה שאנחנו עובדים אתם ועם עוד כמה אמנים גדולים אנחנו מטפחים גם דברים חדשים".

והיו החתמות חדשות של יוצרים אנונימיים?

פרי: "לא משהו שאפשר לפרסם עדיין. אנחנו גם לא רוצים להתפזר עם יותר מדי החתמות".

גולדווסר: "אנחנו רוצים לתת את תשומת הלב המרבית לאמנים שחתומים אצלנו".

אז מה יגרום לכם לקחת להקה שנמצאת ממש בימיה הראשונים?

פרי: "אם היא תדליק אותנו. אם נחשוב שזה בן זונה וזה בדיוק יתאים לנו בלו"ז. זה גם עניין של פאזות. כרגע יש לנו המון עבודה ולקראת סוף השנה אנחנו יותר עם אוזניות פתוחות לקחת דברים חדשים. מספר האנשים שעובדים אצלנו לא ישתנה בשנה-שנתיים הקרובות. יכול להיות שעוד שלוש-ארבע שנים נהיה גדולים. אבל כרגע חשוב לי להתעסק בכל ההיבטים אצל כל אמן".

בין השאר הם מתכננים לגדול באמצעות פנייה לשוק הבינלאומי. ברשימת ההישגים של אנובה עוד אין חוזה עם סוני, אבל ניכר שהרבה מאמץ מופנה החוצה: אלבום הבכורה של נועה בביוף, "A Window To a Wall", הופץ בארצות הברית ובאירופה בלייבל Language Of Stone, ב-2008 שבה "אטליז" מסיבוב הופעות בגרמניה והיא תצא בקיץ לסיבוב ראשון בארצות הברית. לייבל ספרדי לקח את הלהקה תחת חסותו ויוציא בשנה הבאה אלבום אוסף שיורכב משירי האלבום הראשון "Violently Delicate" ומשירי "Delicately Violent", האי-פי שיצא בעקבותיו. "אלקטרה" ייצאו גם הם לסיבוב הופעות בארצות הברית וסביר להניח שהעבודה עם "איזבו", שכבר מוכרת באירופה ובעיקר בצרפת, תוליד גם היא שיתופי פעולה מעבר לים.

"לכל אמן אנחנו מחפשים את השותפים המתאימים בחו"ל", מסביר פרי. "השאיפה שלנו היא שאנובה תיהפך ללייבל בינלאומי. שנוכל להוציא אלבומים גם בארצות הברית. אנחנו לא נמצאים שם היום כי צריך ידע וניסיון אבל אנחנו כל הזמן מתקדמים".

לייבלים אחרים של מוסיקת אינדי בארץ די נעלמו מאז שהתחלתם. איפה אתם הצלחתם שהם נכשלו?

גולדווסר: "יש לנו אורך רוח ומסירות. אני לא עושה משהו לשנתיים. אני מסתכל לטווח ארוך. יש פה עשייה רחבה ורצינית. זה לא משהו שאתה בונה בשביל לעשות את המכה וללכת הביתה. זה משהו להתבוננות ארוכה. היום זה נשמע באמת מוזר לאנשים כי הכל נורא ציני. אבל זה באמת מה שאנחנו רוצים לעשות".



אנשי אנובה, מימין לשמאל: מירה בינרט, עדי צור, אודי ניב, שוקי פרי, שוקי גולדווסר, ניצן גולדווסר, אדוה סייג, מיכאל קרסנוב


אבי בללי ליבוביץ' מ''נקמת הטרקטור'' באולפן של אנובה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו