בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצד השני של מגש הכסף: המהפכה של נתיבה בן יהודה

מה שכתבה נתיבה בן יהודה, שמתה שלשום, על עלילותיה כפלמ"חניקית קרבית היה מהפכה בספרות על מלחמת העצמאות. היא שפכה בתשוקה את מה שזכרה, הציגה את אכזריות המלחמה בלי כחל ושרק של הרואיות, קשרה כתרים לאהוביה וצלפה קשות בג'ובניקים, במשתמטים ואפילו בפלמ"חניקים לא קרביים

תגובות

עם כל הכבוד לשקדנותה המבורכת של נתיבה בן יהודה בתחום החייאת הזמר העברי הנשכח, עם כל הערצת אומץ לבה כלוחמת, ולימים - כישרונה כשדרנית רדיו שידעה לשוחח עם מאזינים כיושבת ממש במחיצתם, הפרי החשוב המובהק במפעליה הוא שלושת הספרים שכתבה על חוויותיה במלחמת העצמאות: "1948 - בין הספירות" (כתר, 1981), "מבעד לעבותות" (דומינו, 1985) ו"כשפרצה המדינה" (כתר, 1991).

הטקסטים של בן יהודה, שמתה שלשום, דומים לרותחים שמתפרצים מסיר שמכסהו הוסר. היה לה מה לספר, והרבה, על דמויות חשובות יותר ופחות, על טיפוסים סתם שנקרו על דרכה, על צעירים שייצגו ישראליות נעלה, גבורה והקרבה, על צעירים שייצגו ישראליות מאוסה. יש אנשים שהיא מאדירה, לוחמים שהסתכנו בלי חשבון ובראשם מפקד הגדוד השלישי של יפתח, משה קלמן (בספריה הוא מכונה "מאירק'ה שכטר"), ואחרים שהיא שונאת במוצהר, בלי שום איפוק. בסך הכל נוחתת על הקורא הרגשה שהוא מקבל נתחים גדולים של אמת, בלי האדרה ובלי קישוטים, אולי לא בפרופורציות היסטוריות "נכונות", אבל מתוך כנות.

סובייקטיבית בסמך רבתי

בספר "בין הספירות" משחזרת בן יהודה בין השאר סיטואציה קטנה, לא הכי חשובה, אך אופיינית לסגנון ה"נתיבאי". השנה היא 1948, בן יהודה מגיעה לראשונה, יחד עם פלמ"חניק אחר, לוחם מובהק כמוה ("מויש", היא מכנה אותו), אל מטה הגדוד בקיבוץ אילת השחר. בכניסה מקבל אותם קצין השלישות - היא מכנה אותו "זיגי". גם הוא נמנה עם אנשי הפלמ"ח, אבל ממש לא אחד מהחבר'ה.

בן יהודה כותבת שזו "שנאה ממבט ראשון" ומתארת את זיגי כך: "יותר מבוגר בהרבה מהפלמ"חניק המצוי, שמן, שרואים עליו שאיפה הוא ואיפה כושר, לא שזוף, מחטט עם גפרור בשיניים. לא חלילה לצורך ניקוי השיניים, ובאיזה מין התנשאות, עצר אותנו עם הגב אלינו, עם היד לאחור, ובחצי סיבוב של הראש, באלכסון, הואיל להטיל בנו את העיניים שלו, בהירות עייפות, ולהגיד : כ---ן? את מי אתם מחפשים כאן?" ובהמשך: "מי אתם, מי אתם? אפשר לדעת מי אתם? את מי אתם צריכים כאן? כאן לא מקום בשביל כל אחד..." ובן יהודה ענתה לו: "תשמע חבר, מה זה פה? אנחנו לא בדיוק רגילים להזדהות לפני כל יוצמך ששואל אותנו 'מי אתם'".

זיגי היה שם בדוי, אבל השם הפרטי האמיתי של האיש (שמת לפני שנים) נכתב במשקל זהה ובתנועות זהות. בקיצור: רמז עבה. אלוף במילואים אלעד פלד, לימים דוקטור לחינוך ומנכ"ל משרד החינוך והתרבות, ומי שהיה ב-1948 מפקד מחלקה באותו גדוד בפלמ"ח, אמר לי אתמול בקשר לכתיבתה של בן יהודה על זיגי: "היא חיסלה אותו ואת המשפחה שלו, פגעה בו פגיעה בלתי רגילה. נכון, אפשר לטעון שהספר לא ממש דוקומנטרי, אבל כל מי שהתמצא היה יכול לזהות בקלות את הנפשות הפועלות".

וגם אתה יודע מיהו "זיגי" שבו מדובר.

"כמובן. איש יוצא מן הכלל, הגון, ישר".

אז מה היחס שלך לספריה של בן יהודה?

"אלה ספרים מאוד חשובים, כי נתיבה היתה כמו שאורי אבנרי קרא לעיתון שלו - 'בלי מורא, בלי משוא פנים'. הספרות הקנונית על מלחמת השחרור היתה יותר הרואית, שונה מאוד ממה שהיא עשתה. אני חושב שהספרים שלה יישארו, יקראו אותם, ילמדו אותם. בעיקר היא הראתה שהיה גם פן אחר במלחמה ה'יפה' הזאת, פן לא יפה, אכזרי. אבל הנה אשתי, שהיתה חפ"שית (חיילת פשוטה) במלחמת השחרור, מלווה שיירות, מעירה לי עכשיו שאין בכלל מלחמות יפות".

אז אתה, כאחד הלוחמים, קיבלת את הספרים שלה של המלחמה. לא שללת אותם.

"היו דברים שהפריעו לי, אבל אמרתי לעצמי שזה לא דוקומנט היסטורי-מדעי. לעומת זאת, למשל, בהצגה 'גורודיש' מדברים בפירוש על האלוף גורודיש ומצהירים בכך על אמיתות היסטורית. זה הוציא אותי מן הכלים. נתיבה, מההתחלה, הבינה והצהירה שהיא לא היסטוריונית, וגם הודיעה 'אני סובייקטיבית בסמך רבתי'".

זה נכון שהערבים, בתקופת הקרבות בגליל, קראו לה "השדה הצהובה"?

"אלה מיתוסים מאוחרים יותר, אגדות מתוצרת הארץ. הרי לא הערבים באו וסיפרו שהם קוראים לה כך, אלא חבר'ה שלנו אמרו את זה על הערבים. בכלל, היו עוד מ"מ-כ"פיות אמיצות כמו נתיבה, אבל הן לא נהפכו לנשות תקשורת ולשדרניות ברדיו".

בלי ליטושים וסלקציות

בספר "כשפרצה המדינה" כותבת בן יהודה על הגיס שלה, בעלה של אחותה הבכורה. גיס או לא, בן יהודה אינה עושה הנחות, חוזרת במלוא הכרתה לזווית הראייה שלה כלוחמת, ב-1948: "הוא (הגיס) היה מאלה שיכלו להתגייס לצבא הבריטי, נגד היטלר, מהיום הראשון שפרצה המלחמה העולמית, כי אלה עשו את הבגרות כבר ב-1938, אבל הוא השתמט כמה שהוא היה יכול יותר, ובסוף, ב-1944, כשמשתמט כבר לא היה יכול לעבור ברחוב מבלי שיתנפלו עליו, ויגלחו לו את הראש - רק אז הוא התגייס, אבל לא לבריגדה היהודית, חס וחלילה, כי אם בחר להיות סתם ג'ובניק". ובהמשך: "תמיד הייתי שומעת מהחבר'ה שלי הערות כאלה: 'שלך יהיה כזה גיס!', ואני תמיד הייתי עונה בחוכמה'ס האלה: 'לא אני בחרתי את הבעל לאחות שלי'".

מצד הסגנון, ספריה של בן יהודה היו מהפכה. כשקוראים בהם שומעים אותה מדברת, בקולה, כאילו מישהו ישב והקליד מה שיצא מפיה, בלי ליטושי ניסוח, תיקונים וסלקציות. בכך עומדת דרכה בכתיבה בניגוד מוחלט לסגנון שנקט למשל פלמ"חניק אחר, בן דורה. יצחק (פישק'ה) טישלר, בספרו "אחרונים על הרכס" (עם עובד, 1970, עניינו הקרב על מלכיה), כתב משפטים כמו "הוא חסר לנו מאוד, אמרתי קשט דברי אמת, אבל משמרתו כאן היא" (המספר מדווח על שיחה עם הורי חברו).

טישלר אמר אתמול: "נכון שיש הבדל סגנוני גדול בין נתיבה לביני, ולאחר שנים היו לי ויכוחים אתה בעניין. לי היה חשוב שיבינו מה אני כותב גם בדורות שלא יודעים מה זה 'מבסוט'".

וכשקראת לראשונה ספרים שלה, זו היתה הפתעה גדולה?

"לא הופתעתי כל כך, הרי אני עצמי ישבתי פעם עם יגאל אלון והצעתי לו לתרגם לעברית את 'ספר הפלמ"ח'".

ומה עם התוכן בספרים של בן יהודה? היא בסך הכל כתבה דברי אמת?

"אענה לך בדוגמה, מהניסיון שלי ב-1948. הסתערנו על גבעה ליד משמר העמק, אני הייתי במחלקה בפיקודו של גנדי, הכשרת מעוז, שרובה אינטלקטואלים, ובמחלקה השנייה שרצה לידינו, של רפי איתן, הכשרת תל יוסף, כולם היו ממש נערים עובדים. אז את מי צריך לשאול מה האמת על מה שהיה שם?"

בן יהודה היתה שדרנית מיוחדת במינה, אשה שהשכילה להתחבב על רבים, ידידותית, עממית (מוכר היטב ה"מלון לעברית מדוברת" שחיברה עם דן בן אמוץ), ישירה, נעדרת גינונים, ועם כל זאת מצמיד טישלר לאישיותה, בין השאר, אבחנה מפוכחת קודרת: "לתיבה (כך קראו לה חבריה מאז, בפסיחה על הנו"ן) היו המוני ידידים - והיא היתה אדם בודד".



בן יהודה בתוכניתה ''נתיבה מדברת ומקשיבה'' בקול ישראל. שדרנית מיוחדת במינה


בן יהודה עם דן בן אמוץ בכנס חטיבת יפתח בצפת, 1968. תצלום: באדיבות אוצר תמונות הפלמ''ח, משרד הביטחון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו