בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פניה של השחקנית אנני ז'ירארדו, הן הפנים של הקולנוע הצרפתי

ז'ירארדו מתה השבוע בגיל 80, והותירה אחריה זיכרון קולנועי חזק שיש בו כוח, אך יש בו גם פגיעות

תגובות

פניה של אנני ז'ירארדו - אחת משחקניות הקולנוע החשובות ביותר של צרפת מאז אמצע שנות ה-50, שמתה ביום שני, בת 79 - יכלו להיות יפות או פשוטות והיא יכלה לגלם דמויות המשתייכות לשולי החברה, וגם, בשיא הקריירה שלה, לגלם את דמותה של הבורגנית הצרפתייה הנתונה במשבר רומנטי ומקצועי.

לעתים היה בהופעותיה משהו טרחני מעט, אך לא בתפקידה המוקדם הידוע ביותר, שהיה דווקא בסרט איטלקי: "רוקו ואחיו" מ-1960, המלודרמה המשפחתית המופתית של לוקינו ויסקונטי מ-1960, שבה כיכבה לצדם של אלן דלון, בתחילת הקריירה שלו, והשחקן האיטלקי רנאטו סלבאטורי, שהיה לבעלה (השניים, שנולדה להם בת אחת, נפרדו אך לא התגרשו; סאלבאטורי, שחקן עז ביטוי אף הוא, מת ב-1988, בן 54). באותו סרט היתה ז'ירארדו יפה, סקסית, עזת ביטוי ונוגעת ללב. הופעתה כנאדיה הזונה, ששמה חיץ בין רוקו לאחיו סימון, האונס אותה, שברה את הלב.

ז'ירארדו נולדה ב-1931 בפאריס. היא הצטרפה ללהקה של ה"קומדי פראנסז", אך פרשה ממנה והופיעה ב-1955 בסרטה הראשון, "Treize a Table" שביים אנדרה אנאבל. היא כיכבה בסרטים כגון "החטא והתום" (1963), בבימויו של רוז'ה ואדים, שבו ייצגה את החטא וקתרין דנב, בתפקידה הקולנועי החשוב הראשון, ייצגה את התום; "אשה קוף" (1964) בבימויו של מרקו פררי, "שלושה חדרים במנהטן" של מרסל קארנה (התפקיד זיכה אותה בפרס המשחק בפסטיבל ונציה) ו"לחיות כדי לחיות" של קלוד ללוש (1967), שבו היא כיכבה לצדם של איב מונטאן וקנדיס ברגן.

אך לשיאה הפופולרי הגיעה דווקא סביב גיל ה-40 שלה, וב-1971 כיכבה בסרטו של אנדרה קאיאט "למות מאהבה", שעלילתו התבססה על סיפורם האמיתי של מורה ותלמידה בן 17 שמתאהבים ומסרבים לנטוש את הרומן שהתפתח ביניהם. הסרט היה ללהיט ענק במולדתו וגם במדינות נוספות, כולל ישראל, ובעקבותיו כיכבה ז'ירארדו בסדרה של מלודרמות, ובהן "אין עשן בלי אש" (1973), שוב בבימויו של קאיאט, שהיה ללהיט אף הוא. אחת מאותן מלודרמות, "ד"ר פרנסואז גאיאן", בבימויו של ז'אן-לואי ברטוצ'לי, זיכתה אותה ב-1977 בפרס הסזאר.

ב-2002 היא זכתה שוב בפרס הסזאר, הפעם בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, בעבור הופעתה האמיצה כאמה של איזבל אופר בסרטו של מיכאל האנקה, "המורה לפסנתר". סצינות המריבה הפיסיות והאכזריות בין ז'ירארדו, שלא חששה להציג את עצמה בסרט במלוא עליבותה של הזקנה, לבין אופר היו מהסצינות החזקות ביותר באותה מלודרמה נועזת וקשה. ב-2005 היא הופיעה בתפקיד קטן בסרט נוסף של האנקה, "מחבואים". שנה לאחר מכן הופיעה בסרטה האחרון.

ז'ירארדו לקתה באלצהיימר ולא נרתעה מלתעד את מאבקה במחלתה בסרט תיעודי, "כאלה הם החיים" שמו, שביים ניקולה בולייה ושודר בטלוויזיה הצרפתית ב-2008. היה בה חוזק, היתה בה פגיעות; לא כל סרטיה היו חשובים או טובים, אך פניה משתייכות לזיכרון של כל מי שהקולנוע האירופי, מוויסקונטי ועד האנקה, יקר ללבו.



ז'ירארדו. שברה את הלב


ז'ירארדו, מימין, ב''למות מאהבה'', 1971



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו