בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דור גז, שחר יהלום ויאן טיכי מציגים ממחר במוזיאון תל אביב שלוש תערוכות

כל אחת מהתערוכות ממשיכה ומעמיקה את יצירתם של שלושת האמנים הצעירים, שמועמדים לפרס גוטסדינר

תגובות

תערוכת המועמדים לפרס קרן גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2010, שתיפתח מחר במוזיאון תל אביב, עשויה להיות התערוכה האחרונה מסוגה: המשפחה שייסדה את הפרס מתכוונת לשקול מחדש את מתכונתו, במלאות 15 שנה לקיומו. בינתיים, זכו הפעם האמנים המשתתפים בתערוכה - יאן טיכי, שחר יהלום ודור גז - לזמן עבודה ממושך יותר בחלל. נדמה כי כל אחד מהם מימש כאן הזדמנות להגשים פנטסיה הקשורה ביצירתו.

את שלוש התערוכות שיוצגו אצרה אלן גינתון, האוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון. בקטלוג המלווה אותן מופיעים מאמרים של ד"ר רפאל זגורי אורלי, ראש התוכנית ללימודי התואר השני של בצלאל, והאוצרות אפרת ליבני ואיימי בסט. על הזוכה בפרס, הכולל גם סכום של 10,000 דולר, יוכרז בחודש מאי. השופטת השנה היא סוזן לנדאו, האוצרת הראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, שכבר שפטה שלוש פעמים בעבר. במסיבת העיתונאים לקראת פתיחת התערוכה לא התקבלה תשובה מספקת לשאלה מדוע בפרס כה חשוב ההכרעה תלויה בחוות דעת של אדם אחד ולא ועדה; ויותר מכך - של שופט מקומי ולא איש אמנות מחו"ל שאינו קשור לפוליטיקה כאן.

לא-נוף

דור גז, בן 29, אמן רב-תחומי וחוקר, הציג בשלוש השנים האחרונות כעשר תערוכות יחיד בישראל ובחו"ל, שתיים מהן רחבות היקף ומשמעותיות במיוחד. גז מרבה לעסוק ביצירתו במשפחה ערבית-נוצרית בת הארץ, משפחת מונייר. הוא החל בכך בתערוכתו "גיאוגרופוליס", שהוצגה במוזיאון פתח תקוה ב-2009 והתעמתה באומץ עם סוגיות של שפה, זהות והגדרה, זיכרון וכינון נרטיב. עיסוק זה נמשך בתערוכתו "אל ליד" שהוצגה לפני חודשים ספורים בחלל האמנות קה-וה שבברלין.

תערוכתו החדשה "מטעי האומה", שתיפתח עתה במסגרת מועמדותו לפרס, ממשיכה לעסוק בנכבה, אך בשונה מקודמותיה, חוקרת גם את הפרקטיקות של הכיבוש. בהתאם לשמה היא מתייחסת לפעולת הייעור כאמצעי מרכזי במפעל ההתיישבות הציוני ובכיבוש הארץ. גז מסביר כי גוף עבודות זה הוא המשך טבעי לעיסוק שלו כאמן וכחוקר "בהיסטוריה של המקום תוך בחינה תרבותית, אסתטית ונרטיבית של האתוס הציוני ותוצריו". גז מודה שהוא נרגש מההזדמנות שניתנה לו במסגרת הפרס: "אני שמח להציג דווקא במוזיאון תל אביב תערוכה שעוסקת בתוצאות מלחמת 48' וההתיישבות הציונית. אני חושב שמוזיאון תל אביב, בדומה למוזיאון פתח תקוה, מגלה אחריות דמוקרטית ואזרחית בתקופה שחופש הביטוי והחירות האמנותית עומדים בסיכון".

תערוכתו מורכבת משני מיצבי וידיאו, סדרת סריקות מהארכיון, עבודה אחת מסדרת נופים חדשה וסדרת צילום טיפולוגית ושמה "אורנים". היא מאירה את האבסורד והברוטליות שהמפעל הציוני נהג לא רק באוכלוסייה גדולה אלא גם בשטחי הארץ עצמה. אפרת ליבני, שכתבה את הטקסט המלווה את עבודותיו של גז, מתארת זאת כך: "הנוף הטבעי נתפש כ'לא-נוף', והמוטו היה ונותר 'להפריח את השממה'. יערות האורנים כיסו את אדמת החורש הטבעי, את חלקות החקלאות ואת שרידי הכפרים הפלסטיניים ושינו את הנוף ללא היכר".

גוף עבודות זה של גז עתיד לנדוד כתערוכת יחיד בכמה ערים בעולם ב-2012.

רגע הקריסה

שחר יהלום, בת 31, מציגה את תערוכתה "ארץ הפטל", שהיא מעין מיצב פיסול-רישום מונומנטלי ושברירי בעת ובעונה אחת.

יהלום הציגה ב-2009 תערוכת יחיד בגלריה נגא בתל אביב המייצגת אותה והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. בשונה מתערוכותיהם של גז וטיכי, שבהן הצופים נדרשים לסגל את עיניהם לאפילה, אצל יהלום עליהם להתמודד עם חלל לבן, מסמא כמעט. ריח עז של זפת העומד באוויר מנוגד לתחושה הסטרילית הראשונית.

ככל שמבלים יותר זמן בחלל, ההלם החזותי שוכך ופרטי פרטים מתגלים בעבודתה של יהלום. ביניהם, פיסה מכיפת קתדרלה שבורה, שרידי קירות, שלדים וקונסטרוקציות ארכיטקטוניות שקשה לעמוד על צורתן המקורית שלפני הקריסה.

יהלום משתמשת בחומרים רבים, בודקת את גבולותיהם ומסתייעת בהם להוספת נדבכים תוכניים לעבודתה. בעזרת רישום מדעי זוויתי היא מנסה למצוא היגיון קונסטרוקטיבי במבנה שקרס, זליגת הדיו השחורה לאורכה של העבודה מזרימה בה חיים מחדש, ואילו הפרפין, אולי כמו בפומפיי, עוטה על המבנה שכבת הפרדה המשמרת פיסת מציאות.

יהלום מספרת כי במשך כמה שנים היא מתנסה בחומרים הללו, בהם גם חומצות, נחושת, בדיל, אלומיניום, גבס, פלדה, נירוסטה, קרסים ועצמות של דגים, אך רק לאחרונה חשה שהיא שולטת בהם דיה.

הדימוי שעומד במרכז התערוכה נקרה בדרכה בשיטוט אקראי במאגר התמונות של גוגל באינטרנט. "זהו תצלום של קתדרלה בסיאטל שכיפתה קרסה ב-1916 בעקבות סופת שלגים במקום", היא מספרת. "15 טונות שלג נערמו על הגג. התצלום הזה משלב מצד אחד כאוס ומצד אחר היגיון ברור, מורכב מבחינה ארכיטקטונית ופילוסופית. ריתקה אותי האפשרות להתחקות אחר הארכיטקטורה לפני שקרסה, קצת כמו להגיע לזירת פשע, לעשות אנליזה לממצאים ולהבין איך הכל קרה".

אור ודימוי

גם "מיצב 13", התערוכה של יאן טיכי, בן 37, שומרת על זיקה עזה לעבודותיו הקודמות, אך היא מזוקקת ומופשטת יותר.

תערוכתו האחרונה הוצגה בספטמבר שחלף במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב וכללה עבודות מרכזיות מהעשור האחרון, מיצבים ששילבו צילום, וידיאו, פיסול וסאונד. "מתקן 1391", למשל, עסק בניסיונות ההסתרה וההכחשה של מתקן מעצר ועינויים בידי המדינה ובארכיטקטורה שלו המתפקדת כמנגנון שבולע ומשתיק את האלימות המתרחשת בתוכו.

"מיצב 13" הוא מעין המשך של "מיצב 11" שהוצג גם הוא במרכז לאמנות עכשווית וכמותו משלב אור ודימוי. "בעקבות המחשבה על התערוכה במוזיאון ועל החלל שקיבלתי בניתי קובייה לבנה, מאוד פשוטה ונקייה", אומר טיכי. "להבדיל מעבודותי הקודמות אין בחלל שום אלמנט פיסולי פרט לחלל הקובייה עצמו". שתי קרנות מסונכרנות צמודות לשתי פינות נגדיות, האחת ברצפה והאחרת על הקיר, והן שמפעילות את החלל הנתון, מאירות ומחשיכות אותו. "בעבודה זו הנרטיב מופשט", מוסיף טיכי, "זהו בעצם הנרטיב שלך כצופה ושל החלל. יש שם הבלחות קטנות של דימוי, אך בעיקרון זוהי עבודה מופשטת ופורמליסטית".



דור גז. למטה: עבודתו ''עץ חלוץ'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו