בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסתר שמיר חוזרת באלבום שישי, ומזכירה לכולם שהיא מעולם לא הלכה

המחאה והתעוזה של אסתר שמיר, מחלוצות הרוק הנשי בישראל, התחלפו בשלווה, חמלה והרבה יוגה. אבל עם כל הכבוד לרוחניות, שום דבר לא יכול להרחיק אותה לאורך זמן מהגיטרה. בראיון לקראת אלבום חדש היא מספרת למה הרגלים זה דבר רע

תגובות

במפגש בין אדם שעובר תהליך רוחני לבין מי שאינו, ישנה לרוב מבוכה. מצד אחד אפשר לחוש אהדה לאדם שהגיע למקום שליו ושלם, ומצד שני, מתעוררת תמיהה על הפער בין תפישות העולם וחוסר אונים בניסיון לגשר עליו. על כך יעיד הסיפור הבא: אסתר שמיר, מחלוצות הרוק הנשי בישראל, פרשה ב-1988 מיצירה מוסיקלית לטובת עיסוק בריפוי אלטרנטיבי. ב-2003 היא חזרה לעולם המוסיקה עם האלבום "האנשים שאני אוהבת", שהיו בו ניצנים טקסטואליים לתמורה הנפשית שעברה. באלבום החדש שלה, "זה בינך לבין אלוהים", שייצא בסוף החודש, להתפתחות הרוחנית יש כבר נפח ומשקל גדולים יותר.

"חלק מהשירים באלבום נולדו מתוך עבודה שעשיתי ב'קול הרוח' (בית ספר ושיטת טיפול שפיתחה שמיר, ל"פ) שמטרתה לשנות את החשיבה שלנו ולעבוד על עצמנו פנימית כדי להרגיע ולהעלות אותנו למקום יותר גבוה שלנו, שזה בעיני המקום של היצירה והחופש והטוב, המקום שבו אתה מתחבר ליקום", מספרת שמיר.

"ב'קול הרוח' נוצרו עם הזמן שירים קטנים שהיינו שרים בשביל לכוון את התודעה. את הרגש. את המחשבה. לחזק את עצמנו. כמו מנטרות רק קצת יותר ארוכות. לאט לאט היתוספו עוד ועוד שירים כאלה וחשבתי שאני אעשה דיסק כזה שבראש שלי הוא היה משהו קצת שאנטי, שהולך לכיוון של הניו אייג'. באתי עם החומרים לחבר נורא טוב שלי, הפסנתרן עדי דגני, שעשה אתי את הדיסק 'עד הסוף', והוא מאוד לא בעניינים האלה, אבל הוא אוהב אותי, אז הוא הקשיב ואמר לי: 'אני מבין שאת היום במקום שיש לך המון תשובות ואני אפילו לא יודע מה השאלה'. וזה היה משפט נורא חזק בשבילי, כי עדי מייצג המון אנשים אינטליגנטיים ביותר ואני רוצה לקרב עולמות, אני לא רוצה ליצור הפרדה".

שמיר לא הסתפקה בתשובות והתפנתה לנסח את השאלה שדגני דיבר עליה. לשם כך ניסתה להתחבר מחדש ליצר הרוקיסטי באישיותה, "שזה מבחינתי אמירה יותר ישרה, כנה וחושפת", היא מגלה. "רק שהפעם התכנים הם לא בינו לבינה, אלא באים לחשוף את העולם הפנימי שלי בגדול. סטרפטיז של הנפש".

הדבר השני שעשתה היה לפנות לבסיסט יונתן לוי ("איזבו") כדי שיפיק את האלבום וינגן בו גיטרה ולנגנים צעירים נוספים - הקלידן שאול עשת והמתופף ברק קרם ("הרגשתי שהאמירה שלי באלבום הזה היא רעננה ורציתי שהוא יישמע רענן גם מבחינה מוסיקלית"). למרות הצהרת הכוונות המחוספסת, לא כל השירים באלבום נופלים תחת ההגדרה הקלאסית של רוק. הסינגל "בואי אלי" מצטיין עם תפקיד גיטרה פלמנקואי ומקצב סוחף, אולם חלק גדול מהשירים ובהם "התפילה הגדולה" ו"אף אחד לא יוכל להפריד בינינו" נוטים יותר לכיוון הנוגה. "לא כל השירים באלבום הם רוקיסטים. כשאני מדברת על רוקיסטי אני מדברת על ישירות ועל עוצמה", היא מסבירה. "זה לא השלושה אקורדים של הרוק, אלא סוג של גישה".

כששמיר מדברת על רוק - כגישה וכסגנון מוסיקלי - היא יודעת על מה היא מדברת. אלבום הסולו הראשון שלה "המקום הכי נמוך בתל אביב", שיצא ב-1982 והופק על ידי לואי להב, בישר על עידן חדש במוסיקה הישראלית; עידן שבו גם לנשים מותר להחזיק גיטרה ולשיר מלים שכתבו בעצמן.

"בשנות ה-70 עדיין התייחסו לנשים במוסיקה הישראלית רק בתור כלי, בתור קול. תהיי יפה ותשירי יענו", מסביר יואב קוטנר. "היו כמובן יוצרות דגולות כמו נעמי שמר, אבל רוב הנשים ששרו היו בלהקות הצבאיות. לא היו סינגר-סונגרטריות. אסתר שייכת לקבוצה של חלוצות הרוק שפרצו באמצע שנות ה-80, לצד יהודית רביץ וקורין אלאל. צריך לזכור שכל הכותבות שפרחו בתקופה ההיא התחילו תחת חסותם של גברים, היא עם אפרים שמיר (בעלה לשעבר, עמו הוציאה אלבום משותף ב-1977 הנושא את שמם, ל"פ), רביץ עם יוני רכטר ומתי כספי, ואלאל עם מיקי גבריאלוב. לקח זמן עד שהובן שנשים יכולות לעשות את זה לבד. והיא היתה אחת הראשונות".

היתה מידה רבה של התרסה בהתנהלות של שמיר. לא רק שהעזה ברוב חוצפתה להיכנס לטריטוריה גברית, אלא גם כתבה טקסטים ישירים וחדים, בהם "גבר ללילה אחד", השיר העברי הראשון שמתאר סטוץ מנקודת מבט נשית, שכתבה כתשובה להגיגים השוביניסטיים ששמעה מיהונתן גפן בערב משותף שהעלו ב-1979 ושמו "קוראים לזה אושר". לצד התכנים האישיים היא גם פנתה לעסוק בנושאים אקטואליים, אם בצורה של שירי מחאה ואם בתיאור של תמונת מצב כואבת.

בלי בינגו בבקשה

המבקרים אמנם שיבחו, אבל שמיר לא זכתה מעולם להצלחה מסחרית גדולה. ב-1988 נשבר לה מחלטורות בערבי בינגו, מכך שפרנסתה תלויה באמנות, ממנהלים, אמרגנים, מפיקים. היא החליטה לפרוש. "אחד הדברים שקרו לי ב-1988 זה שהרגשתי שאני נחנקת", היא משחזרת. "להוציא עוד תקליט ועוד תקליט ועוד הופעה ועוד הופעה ופשוט נשחקתי. אנשים שמצליחים לשמור על היצירתיות שלהם בעבודה רציפה, בצורה אותנטית, זה דבר מדהים בעיני".

את זמנה בחרה להשקיע בלימודי נטורופתיה שהובילו אותה לפתח שיטת טיפול שמבוססת על ריפוי באמצעות הקול. היא כתבה מאמרים, פתחה בית ספר ללימוד השיטה והעבירה סדנאות בחו"ל. במקביל גידלה שתי בנות מנישואיה השניים לעיתונאי והסופר רוני שיר (הילי בת 20 ואורי בת 18) וניהלה אורח חיים רגוע, רחוק שנות אור מהתזזיתיות של תעשיית המוסיקה. שמיר המשיכה לכתוב שירים ליוצרים אחרים (בין השאר לריטה, רמי קליינשטיין וגלי עטרי), עד שב-2003 התעורר בה שוב החשק לשיר בעצמה.

היא סיפרה אז שאירועי 11 בספטמבר 2001 הם שגרמו לה לשבור את השתיקה שגזרה על עצמה. ברדיו לא הפסיקו להשמיע את "אמצע ספטמבר" של גלי עטרי ששמיר כתבה בכלל על אירועי סברה ושתילה 20 שנה קודם לכן, והשורה "אומרים שסוף העולם מתקרב, לפעמים החשכה גוברת" נדמתה לה רלוונטית מתמיד. היא החליטה להשתמש בקול שלה כדי להגיע לאנשים רבים ולא להסתפק ביחידים שבהם היא נוגעת בטיפול. אז היא כתבה את השיר "רגע לפני הסערה" עם הטקסט החריף: "אל תשלחו את אחי אל ההדק / כאילו כוח עליון דורש / האדמה לא מבקשת דבר מאתנו / רק האדם מבקש".

באלבום החדש והשישי במספר שלה טקסטים מהסוג הזה אינם בנמצא, שכן שמיר נמצאת היום במקום אחר. שמונה שנים חלפו, אך שמיר אינה ממהרת לשום מקום. "אני לא מסתכלת על זה במונחים של הפסקה. אני חושבת שזה החופש שאיפשרתי לי משום שזו לא העבודה שלי. כשמגיע הצורך הטבעי האותנטי שלי, אז אני עושה. כשהוא לא מופיע, אני לא עושה".

בדירתה, שככל הנראה נמצאת במקום הכי גבוה בהרצליה, היא מראה לי את הנוף הנשקף מחלון חדר הטיפולים שלה. "ביום טוב רואים את הים", היא מבטיחה. פניה נטולי הקמטים אינם מסגירים את גילה (55), אולם תלתליה נפתחו מעט. לבושה בטרנינג אפור, טישרט פשוטה וקרדיגן עבה בצבע כחול, היא נראית כאילו היא מוכנה לקפוץ היישר מהראיון לשיעור יוגה (מה שככל הנראה באמת קרה).

בימים אלה היא נמצאת בשנת שבתון מבית הספר כדי להתמקד בעבודה על האלבום, כך ששגרת יומה אווירירית מתמיד. היא קמה כל יום בשש וחצי, יוצאת לטיול בים עם הכלבה רייני ועם בן זוגה זה 13 שנים, עופר, איש עסקים. בימים שיש לה טיפולים הם מסתיימים לקראת שעות הצהריים, אז היא מתפנה להכין ארוחת צהריים. לאחר מכן היא עובדת על המחשב ובשעות הערב הולכת לשיעור יוגה ואחר כך "אם אני רואה טלוויזיה אז חלה הידרדרות מאוד מהירה ובשמונה אני כבר נרדמת. ובערבים אחרים אנחנו יוצאים לפגוש חברים".

בתחילת השיחה היא שואלת בחשדנות אם הקשבתי לשירים. "לא, פשוט בדרך כלל כל מה שעיתונאים רוצים לדבר עליו זה אפרים, שטויות שאת לא מאמינה בכלל".

הוא היה מעורב באלבום?

"לא. הוא הקשיב קצת לשירים וייעץ טיפה. אנחנו חברים טובים אבל הוא לא היה מעורב הפעם".

אחרי הבטחה שבזאת מסתכם נושא האקס ושימיה כ"נערת כוורת" הם לא נושא השיחה, היא מתפנה לבאר כמה מהטקסטים באלבומה החדש. למשל הסינגל "בואי אלי" שנפתח במלים: "כשלבך נרעד מול כאב של מישהו אחר / את מבינה שהוא יכול להיות את / נופלות הגדרות והשוני ביניכם נושר", ומעלה את השאלה אם היא חושבת שנותרה עוד חמלה בחברה הישראלית.

"אני חושבת שחמלה זה משהו שאתה יוצר בכל רגע ורגע, ושיר כזה יכול ליצור חמלה מחדש", היא אומרת. "אני לא חושבת במונחים של מה יש, אלא במונחים של מה אפשר ליצור. אין שום דבר סטטי, הכל משתנה כל הזמן. אז מאוד חשוב שאנשים שמתחברים לחמלה שיעשו את העבודה, שיכתבו חמלה. וזה השיר. הרבה פעמים הייתי אומרת למטופלים, 'אם אתה נורא רוצה אהבה אז תאהב, אהבה זה לא משהו שאתה מחכה שיביאו לך'".

כיוצרת שכתבה שירי מחאה זו חתיכת שינוי בתפישה, לא?

"בואי נגיד שהאלבום הקודם היה חצי-חצי. חצי מחאה וחצי שירים שמדברים על להביא את האור. אני חושבת שאני יותר ויותר מאמינה בעשייה פנימית שמולידה עשייה חיצונית. כן, זה שינוי, אני במקום אחר, בתקופה אחרת. אני חושבת שכל הדור שלי בתקופה אחרת, היינו דור שחשב שמביאים שלום בשירים. זה לא קרה. ומצד שני, קורים עכשיו דברים בעולם, זה מעניין. כל ההתעוררות הערבית הזאת, האדם דורש את חירותו, אני לא יודעת מה תהיה התוצאה של זה אבל יש בזה משהו מדהים. אני חושבת שבסופו של דבר הכיוון שלנו זה להתפתח. כל דבר שמביא להתפתחות הוא טוב. אחד הדברים ששמתי לב אליו הוא שההיפך מ'רע' זה 'ער'. התפקיד שלנו זה להתעורר".

זה לא מנותק בהתחשב בכך שהמצב בארץ רק הידרדר מאז האלבום הקודם שלך?

"אני לא רואה את זה ככה. מצד אחד קורים דברים מאוד קשים ואת מסתכלת על השלטון ולא מבינה מי שולט עלינו. אבל מצד שני אני רואה המון אנשים שעושים עבודה פנימית, המון אנשים שרוצים לעזור. המון אנשים שמדברים על התבוננות פנימה ועל עזרה לזולת ועל חמלה ולחפש את החלק העליון שלך ומודעות. אלפי אלפי אלפי אנשים. לפני 35 שנה, כשהתחלתי בזה, זה היה הס מלהזכיר".

למי את מכוונת את האלבום? המוסיקה הישראלית עברה אי אלו שינויים מאז האלבום האחרון שלך.

"גם לפניו. זאת שאלה גדולה, אני לא יודעת אם אני מעניינת מישהו בכלל. קודם כל אני מדברת אל אנשים שהמלה מדברת אליהם. אנשים שהעבודה הפנימית מעניינת אותם, כל מי שמתעסק באיזושהי התבוננות פנימה ומודעות ימצא את הדיסק הזה כמשהו שיכול לעזור לו מאוד. זה כלי עבודה. סיפרו לי משני מקורות שבשיעורים של עבודה פנימית דיברו על 'בואי אלי'. יש שם את המשפט 'שלי נעלייך מעל הרגלייך'. זה משפט שאומר שאם את רוצה להתקרב לאלוהים שלך, למי שאת באמת, את צריכה להיפטר מההרגלים שמפריעים, אז זה כבר צוטט. והמשפט 'לבך נרעד מול כאב של מישהו אחר' - אני חושבת שזה משפט מאוד מקרב ופותח. אני יודעת שיש אלפי אנשים שהתכנים האלה ידברו אליהם".

עם האלבום הקודם לא יצאת להופעות. הפעם זה יקרה?

"אז ממש לא רציתי. 'קול הרוח' היה אז בשיאו ונסעתי הרבה ליפאן ולא הרגשתי שאני בשלה. עכשיו אני חושבת להופיע, ואני מתכננת לראות הרבה הופעות כי אני רוצה שזה יגרה אותי".

תשירי גם שירים ישנים? נשמע שהיום את במקום אחר לגמרי מימי "המקום הכי נמוך בתל אביב".

"אני בטוחה שאשיר שירים ישנים. אני מניחה שמטבע הדברים ההגשה שלהם תהיה קצת אחרת, אבל טרם נכנסתי לזה, אז זה עדיין בגדר נעלם. בכל מקרה, גם 'במקום הכי נמוך בתל אביב' מסתובב סביב מה שאני מכנה 'להוציא את הפנינה מהבוץ'. הרי הוא נגמר במלים: 'ומעבר לזה, כל הזמן אוהבת אותך'".

אף שהיתה היוצרת הנשית הראשונה שכתבה על מין מזדמן, שמיר לא חשה בהשפעתה על אפרת גוש - שהקדישה לסטוצים מיני אלבום בשנה שעברה - וגם לא על יוצרות צעירות אחרות. קוטנר דווקא רואה השפעה, גם אם אינה ישירה: "כשאני שומע כל מיני רוקיסטיות צעירות כמו מיכל גבע ונועם נבו, אני שומע יותר הדהוד של הדור שבא אחרי אסתר, כמו 'המכשפות' ודנה ברגר. הצעירים של היום כבר למדו משנות ה-90 ולא משנות ה-80, אבל אלה משנות ה-90 למדו מאסתר שמיר. בדור של אסתר היה מאוד קשה להיות רוקרית. אז היו עושים עניין מזה שבחורה מחזיקה גיטרה ועומדת פשוקת רגליים בפוזה של רוקרית ודופקת סולואים, היא סללה דרך לבנות האלה".

האם שמיר מקנאה בבנות דורה שהתמידו בקריירה המוסיקלית שלהן? "אין קנאה", היא מצהירה. "עזבתי את עולם המוסיקה בלב שלם. עשיתי מה שאני אוהבת ובגדול. לא יכולתי להישאר עוד רגע במוסיקה ב-1988. הרגשתי שאני צריכה התעסקות אחרת. אני חושבת שכל בן אדם הולך לאן שהוא צריך להגיע. זה לא שכולנו מתחרים על אותו מקום".

ומי מהיוצרות שפועלות כיום מדברת אלייך?

"אני מאוד אוהבת את חוה אלברשטיין ואת הכנות והמקצועיות שלה. אני אוהבת את יהודית רביץ, אני חושבת שהיא זמרת ויוצרת אדירה והעוצמות שלה והעמידות שלה הן מדהימות. אני אוהבת גם את ריטה עם הקול האלוהי שלה, מירי מסיקה עם מה שהיא הביאה ואת קרן פלס, שיש לה איזו שמחה כזאת ביצירה. אני אוהבת גם לראות את האנרגיות של מארינה מקסימליאן בלומין, התזזיתית שיש לה, כל כך הרבה כישרון שנשפך לה מהאצבעות שהיא כבר לא יודעת מה לעשות אתו כבר, וקרולינה החמודה עם האותנטיות, וגם נורא אהבתי את 'הבנות נחמה' ובגלל זה פניתי ליונתן (שהפיק את אלבומה של הלהקה). לפעמים שורה אחת קונה אותי. מה שמרתק אותי זה אנשים שממשיכים לחפש ולהתפתח וזה לא חייב להיות במוסיקה. מחפשים את הדבר היותר נצחי מסלבריטאות, שזה דבר איום ונורא".



שמיר: ''שמתי לב שההיפך מ'רע' זה 'ער'. התפקיד שלנו זה להתעורר''. איפור ושיער: דיתי מסר ל''סולו''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו