ג'יין ראסל - השחקנית שידעה להיות סמל מין, ולא להתרגש מזה

מכל סמלי המין שקמו לאמריקה, נדמה כי כוכבת הקולנוע ג'יין ראסל, שמתה בגיל 89, היתה היחידה שלא הבינה על מה הרעש והתייחסה למעמדה באירוניה

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

האגדה מספרת, ואולי אין זו אגדה כלל, שכאשר המיליארדר האקסצנטרי האוורד יוז, שהיה גם מהנדס ומפיק ובמאי סרטים, בעל משיכה מיוחדת לשחקניות מתחילות, ראה צילום של ג'יין ראסל האלמונית, הוא לא רק החתים אותה מיד על חוזה, אלא גם עיצב חזייה מיוחדת בעבור החזה השופע שלה.

בסרטה הראשון בעבורו החליט יוז לנצל היטב את מה שנחשב לנכס העיקרי שלה. הוא שיבץ אותה בתפקיד הראשי במערבון "The Outlaw", שהפוסטרים שלו הציגו את ראסל שכובה על מצע של שחת, כשהיא לבושה בחולצה עמוקת מחשוף, שהוכיחה בבירור כי היא אינה לובשת חזייה. בכרזה היא נועצת מבט מתגרה במצלמה. הסרט, שביים יוז בעצמו (אך בעזרתו של הבמאי האוורד הוקס), נחשב לכה נועז שאף על פי שהוא צולם ב-1941, הצנזורה ההוליוודית הפנימית סירבה להעניק לו את אישורה, וכתוצאה מכך נדחתה צאתו לאקרנים עד ל-1943, ואז בהפצה מוגבלת בלבד; רק ב-1946 זכה הסרט להפצה רחבה, היה ללהיט וראסל היתה לכוכבת.

מכל סמלי המין שקמו לאמריקה נדמה היה כי ראסל, שמתה ביום שני, בת 89, היתה היחידה שלא הבינה על מה הרעש והתייחסה למעמדה באירוניה (למשל, לעובדה שהחיילים בקוריאה כינו שתי גבעות על שמה). לעומת מרילין מונרו (שלצדה היא הופיעה בסרטה השני הידוע ביותר, "גברים מעדיפים בלונדיניות" של האוורד הוקס מ-1953), שהפגינה שבריריות מקסימה, נדמה שראסל ניצבת בשתי רגליה על הקרקע. במרבית הופעותיה הפגינה מידה של יציבות ושכל ישר.

היא נולדה ב-1921 במדינת מינסוטה, בתם של איש צבא ושחקנית, ולפני שתמונתה הסעירה את האוורד יוז, למדה תיאטרון ודיגמנה. בעקבות ההצלחה של סרטה הראשון היא כיכבה ב-1948, לצדו של בוב הופ, בלהיט נוסף - המערבון הקומי "חיוור הפנים", שביים נורמן ז' מקלוד; לצדם של גראוצ'ו מרקס ופרנק סינטרה בקומדיה "דינמיט כפול", שביים אירווינג קאמינגס ב-1951; שוב לצדו של הופ ב"בנו של חיוור הפנים", סרט המשך ללהיט הקודם, שביים הפעם פרנק טאשלין; ובכמה סרטי הרפתקאות אקזוטיים, לרוב בעלי ממד קומי, כגון "His Kind of Woman" (1951) שביים ג'ון פארו ו"מאקאו" (1952). על סרט זה חתום כבמאי ג'וזף פון שטרנברג, המגלה של מרלן דיטריך, אך בבימוי הסרט השתתפו למעשה גם ניקולס ריי, רוברט סטיבנסון ומל פרר.

בשני הסרטים המהנים האלה כיכבה ראסל לצדו של רוברט מיצ'ם, שהנונשלנטיות היגעה והאירונית שלו תאמה להפליא את שלה. ב-1953 היא כיכבה שוב בסרט שנתקלה בבעיות עם הצנזורה - הקומדיה "The French Line" בבימוי לויד בייקון, וב-1955 כיכבה לצדו של קלרק גייבל, שאף הוא תאם אותה ביחסו האירוני לסביבתו, במערבון של ראול ולש "The Tall Men".

אך הקריירה שלה החלה לדעוך כתוצאה מהופעתה בסרטים פחותי ערך רבים מדי, שצאתם לאקרנים לוותה לעתים בתחבולות יח"צניות שעוררו גיחוך (למשל, ההקרנה הראשונה של סרטה "Underwater!", שביים ג'ון סטרג'ס ב-1955, התקיימה מתחת למים בפלורידה בפני קבוצה מצומצמת של עיתונאים הלבושים בבגדי צלילה). היא הופיעה בסרטים זניחים יותר ויותר, בתפקידים קטנים יותר ויותר, בכמה סדרות טלוויזיה, ובאמצע שנות ה-80 פרשה סופית.

בהמשך חייה, ראסל, שנודעה בדעותיה הפוליטיות השמרניות, חזרה לדת והקימה את קרן האימוץ הבינלאומית, שבעקבות פעילותה יותר מ-50 אלף ילדים מצאו משפחה מאמצת. ראסל, שנישאה שלוש פעמים, לא יכלה ללדת בעצמה, אימצה שלושה ילדים והיתה מתנגדת עיקשת להפלות. היא פירסמה אוטוביוגרפיה ב-1986. ב-2006, בהיותה בת 86, יזמה והפיקה מופע מוסיקלי ששמו "שנות ה-40 הסוערות" ובו הופיעה פעמיים בחודש יחד עם קשישים נוספים מקליפורניה, מרביתם חובבנים. היא הכריזה אז שהיא עושה את זה כי היא משועממת.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ