בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טום הופר, הבמאי של "נאום המלך", לא באמת היה צריך את האוסקר

עד לפני זמן מה, השם טום הופר לא אמר הרבה לקהל הרחב. הזכייה אולי פירסמה אותו, אבל נדמה שדרכו של היוצר הצעיר ורב ההישגים היתה סלולה גם בלי הפרס

תגובות

זכייתו של טום הופר בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר לא היתה עניין בטוח. אילולא הפרס, הוא היה נשאר הבמאי הנסתר ביותר של השנה, שכן אף שנדמה שהשחקנים, המלחין והכותב של "נאום המלך" היו בעלי סיכויים בטוחים לזכות בפרס - והסרט עצמו נראה כמועמד שזכייתו מובטחת - הופר עצמו לא נחשב לבעל סיכויים רבים.

האם הוא ראה עלבון בכך שהוא היחיד שעלול לקלקל את השורה בכך שלא יקבל את הפרס? לא, זו היתה מחמאה בעיניו. הופר יצר סרט זולל פרסים, אנדרדוג בגודל של אוטובוס שהביס והכניע את יריביו, ואיש לא שם לב שלאוטובוס הזה יש נהג. בכתבה בעיתון "איוונינג סטנדרד" נאמר ש"פיטר הופר" זועם בשל האשמות באי דיוק היסטורי. זה האיש שמאחורי הסרט הבריטי הגדול ביותר זה שנים.

בפגישה פנים אל פנים קשה להחמיץ אותו. הוא מתנשא לגובה 1.90 מטרים, לבוש בחליפה מגוהצת ששני הכפתורים העליונים בז'קט שלה אינם רכוסים. הוא נוטף ביטחון עצמי, שנראה טבעי כבלורית השיער שלו. אילו היה עליכם לתכנן חתונה או מלחמה, הייתם הורגים כדי להבטיח שתקבלו את שירותיו - לא שהייתם יכולים להרשות לעצמכם לשלם לו, וגם סביר להניח שלא היה לכם האומץ לפנות אליו. שכן יתרונו הגדול של הופר - אישיות בעלת שליטה כמעט מפחידה - גם הופך אותו לאיש שכיף לשהות במחיצתו.

הצלחת הסרט, הוא אומר נחרצות, נובעת מנגישותו הדמוקרטית. "התחושה העקבית של אנשים שמרגישים כלפי הסרט קרבה ושייכות, ולא דחייה וריחוק, היא יוצאת דופן. יש סרטים שמפלגים אנשים באופן בולט. ואני חושב שיש משהו מרגש באופן בלתי רגיל במה שמשותף לנו כבני אדם, וסרטים מסוימים מצליחים להתחבר לזה".

הוא מרתק את המבט. הוא בן 38, עור פניו כשל ילד. "במקרים רבים זה נכון לגבי שוברי קופות", הוא אומר. "'אווטאר', באופן בולט, מתחבר למשהו עמוק, אחרת הוא לא היה כל כך מצליח. סרטים אמריקאיים בדרך כלל מעלים מיתוסים גדולים חבויים שגורמים לסרטים לחצות מעמד, גיל, מגדר ותרבות".

אבל זה לא בדיוק אותו דבר. אמנם קבלת הפנים ש"נאום המלך" זכה לה בבריטניה - דמעות, מחיאות כפיים, תשואות בעמידה על הרגליים - היא רגשנית באופן בלתי אופייני. "יש ביטוי למעין גאווה לאומית בסוף הסרט. אבל אני הראשון שיגיד שכל סוג של פטריוטיות מעורר בי תחושה מאוד לא נוחה, כי אני חושב שבמקרים רבים זו דרך לגייס הסכמה למטרה מטרידה. הקולנוע האמריקאי נוטה לבטא דרך קבע קשר פטריוטי לזהות לאומית. אנחנו כמדינה, תודה לאל, מרגישים לא נוח בקשר לזה, ורק סרטים בריטיים מעטים מתחברים לנימה הזאת. אבל ב'נאום המלך' התחושה הזאת מקושרת באופן ספציפי לאותו יום, 3 בספטמבר 1939, שבו היה עלינו להיות מאוחדים לקראת מטרה מוצדקת לגמרי. ושלא כמו במלחמת העולם הראשונה, שבמבט לאחור אתה מודה שזה בעייתי, יש לנו דם על הידיים, הרי שבמלחמת העולם השנייה החלוקה לטובים ורעים ברורה יותר.

"ויש עוד נקודות חיבור רבות. סבא שלי היה נווט של מפציץ, הוא נהרג ב-1942 בגיל 30. עשיתי את הסרט הראשון שלי בגיל 14, על אחי שמצא את מעיל הטייסים הישן של סבא שלנו. אבי גדל בגלל זה בלי אבא".

הופר נולד בלונדון ב-1972, כבן האמצעי (אחותו מגישה את תוכנית הרדיו "היום בפרלמנט" בבי-בי-סי, אחיו משפטן) של ריצ'רד, לשעבר סגן יו"ר אופקום, הרשות העצמאית המפקחת על התקשורת בבריטניה, ומרדית, סופרת ומומחית לאנטרקטיקה שבאה מאוסטרליה ללמוד באוקספורד. טום למד אף הוא באוקספורד, ספרות אנגלית, ובתוך כך ביים מחזות בכיכובן של אמילי מורטימר וקייט בקינסייל. הוא עזב את הלימודים לפני בחינות הגמר כדי לצלם את הפרסומת למשחק הטלוויזיה סוניק עם להקת הפופ הבריטית "Right Said Fred".

הוא איש בעל מגע זהב שאינו חושש ללכלך את הידיים. אחרי הלימודים הוא עבד באופרות סבון טלוויזיוניות ובהן "איסט אנדרס" וסדרות כמו "רגליים קרות", ואז פילס את דרכו למעלה דרך דרמות תקופתיות כגון "דניאל דירונדה". את כל אלה עשה לפני גיל 30.

בעקבות תוכנית ספיישל של "החשוד המיידי" ביקשה ממנו הלן מירן לביים מיני-סדרה מפוארת של HBO על המלכה אליזבת הראשונה, ולאחר מכן הוא ביים את "לונגפורד", דרמה של בי-בי-סי לתסריט של פיטר מורגן על הניסיונות לשחרר את הרוצחת מיירה הינדלי ממאסרה. HBO חטפה את הופר בחזרה והפקידה בידיו תקציב של מאה מיליון דולר ופרק זמן של 16 חודשים לביים מיני-סדרה בת שבע שעות על המהפכה האמריקאית. הבחירה השתלמה: "ג'ון אדמס" קטפה 13 פרסי אמי מתוך 23 מועמדויות, מספר שיא.

אם לא מביאים בחשבון את "אבק אדום", דרמת אפרטהייד זניחה עם הילארי סוונק, "The Damned United" מ-2009 היה סרט הבכורה של הופר כבמאי קולנוע - סרט שבתקופתו נראה כפלטפורמה למייקל שין (שגילם את מאמן הכדורגל בריאן קלאף) ולתסריטאי מורגן. אך בצפייה שנייה הוא מתגלה כמבשר את "נאום המלך": המסגרת, הדיוק האובססיבי בפרטים התקופתיים ("ככל שאתה ספציפי באופן בלתי מתפשר", הוא מדגיש, "כך אתה נוגע בסופו של דבר באמיתות אוניברסליות גדולות יותר"), ומה שהכי בולט, החברות בין גברים. בדיוק כפי ש"נאום המלך" יכול להגיע לשיא השמח רק לאחר שברטי וליונל התפייסו, כך "The Damned United" מסתיים כששין על ברכיו, נשבע אמונים לטימותי ספול: "בבקשה, בבקשה, מותק, קח אותי בחזרה".

"כנראה אני מתעניין באופן עקבי בסרטים על כוחו של שיתוף פעולה", אומר הופר. "אפשר להיות גדולים מעצם ההיפתחות לגדולה של אחרים. 'The Damned United' מספר על קלאף שמגלה שהוא לא יכול להיות במיטבו בלי פיטר טיילור. ב'נאום המלך', העניין הוא שהוא נפתח לידידות של ליונל. ב'ג'ון אדמס', הידידות היא עם האישה אביגיל. אני חושב שזה כנראה מבטא משהו שאני מרגיש על עשיית קולנוע. אני טוב רק דרך השחקנים שלי וראשי המחלקות שלי. מבחינות מסוימות, 'נאום המלך' הוא סרט על בימוי - הוא מפרט מה צריך לעשות כדי לגרום לאדם אחר לתת הופעה נהדרת".

הופר הוא אדם שקשה להתווכח אתו, ובעייתי שלא להתייחס אליו בכבוד. למרות גילו הצעיר יחסית, הוא בוגר ורציני מבלי להתבייש; נחרץ באופן יוצא דופן, לפחות בשיחה. כשהוא מדבר על החיבור בין "נאום המלך" לבין הסיוטים האוניברסליים על שיתוק או אילמות, הוא עושה זאת בלשון כה בוטחת ("לכולנו יש גושים בינינו לבין העצמי הטוב ביותר שלנו, וזו בעיה בתרבות ששמה במרכזה את האופטימיזציה העצמית"), עד שאי אפשר שלא לפקפק בכך שהוא עצמו סבל מחלומות רעים כאלה במשך פרק זמן ניכר.

הוא מחייך - עיניים טובות, שפתיים צרות ומתוקות. האדים מהקפה שלו מיתמרים סביב צווארו, ומשווים לו מראה מורם מעם. במידה מסוימת הוא אכן נמצא מעל כל הבלי תעשיית הקולנוע. אמנם פרס אוסקר הוא חשוב, אבל אינו כה חשוב לאיש רב-הישגים כמו הופר. העולם ממילא לרגליו; הפרויקטים הבאים שלו (סרט ביוגרפי על חוקרת הארצות הסטר סטנהופ או על נלסון מנדלה) יקצרו הצלחה באופן בלתי נמנע. העתיד אינו מובטח לאיש, אבל קשה להעלות על הדעת מישהו שהקריירה שלו צפויה יותר להיצמד לתסריט. *



הלן מירן. ביקשה ממנו לביים


הופר. מתעניין בסרטים על כוחו של שיתוף פעולה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו