תערוכה: לפנינו המבול

דינה שנהב יצרה מיצב מהוקצע שעוסק בקטסטרופה ובקץ האנושות, אבל לא ברור מהו משקלו האמיתי

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

קטסטרופות התרחשו לאורך ההיסטוריה כולה, כך שהניבוי שלהן הוא עניין בטוח למדי. ובדרך כלל הוא גם נשמע אינטליגנטי, מוסרי או כהצהרה אקזיסטנציאליסטית, כהרהור על מהות הקיום. השאלה היא מה בדיוק אומר תיאור של קטסטרופה? האם הכוונה היא להרהר שוב בקץ האנושי? סופיות ומוות הם נושאים מרכזיים באמנות משחר ההיסטוריה וקטסטרופות הן מעין קרשנדו דרמטי של שניהם.

דינה שנהב יצרה במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב מיצב מהוקצע שהשאלה מה משקלו מרחפת מעליו. איזו תוספת להתבוננות ולתובנות שלנו בעולם מוסיף המיצב היפה, הבנוי שלושה חלקים? במידה רבה העניין במיצב הוא בהיותו חלק מהתופעה של ההיקסמות מקטסטרופות, האופן שבו הן מרתקות-מצמיתות את הצופה לדיווחי מציאות או מציאות מדומה.

כיום השאלה איך נראית קטסטרופה אינה שאלה תיאורטית גם בשביל אלה שלא חוו אותה. דיווחים מצולמים של אמצעי תקשורת ושל יחידים המעלים סרטים לאינטרנט הופכים את מה שהיה פעם בבחינת דימוי מרוחק בלבד לנגיש ומיידי להחריד. כמה מהדיווחים נהפכים לא פעם לפורנוגרפיה של מוות והרס. שנהב יצרה מיצב שבו ההעדר המוחלט של דימוי אנושי מדגיש את הממד האפוקליפטי אבל גם מחזיר למצב של ראשית מעשה הבריאה.

ראשית ואחרית

קריאה של העבודה בהתייחסות למעשה הבריאה מעניינת דווקא בגלל הקירבה המצמררת של ראשית ואחרית. הכניסה למיצב היא לחלל המוחשך שבו נמצא מה שאפשר לדמות למשטח אדמה גדול ומפוחם, מקום שלא נותר בו זכר ממה שהיה לפני הקטסטרופה. על פניה סובבת אלומת אור עגולה, כמו זו שעליה יצאו פעם כוכבי מופעים שונים, לאור יקרות שהבדיל אותם מהחושך סביבם ומיקד בהם את עיני הקהל. כאן האלומה הזאת סובבת לשווא, לא מוצאת במה להיאחז ולהיעצר.

בחלל נפרד, וידיאו של ירח מלא המרחף בליל קטיפה שחור והולך ונעלם. המאור הקטן שב שוב ושוב למצב טרם בריאת האור ובחלל השלישי מוקרן וידיאו של ים שחור, כך שהרמיזה ליצירת המאורות והפרדת מים (עליונים ותחתונים) היא אסוציאציה מתבקשת. ההקשר המיתי התנ"כי מתבקש במיוחד בנוגע ליצירה של שנהב, משום שמראשית הקריירה שלה היא משתמשת בדימויים תנ"כיים, אם בעבודות דמויות הפסיפס שלה מגומאוויר ואם בסדרת הסרטים "התנ"ך בתמונות" (עם דורון סלומונס). כאן היא מרמזת למיתוס הקדמון של הבריאה ולנוכחות של האלוהות.

מרוחק מדי

אף שהמיצב יפה ומהוקצע, עם מנורות קטנות דמויות מנורות חירום המוליכות מחלל לחלל, סאונד מדויק ואטימה של החלל לרעשים חיצוניים, התערוכה רחוקה מלרגש. הדבר בולט דווקא על רקע מיצבים קודמים של שנהב. הכוונה ל"עיר", מיצב שהציגה לפני שנים אחדות בתערוכה בבית ברחוב חיסין (היחידה שהתקיימה שם למיטב ידיעתי), עבודת רצפה שחורה שנראתה כאתר ארכיאולוגי שנשרף, הוצבה תחת תקרה נמוכה, כאילו נגעה בסוד אפל של הבית הקשור בהיותו נטוש. עבודה דומה מאוד הציגה ב"ארט TLV" לפני שנתיים בהעמדה דומה. בשתיהן, ללא וידיאו, תאורה וסאונד, היתה התוצאה מרגשת יותר.

הפיכה של דימוי למשהו דינמי באמצעות הכנסת תנועת אור או שימוש בווידיאו עוזרת להמחיש את העבודה, כמו למשל במוזיאונים לטבע המנסים להראות תופעות טבע בתוך המרחב המוזיאלי כדי להסבירן. בעבר עשו מוזיאונים שימוש נרחב בדיאורמות, אותן גומחות סגורות בדרך כלל בזכוכית שבהן חיות מפוחלצות - יחד עם צמחים ואובייקטים מהטבע כמו סלעים - הועמדו בדרך כלל על רקע מצויר, בניסיון להביא פיסת טבע לצופה. בעשורים האחרונים אלו הוחלפו על ידי שימוש נרחב בווידיאו ובמיצבים עם סוגי מניפולציות אלקטרוניות שונות. הניסיון להמחיש את האחרית, שקרוב מאוד גם לתיאור הראשית של העולם, נהפך בעבודה הזאת של שנהב מרוחק מדי, נקי ומסודר.

כנושא, האפוקליפסה, הקץ, היא אחד הנושאים העתיקים ביותר באמנות, אבל נדמה שכעת יש בה ביטוי לרוח תקופה ספציפית. התערוכה המרכזית של אוסף סאצ'י בלונדון בשנת 2000 נקראה פשוט "אפוקוליפס" וקדמה לפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק, לצונאמי ולקתרינה, אם להזכיר רק כמה מהקטסטרופות שהתרחשו בעשור האחרון. הספר (וכעת הסרט) "הדרך" מאת קורמאק מקארתי מרחפים בתערוכה, שיש בה משהו הרואי, מודע מאוד לעצמו, כמו הספר. אם ב"הדרך" הקוראים הולכים עם אב ובנו בעולם שחרב ומחפשים אתם את "הטובים", הרי אצל שנהב הצופה הוא שמביט, וכאילו מצטרף לחיפוש-סריקה של הפנס המאיר את האזור המפוחם כמין אבוקת תקווה.

בספר של מקארתי יש הסבר כלשהו למקור הקטסטרופה שמחקה את אמריקה וכפי הנראה את הקיום האנושי במרחבים רבים. הדבר מותיר איפוא את האפשרות לאסון טבע נוסח שריפה, רעידות אדמה או צונאמי, אבל גם לקטסטרופה שנגרמה על ידי בני אנוש כמו ההתפוצצות האטומית בהירושימה ונגאסקי, או הפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו יורק. בדף התערוכה ציינה האוצרת רונה סלע שהתערוכה תוכננה כפי שהיא לפני שריפת הענק הכרמל. המניע לכך, להדגיש שהתערוכה אינה איור לאסון ההוא, ברור. עם זאת העבודה מתייחסת לאסונות שהיו וגם יהיו אבל משטיחה אותם ברמה דומה. המסע בין החדרים יפה אבל עקר. אין בו השקט, העצירה והמבט פנימה שנוצרו בעבודות קודמות של שנהב. *

"תרחיש". אוצרת: רונה סלע. מוזיאון נחום גוטמן. רחוב שמעון רוקח 21 נוה צדק, תל אביב. טל' 5161970-03. שעות פתיחה: ימים ראשון עד רביעי 10:00-16:00, חמישי 10:00-20:00, שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-15:00.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ