בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו: אורה ראובן

החלונות בסטודיו שלה, המשקיפים על תל אביב, הניעו את אורה ראובן לצייר לראשונה נוף אורבני

תגובות

בקומה השנייה של מבנה תעשייתי מרובע בעל רחבה פנימית, "הבית האדום" בדרום תל אביב, לצד מפעל נעליים, שוכן הסטודיו של אורה ראובן, בת 63. קרקושי המכונות, צלילי האריזה וקולות הפועלים נשמעים ברקע במשך כל שעות היום. ראובן, שעבדה לפני כן בסטודיו בקומת הרחוב, אינה נוהגת להסתגר גם פה ולפעמים משאירה את דלתה פתוחה.

הסטודיו עצמו הוא חלל מאורך. בכניסתו דלת הזזה רחבה מברזל ומנגד שורת חלונות המשקיפים צפונה וחושפים פרספקטיבה רחבה על העיר: מהפחונים הקרובים דרך חורשת עצי זית צנועה ועד הבניינים הגבוהים המעטרים את האופק. הרצפה מכוסה בלינוליאום אפור, הסדר והניקיון ניכרים; נדמה כי כל דבר יושב במקומו. עבודותיה של ראובן תלויות על הקירות או שעונות עליהם כך שניתן לדפדף בין הבדים. כך או כך הן חושפות נקודות שונות בזמן ובמסע היצירה של ראובן, מלימודיה במדרשה ועד הציורים הטריים. בבואה לסטודיו, מספרת ראובן, היא סוקרת את העבודות "כמו ראדאר", כלשונה. "זהו מבט לאחור - לראות מה כבר עשיתי, ומבט קדימה - לראות מה עוד לא עשיתי ומה אני רוצה לעשות".

מהתבוננות במצויר אפשר ללמוד לא מעט על ראובן - כמה מהציורים הם דיוקנאות של בן זוגה; "האיש שלי", היא שבה ואומרת. לידו תלויים שני ציורים ובהם דיוקן עצמי של ראובן בעירום: באחד היא ניצבת מול פסלו האלמותי של יצחק דנציגר "נמרוד", מישירה לו מבט ומתריסה בו בעירומה. בשני היא לצד דמותה של ונוס מציורו הנודע של בוטיצ'לי. ראובן מספרת כי העבודה עם "נמרוד" נעשתה עוד במדרשה: "באתר הבית של המדרשה הופיעה תמונתו של 'נמרוד' וכל פעם שנכנסתי הייתי רואה את התמונה הזאת וזה עיצבן אותי נורא". כך נולדה ההתרסה. לעומת הכעס על ההילולה סביב הפסל במדרשה, הבחירה בעירום היא התמודדות פנימית: "הזיקנה מעצבנת אותי. כל מי שיאמר אחרת, כל מי שיבחר במלים מכובסות אחרות לתאר זאת, משקר לעצמו. זה היה לא קל להעמיד את גופי העירום, שהוא כבר מזמן לא של בת 20, מול דמותו הצעירה והנצחית של 'נמרוד'".

את נושא הזיקנה היא עוד מתעתדת לחקור; לבחון מה נעשה כבר בתולדות האמנות וכיצד היא תוכל לטפל בו. "זה צריך להיות פרויקט גדול מבחינתי. פה גם נכנס אלמנט של אמנות כתרפיה, ובמיטבה". מול שני ציורים אלה, על הקיר הנגדי, תלוי תצלום מעובד שצילמה ברחוב עדולם שביפו, שם התגוררה עם משפחתה עד שנות ה-70. בתצלום היא שתלה טקסט ביוגרפי המגולל את סיפורה המשפחתי בקצרה וכן גרפיטי בדמות הדיוקן העצמי עם "נמרוד". המחשב, היא אומרת, הוא כלי אינסופי, "מקור בלתי נדלה של מידע ודימויים, מכונה שיודעת לערבב כל סוג של חומר אף שהיא הכי אנטי חומר".

נראה כי כל אחד מהסטודיות שהחזיקה ראובן הוביל לעשייה שונה. הסטודיו הראשון שלה נולד במקרה: עוד לפני שהיתה לאמנית למדה פיסול באבן ובמקביל עבדה בעריכת לשון במכון התקנים, במתחם שהיו בו כמה מבנים וכן סדנאות ובתי מלאכה. כאשר היה במקום גל של פיטורים, ביקשה ממעסיקיה להישאר לעבוד באחת הסדנאות, שרובן היו נטושות. "הם לא רק הסכימו אלא בנו לי סככה והתקינו לי מים וחשמל. התחלתי להביא אבנים מהמחצבה ולפסל באושר גדול".

כעבור שנתיים מצאה ראובן סטודיו למכירה ברחוב פוריה שבשכונת נוגה ביפו. כמו רוב החנויות בקומת הקרקע שברחוב, זה היה מוסך, שלדבריה היה "זנוח וג'יפה כך שדבר ראשון היה צריך למחוק הכל ולהתחיל מחדש". בחלל הקטן היא בנתה קומת גלריה שחילקה את המקום לשניים. בתוך זמן קצר החלה לחוש בדידות. "אף שהדלת פתוחה ויש תקשורת קלילה עם עוברי אורח ותושבי השכונה, יש בדידות חזקה בסטודיו - יום ועוד יום אני והקירות, מציירת ומציירת. זה לא קל".

באותה העת הכירה את האמנים רועי יריב ורקפת וינר עומר. "מתוך ההיכרות עם רקפת נולדה תערוכה משותפת שאיגדה את העיסוק של שתינו בציור ובעירום. בשבילי המפגש עם רקפת היה שיעור גדול בהרמת תערוכה". יחד עם וינר עומר ויריב הפכה ראובן את הסטודיו בפוריה לגלריה "P8". "אני חשבתי שזה יהיה נכון להיהפך לגלריה ולחפש סטודיו אחר", היא אומרת. "הצירוף של כמה חברים הוליד גלריה שיתופית מתוך אמונה אמיתית שטובים השניים מן האחד. היינו חמישה". את הסטודיו הנוכחי חלקה ראובן תחילה עם הצלם יאיר ברק. על אף הקשר הטוב ביניהם החליט ברק כעבור שנה למצוא לו סטודיו משלו ואילו ראובן שמחה להישאר במקום לבדה. היא מספרת כי נהייתה נינוחה יותר כשעבדה בגפה: "יש מצוקה מסוימת בידיעה שאת חולקת את החלל ושיש לשמור עליו נקי". השינוי בנוף השפיע על הציור של ראובן: אם הסטודיו בפוריה היה קטן, חשוך וצפוף בין בניינים, הסטודיו הנוכחי שלה גדול, מואר ונוף רחב נשקף מחלונותיו. "מעבר לזה שנעים לי לבהות למשך זמן ממושך בחלון, מצאתי את עצמי מצלמת מהחלון ומציירת מהתצלום. פעם ראשונה שאני מציירת 'נוף אורבני'". *

אין לאן לברוח

מיקום: "הבית האדום" בדרום תל אביב זמן: שנתיים גודל: 45 מ"ר המחשבה על סטודיו מעוררת בראובן תחושות שונות: "זהו המקום שאין לאן לברוח ממנו כאשר יש רעיון לביצוע, בשונה מחזיונות לילה שלרוב מסתכמים בהרהור 'טוב, כשאני אגיע לסטודיו'. כי הכל מוכן לביצוע, הצבעים, כן הציור ומדפסת ופטיש וקרשים. רק לקום ולעשות ללא תירוצים. ואם זה נשמע כמו הכרח - זה נכון. יש לסטודיו גם תפקיד כזה, ממשמע. יש מי שעושה מדיטציה ויש מי שההתמקדות במוסיקה עושה לו את זה. הציור בסטודיו מעורר את התחושות האלה, של ריכוז עמוק ומספק".



אורה ראובן בסטודיו שלה. התמודדות פנימית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו