בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום החדש של אלון עדר - זכרונות נעימים משנות ה-70

לפעמים ההשפעה של שנות ה-70 על אלון עדר כל כך מורגשת, עד שניתן להאשים אותו בחקיינות. בשאר הזמן יש באלבום הרהוט שלו הרבה גילויים של יופי וכמה שירים נהדרים

תגובות

לפני כמה חודשים, כשהתפרסמה התוכנית של פסטיבל הפסנתר ונודע שאחד המופיעים יהיה אלון עדר, התגובה היתה הרמת גבה משולבת בעיקום קל של הפרצוף. עדר הוא מוסיקאי צעיר שקולו לא נשמע עד לאותו רגע. בניגוד ליוצרים אחרים בני גילו, שחורשים את המועדונים ויורקים דם על כל במה מצ'וקמקת, הוא כמעט לא הופיע. אז מדוע הוא נבחר להופיע בפסטיבל היוקרתי ולא הם? האם זה מאחר שאביו, יהודה עדר, הוא אדם בעל כוח והשפעה בזירת המוסיקה הישראלית?

מי שהיה בהופעה של עדר ג'וניור בפסטיבל הפסנתר יודע מן הסתם כבר כמה חודשים את התשובות לשאלות האלה, ועכשיו, כשיוצא אלבום הבכורה שלו, הן מקבלות משנה תוקף. ובכן, לא נפוטיזם ולא נעליים. העובדה שהוא הבן של אבא שלו אולי לא הזיקה, אבל עדר נבחר להופיע בפסטיבל הפסנתר מהטעם הפשוט שהוא מוסיקאי מצוין ובעיקר מלחין נהדר. אלה שאוהבים למצוא קונספירציות בכל מקום, מוטב שיחפשו אותן במקום אחר. וגם הם, אם יקשיבו ביושר ובתשומת לב לאלבום היפה של עדר, ייאלצו להודות שבמקרה שלו אין אפילו בדל של ראיה מפלילה.

בנים של אבות דומיננטיים יכולים לעשות אחד משני דברים: למרוד באב, או ללכת בדרכו ולהשתדל שהצעדים שלהם לא יהיו מדי מהוססים. העניין הוא שבמקרה של יהודה עדר, מרד הוא כמעט בלתי אפשרי. וזה לא קשור לעדר עצמו, אלא לדור שהוא מייצג במוסיקה הישראלית ובכלל. דור היוצרים של שנות ה-60 וה-70, בעיקר בעולם אבל גם בארץ, עשו מהפכה מוסיקלית כל כך רדיקלית, עמוקה ושרירה, שהיא כמעט ביטלה את האפשרות לייצר מהפכת נגד. ברור שהיו פה ושם ריאקציות חשובות וקולניות, אבל באופן כללי קשה מאוד למרוד בביטלס (כמשל) או באריק ושלום (כסמל). זאת אחת הבעיות של המוסיקה בעשורים האחרונים: כמעט בלתי אפשרי לרצוח את אבא.

גם אם מרד באבא היה אפשרי, נדמה שאלון עדר הוא האחרון שהיה שולף סכין. הוא יוצר שמרן מאוד. אביב גפן, שמרן לא קטן בזכות עצמו, הוא חדשן בלתי נלאה בהשוואה אליו. המוסיקה של עדר נשמעת בדיוק, אבל בדיוק, כמו המוסיקה שעשו הקולגות של אבא שלו בשנות ה-70, ואין לו בעיה להודות בזה. בשיר "סי-טי", אחד הפחות טובים באלבום שלו, הוא שר: "קולות של יונים שאותי מחזירים לבקרים בקיבוץ כינרת/ אריק ושלום, מאחורי הצלילים, שלושה תקליטים של כוורת".

באותה מידה הוא היה יכול לחרוז את "כינרת" עם "קצת אחרת", והכוונה לא רק לשלישייה המופלאה של שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב, אלא לכל ההוויה המוסיקלית שהיא מייצגת: לחנים מורכבים, עיבודים עשירים, שירי משוררים.

זה העולם היצירתי שבו עדר מסתובב בצורה כמעט בלעדית, וכשם שהוא הודה בכך טקסטואלית ב"סי-טי", הוא מצהיר על כך מוסיקלית בדמות הצדעות וציטוטים מפורשים בכמה שירים. "היום האחרון של הסתיו", למשל, הוא שיר שרק במקרה לא הופיע בתקליט של "צליל מכוון", ו"הנדנדה" נשמע כמעט כמו פרודיה עצמית של עדר: יש בו מהלך מתוך "שוב היא כאן" של יוני רכטר, עלייה ווקאלית שמצטטת של "ציור" של גרוניך וכספי ועיבוד שממש זועק (ברוך) "Pet Sounds" של ה'ביץ' בויז". למעשה, בדיקת הרקמות המוסיקלית של עדר מבהירה שמתוך כל האבות הרבים שלו, השניים שתרמו את הדנ"א הרב ביותר הם בריאן וילסון ושם טוב לוי.

אז מה בעצם קורה פה? האם מדובר בסך הכל בחקיין? מוטב לומר, ואי אפשר להכחיש את זה, שיש אצל עדר אלמנט חקייני, ומעניין שבכמה טקסטים באלבום הוא מדבר בכנות על תחושה של העדר זהות משל עצמו. ב"הפעמון" הוא שר "כולם מתייאשים ממני כי שוב שכחתי את עצמי"; ב"רק לא לבכות" הוא אומר "אין לי באמת זהות, פשוט נותן לזה לשוט".

ועם זאת, חרף הזהות המוטלת בספק וההיתלות באילנות הכי גבוהים, כישרון ההלחנה הגדול של עדר בוקע מכל רגע באלבום הזה, והוא מספק עוגן זהות יציב למדי. למעט שתיים או שלוש מעידות, אין כאן גילויים של בנאליות, ולעומת זאת יש הרבה גילויים של יופי, ויותר מכל בשירים נהדרים כמו "קשה בלילה בלי אדם" (אברהם חלפי), "ויש ציפור בשמים" (יהודה עמיחי), "החיים היפים של קלרה שיאטו" (טקסט שעדר ערך על פי סיפור של יורם קניוק) ו"השעמום" (מלים יפות של עדר). ארבעת השירים האלה מתברכים בלחנים שמשלבים תנועה מפתיעה שחומקת מהמובן מאליו לצד ממד יציב של שיר כתוב היטב, ובנוסף יש בהם גם איזה גוון של הרהור שקט ועמוק שמחזק את הזיקה אל הטקסט המשוררי.

מוזר לומר את זה, וייתכן שזאת אפילו סתירה לוגית, אבל עדר הוא מלחין מקורי וחקיין בעת ובעונה אחת, ובסופו של דבר, בשיפוט הכולל של האלבום, המקוריות גוברת. אילו החקיינות היתה גוברת, מצביעי מפלגת "קצת אחרת" במוסיקה הישראלית לא היו סולחים לעדר על פלישה לא רהוטה לתוך הקנון שלהם, אבל מאחר שהמלאכה שלו כאן רהוטה ומרשימה אפשר להמר בזהירות שהם ייהנו מאוד מהאלבום שלו.

אפשר לחשוב על זה גם כך: אילו מישהו היה חומד לצון, מוציא את האלבום הזה ומכריז שזאת קלאסיקה עלומה מ-1978 שהתגלתה באיזו כספת ישנה, אפשר היה להאמין לו - וגם לקבל את הסופרלטיב. *

אלון עדר, "אלון עדר". הוצאה עצמית



אלון עדר. לא נפוטיזם ולא נעליים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו