בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה ל"תלמה ולואיז": יצירה פמיניסטית או פשיסטית?

כיצד קרה שהסרט הזה נצרב עד כדי כך בזיכרון הקולקטיבי? ומה עלה בגורל האשה שכתבה אותו?

3תגובות

לו נתבקשתי לבחור בסרט אחד ויחיד המאפיין את האמביוולנטיות הספוגה בתוך התרבות הפופולרית מעצם היותה תרבות פופולרית, ואת הקולנוע בתוך אותה תרבות, ייתכן שבחירתי היתה נופלת על "תלמה ולואיז", שבמאי ימלאו 20 שנים לצאתו לאקרנים בארצות הברית (כמה ימים קודם לכן נערכה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט בטקס הנעילה של פסטיבל קאן).

היו שהגדירו את הסרט כטרגדיה, כיוון שהוא מציג את סיפורן של שתי דמויות שמנסות לשנות את מסלול חייהן אך אינן מסוגלות לעשות זאת ולפיכך בוחרות למות; רידלי סקוט, במאי הסרט, שהתבסס על תסריט ראשון שכתבה קלי קורי, הגדיר את הסרט כקומדיה בראיון שהתלווה לדי-וי-די שלו במלאות עשור ליציאתו לאקרנים. זו הגדרה פרובוקטיבית במכוון, כי אין ספק שסקוט מודע לכך שהוא מגדיר כקומדיה סרט שכולל אונס, הריגה ושבסופו שתי הגיבורות שלו צונחות במכוניתן אל התהום של הגרנד קניון.

וייתכן, שלו היו שואלים אותו, אבל לא שאלו אותו בראיון שבו צפיתי, הוא היה מוכן להודות ש"תלמה ולואיז" הוא בה בעת קומדיה וגם טרגדיה; אבל הוא היה בוודאי מתנגד להגדרתו של הסרט כטראגי-קומי, כי שהמושג מייצג שילוב, בעוד ש"תלמה ולואיז" הוא הכל מלבד סרט שמנסה להציג הוויה אידיאולוגית משולבת: כוחו נובע מהיותו יצירה שפועלת בכוח התאוצה של הנראטיב הקולנועי ההוליוודי במיטבו, וגם יצירה שהופכת את הנרטיב הזה על קרביו וקורעת אותו לגזרים.

צפיתי בסרט לראשונה סמוך לצאתו לאקרנים בישראל בהקרנה לעיתונאים שהתקיימה בקולנוע "שחף" הגדול בתל אביב, ואני זוכר את החשמל שהיה באוויר בזמן ההקרנה; ואולי רק השלכתי אל חלל האולם את התחושה שפעמה בי בזמן הצפייה הראשונה בסרט, תחושה של מתח שנבעה לא רק מהמהלך העלילתי, אלא מהתחושה שהיוצרים מבקשים להעניק חוויה מאתגרת ובעיקר מערערת מבחינה אידאולוגית.

הפעם הקודמת שחשתי בחוויה כה עזה היתה כשצפיתי לראשונה, 24 שנים קודם לכן, ב"בוני וקלייד" של ארתור פן, שאף הוא שילב בין אלימות לקומדיה באופן שלא נראה קודם לכן בקולנוע האמריקאי. ראיתי הרבה מאוד סרטים טובים שהותירו בי רושם עז בין "בוני וקלייד" ל"תלמה ולואיז", וגם בין סרטו של סקוט להיום, אבל סוג החוויה שסרטים כמו "בוני וקלייד" ו"תלמה ולואיז" מספק לנו הוא ייחודי ונדיר: זו החוויה הנוצרת עקב ההתמודדות הישירה שסרטים אלה כופים עלינו עם הרגע ההיסטורי שבו הם נוצרו ועם התרבות הפופולרית שבה הם הופקו.

באדי מובי

אין זה מקרה שסרטים מהסוג הזה מעוררים לרוב תגובות מנוגדות וסוערות; ואמנם, כפי שבזמנו היו שהתקיפו את "בוני וקלייד" ורבים עוד יותר שהיללו את הסרט, כך גם "תלמה ולואיז" זכה לביקורות מצוינות ובו בזמן הותקף קשות; אבל זהו כנראה תנאי להפיכתו של סרט למהות איקונית בתוך הזיכרון הקולקטיבי: ואמנם, "תלמה ולואיז", כמו "בוני וקלייד" לפניו, היה למהות שכזאת.

הסרט מספר על שתי חברות בנות 30 פלוס ממדינת ארקנסו, לואיז המלצרית (סוזן סרנדון) ותלמה (ג'ינה דייוויס), שנשואה לאהוב נעוריה שהיה לבעל אידיוט ונתעב, שיוצאות לחופשת סוף שבוע, ומסתבכות. ההסתבכות מתרחשת בעקבות ניסיון אונס של תלמה, והריגתו של אותו אנס על ידי לואיז. השתיים נמלטות ממקום האירוע, ובעקבותיהן, במשך הסרט, דולקת משטרת האזור, וכיוון שהן חוצות את גבולה של ארקנסו, גם האף-בי-איי.

על בסיס הסיטואציה הזאת יצר סקוט סרט שמשלב בין שלושה סוגי סרטים פופולריים: סרט פעולה, סרט מסע ומה שמכונה "באדי מובי", כלומר, כזה המתאר את קורותיהם של שני חברים, כאשר האטרקציה המרכזית היא שבמקום גברים שגילמו באופן מסורתי את הדמויות המרכזיות בסרטים מהסוג הזה, הפעם ממלאות את התפקידים האלה שתי נשים.

תהליך ההפקה של "תלמה ולואיז" היה ארוך ומסובך. הרעיון לסרט נולד במוחה של קלי קורי, ילידת 1957, בתו של רופא מטקסס, שעבדה בחברה המפיקה פרסומות וקליפים כשהחלה לכתוב את התסריט. התסריט הגיע לידי מימי פולק שב-1987 עבדה כעוזרת הפקה במותחנו הרומנטי של רידלי סקוט "מישהו לשמור עלי". פולק התלהבה מהתסריט ושלחה אותו לסקוט, שהתלהב גם הוא, רצה להפיק ממנו סרט, אבל לא התכוון לביים אותו בעצמו.

קורי שאפה לביים את הסרט בעצמה וחשבה שהוא יופק בתקציב קטן ולפיכך שיככבו בו שחקניות ששכרן אינו גבוה במיוחד כגון הולי האנטר ופרנסס מקדורמנד (עוד לפני שהשתיים זכו באוסקרים). אבל ברגע ששמו של סקוט, יוצרם של סרטים כגון "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", נקשר למיזם, היה ברור שהתקציב יתפח ושהאולפן שיאות להפיק את הסרט ישאף ללהק שחקניות נודעות יותר מהן.

התפקידים של תלמה ולואיז הוצעו תחילה למישל פייפר וג'ודי פוסטר, אבל אז החלו הצרות. כל מנהלי האולפנים שסקוט פנה אליהם הודו שהתסריט מצוין, אבל נרתעו מהפקתו של סרט שבמרכזו ניצבות שתי נשים, ושעלול לפגוע בקהל הגברים, שהוא קהל היעד של מרבית הסרטים. מי שהציל את הסרט היה המפיק אלן לאד ג'וניור, בנו של כוכב הקולנוע אלן לאד, שבאמצע שנות ה-80 מונה למנהלה של יונייטד ארטיסטס שהתמזגה עם אם-ג'י-אם.

לאד נאות שהחברה תפיק את הסרט, אבל עד שהעניינים הסתדרו, פייפר ופוסטר כבר לא היו פנויות לככב ב"תלמה ולואיז". כמו כן היה ברור שקורי חסרת הניסיון לא תהיה הבמאית. התסריט נשלח לבמאים רבים ובהם סידני לומט, בריאן דה פלמה וג'ון קרפנטר, אבל כולם סירבו. לבסוף היתה זו פולק ששיכנעה את סקוט לביים את הסרט בעצמו.

התסריט נשלח גם לכל שחקנית נחשבת בהוליווד, מג'יין פונדה ומריל סטריפ ועד לג'סיקה לאנג, מיה פארו ואפילו שר ולייזה מינלי, אבל כולן סירבו או שלוח הזמנים שיועד לצילומים לא התאים להן. סקוט טען לאחר מכן כי מלכתחילה התכוון ללהק בסרטו את שתי השחקניות שבסופו של דבר כיכבו בו: סרנדון ודייוויס.

דייוויס, אז בת 35, החלה את הקריירה הקולנועית שלה ב-1982 בגילום תפקיד קטן ב"טוטסי", הקומדיה המצליחה של סידני פולאק; בשנים שקדמו ל"תלמה ולואיז" היא כיכבה בסרטים כגון "הזבוב" של דייוויד קרוננברג ו"ביטלג'וס" של טים ברטון, וב-1988 זכתה באוסקר משנה על הופעתה כמאלפת כלבים בסרטו של לורנס קאסדן "תייר מזדמן".

דייוויס מספרת ששנה קודם לתחילת צילומי הסרט היא כבר שמעה על קיומו של תסריט, שמתגלגל בהוליווד, ובו, באופן די נדיר בהוליווד העכשווית, שני תפקידים מצוינים לנשים. היא השיגה את התסריט, וכשהיא נפגשה לראשונה עם סקוט הודיעה לו שהיא מוכנה לגלם כל אחת משתי הדמויות המרכזיות; אולם, כשסרנדון הצטרפה למיזם, והיא ודייוויס נפגשו לראשונה, היה ברור שסרנדון תגלם את לואיז השקולה והבוגרת יותר, שביחסה לתלמה יש מידה של אימהיות, ודייוויס את תלמה.

הקריירה של סרנדון, אז בת 45, החלה ב-1969 כאשר היא נבחרה לגלם בסרט דל תקציב ששמו "ג'ו" את דמותה של בתו המתבגרת והמכורה לסמים של איש עסקים אמיד, שרוצח את החבר של בתו. הסרט, שביים ג'ון ג' אוילדסן (שב-1976 זכה באוסקר על בימוי "רוקי"), היה ללהיט מפתיע.

ב-22 השנים שהפרידו בין סרטה הראשון, שאליו היא הגיעה חסרת כל ניסיון משחק, ל"תלמה ולואיז", הופיעה סרנדון בסרטים כגון "כותרת ראשית" של בילי ויילדר, "מופע הקולנוע של רוקי" של ג'ים שארמן, "ילדה יפה" של הבמאי הצרפתי לואי מאל (שהיה בן זוגה אז), "אטלנטיק סיטי", אף הוא בבימויו של מאל, שב-1981 זיכה אותה במועמדות ראשונה לאוסקר, "הסערה" של פול מזורסקי, "הרעב", סרט הערפדים של טוני סקוט (אחיו של רידלי סקוט), שבו היתה לה סצינת מין עם קתרין דנב (וסרנדון מתגאה עד היום בראיונות שסצינת המין הראשונה שלה על הבד היתה עמה), "המכשפות מאיסטוויק" של ג'ורג' מילר, שבו כיכבה לצד מישל פייפר ושר ו"מעריצה צמודה", הקומדיה הרומנטית המקסימה של רון שלטון, שבה כיכבה לצדם של קווין קוסטנר וטים רובינס (שהיה לבן זוגה במשך שנים רבות), והצלחתה הביקורתית והכלכלית היא שהפכה אותה לכוכבת.

את תפקידי הגברים העניק סקוט להארווי קייטל, שמגלם את דמותו של איש המשטרה המנהיג את המרדף אחרי תלמה ולואיז (והוא הדמות הגברית הסימפטית ביותר בסרט; את אשתו, בסצינה אחת, גילמה השחקנית קתרין קינר, שלימים זכתה להצלחה בסרטים כגון "להיות ג'ון מלקוביץ'", "טרומן קפוטה" ו"בתול בן 40", אבל הסצינה הוצאה מהסרט הסופי); למייקל מאדסן, המגלם את ג'ימי, בן זוגה של לואיז, ולכריסטופר מקדונלד, המגלם את דאריל, בעלה של תלמה.

תפקיד גברי אחד נוסף נזקק לחיפוש ארוך יותר, והוא התפקיד של ג'יי-די, הנוכל הצעיר והסקסי, שלואיז ותלמה מעניקות לו טרמפ והוא מעניק לתלמה את האורגזמה הראשונה שהיא חווה. ג'ורג' קלוני היה בין המועמדים לגלם את התפקיד, אבל הוא ניתן לבסוף לבראד פיט שזו היתה הופעתו הראשונה בסרט בעל חשיבות.

איך היית מרגיש?

"תלמה ולואיז" הופק בתקציב של כ-16 מיליון דולר ונהפך ללהיט. הוא היה מועמד לשישה פרסי אוסקר ובהם לבימוי הטוב ביותר (אך לא הסרט הטוב ביותר; הפרס הוענק באותה שנה ל"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי, אף הוא סרט שהגיבורה שלו היתה אשה; בין המועמדים, שנראו לחברי האקדמיה כראויים יותר להיכלל ברשימה במקומו של "תלמה ולואיז", היה "היפה והחיה" המצויר של דיסני), פרס הצילום והעריכה הטובים ביותר ומועמדויות גם לסרנדון וגם לדייוויס בקטגורית השחקנית הטובה ביותר (בפרס זכתה ג'ודי פוסטר, על הופעתה ב"שתיקת הכבשים").

שבוע לאחר צאתו של "תלמה ולואיז" לאקרנים, הופיע דיוקנן של שתי גיבורות הסרט על שער השבועון "טיים", והחל הוויכוח בנוגע לתוקפו ואמירותיו האידיאולוגיות. האם זהו סרט שמסייע לפמיניזם או פועל נגדו כשהוא אומר שכדי להשתחרר מעולה של חברה פטריארכלית, נשים מוכרחות לעטות על עצמן תפקידים "גבריים", שעליהן לצאת אל מחוץ לחוק, וגם שהדרך לשחרור מובילה לאובדן ולמוות? האם זהו סרט שנושא מסר פשיסטי ומחבר בין פמיניזם לפשיזם? והאם זהו סרט שמביע שנאת גברים ומאשר בעיני המתנגדים לפמיניזם ששנאת גברים כלולה במצע של התנועה?

לכל השאלות לעיל אפשר לענות בכן, לא ולפעמים גם אולי. כי הרי זהו מוצר של התרבות הפופולרית וזו, לעתים במיטבה דווקא, מביעה את האמביוולנטיות של הרגע שבו היא נוצרת וכך נהפכת לרלוונטית. הסצינה הבעייתית ביותר בסרט היא גם אחת הזכורות ביותר. כמה פעמים במשך מסען נתקלות תלמה ולואיז בנהג משאית דלק ענקית, שמפנה אליהן אמירות ותנועות מגונות. קרוב לסוף הסרט, כששתי הגיבורות כבר יודעות שאין להן מוצא מהמצב שאליו נקלעו ושגורלן נחרץ, הן מחליטות להעניש אותו.

הן מפתות אותו לנסוע בעקבותיהן, וכאשר הן והוא מגיעים למשטח ריק בצדי הדרך הן דורשות ממנו להתנצל בפניהן על התנהגותו. לואיז שואלת אותו איך הוא היה מרגיש אם נהג כמותו היה מתנהג כך לאמו, אשתו או בתו, וכאשר הנהג לא רק מסרב להתנצל, אלא שולח לעברן של תלמה ולואיז עוד אחת מאמירותיו המגונות, שתיהן יורות במשאית הדלק שלו ומפוצצות אותה.

זו הפעם היחידה בסרט שתלמה ולואיז עושות מעשה אלים שהצדקתו אינה עלילתית אלא אידיאולוגית בלבד. לואיז הורגת את האנס כדי להציל את תלמה; תלמה שודדת חנות כדי לכפר על העובדה שבגללה נגנב הכסף שהיה אמור לאפשר לה וללואיז להתקיים במקסיקו, ותלמה, בסיועה של לואיז, כולאות באיומי אקדח שוטר תנועה בתא המטען של מכוניתו - הן משאירות לו חורים לנשימה - שוב כדי להציל את עצמן.

לסצינת פיצוץ משאית הדלק יש תפקיד דידקטי בלבד, ואף תפקיד סימבולי אם נתייחס לצורתו של מכל הדלק הארוך כאל פאלוס גדול. זו סצינה מספקת מאוד מבחינה רגשית, ובעקבותיה, באולמות הקולנוע שבהן הסרט הוצג, נשמעו מחיאות כפיים רועמות (מחיאות כפיים נשמעו גם בסופן של סצינות נוספות, במיוחד אלה שבהן תלמה, הרעיה הכנועה לשעבר, "מכניסה" לבעלה האידיוט בשיחות טלפון עמו). אבל יותר מכל סצינה אחרת בסרט היא מציגה את הבעייתיות האידיאולוגית שהוא מבטא במיומנות מניפולטיבית.

בצפייה נוספת בסרט כעת נוכחתי עד כמה המניפולטיביות היא אמנם לא רק מיומנת אלא גם בוטה ומתוחכמת בעת ובעונה אחת. גם אם יוצריו ומשתתפיו ימשיכו לטעון שהם לא ידעו שהסרט יעורר סערה שכזאת, וייהפך לחלק כה משמעותי של הזיכרון הקולקטיבי, קשה להימנע מהבחנה בכל אותם רגעים בסרט שבהם אנו אמורים להגיב למתרחש בו, הן מבחינה עלילתית והן מבחינה אידיאולוגית, באופן מיידי, נלהב ומסעיר אפילו.

יש ל"תלמה ולואיז" מהות של התססה של ההמון, והוא עושה את עבודתו ביעילות המעוררת הערכה גם ברגעים שבהם הצופים מודעים לתחבולות שהוא נוקט. מעניין, למשל, שבהקרנות הניסיון הראשונות, הקהל הגיב באופן קשה לסופו של הסרט, שהראה את מכוניתן של תלמה ולואיז צונחת אל תוך הגרנד קניון. כאשר יוצרי הסרט החליטו להקפיא את התמונה ברגע שמכוניתן של שתי הגיבורות עדיין באוויר, ואפילו פונה עדיין כלפי מעלה, יחסם של הצופים לסופו של הסרט השתנה כליל. אלמנט של פנטסיה הצטרף אליו, שגאל את שתי הגיבורות מגורלן הריאליסטי לכאורה והעניק להן חיי נצח בתחומי האלגורי והסימבולי (ואמנם, באחד מטקסי האוסקר הבאים, כאשר סרנדון ודייוויס הגישו פרס משותף, אמרה דייוויס משהו בסגנון: "אולי בכלל לא התרסקנו?")

אי הפיראטית

סרטיו הבאים של רידלי סקוט ובהם "בלאק הוק דאון", "אמריקן גנגסטר" ו"גלדיאטור" לא השתוו לשני סרטיו הבולטים ביותר: "בלייד ראנר" ו"תלמה ולואיז".

הקריירות של סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס התקדמו במסלולים שונים מאוד: זו של סרנדון המשיכה וממשיכה לפרוח, ובין השאר היא זכתה ב-1995 בפרס האוסקר על הופעתה בסרטו של טים רובינס "איש מת מהלך". זו של דייוויס קירטעה משום מה. בעקבות "תלמה ולואיז" היא כיכבה בלהיט נוסף, "ליגה משלהן", סרט הספורט הנשי מימי מלחמת העולם השנייה, שביימה פני מרשל; אבל בעקבותיו היא השתתפה בסדרת סרטים שנכשלו, ואת מכת המוות לקריירה שלה העניק הכישלון הקופתי הגדול של הסרט "אי הפיראטים", שביים בעלה אז, רני הרלין. סדרה טלוויזיונית קומית ששמה "המופע של ג'ינה דייוויס", שהיתה אמנם דלה ביותר, בוטלה כעבור עונה אחת, וזה גם היה גורלה של הסדרה "גבירתי הנשיא", שבה גילמה את הנשיאה האמריקאית הראשונה.

המקרה העגום ביותר הוא זה של קלי קורי, שבלעדיה "תלמה ולואיז" לא היה קיים. היא לא הצליחה מאז לחזור על ההצלחה ועל ההישג של סרטה הראשון כתסריטאית. ב-1995 היא כתבה את התסריט של "משהו לדבר עליו", מעין קומדיה רומנטית, שביים לאסה האלסטרום בכיכובם של ג'וליה רוברטס ודניס קווייד. ב-2002 ניתנה לה האפשרות המיוחלת לביים, והתוצאה היתה "הסודות של יה-יה", שכיכבו בו רשימה מרשימה של שחקניות, ובהן סנדרה בולוק, אלן בורשטין ומגי סמית, אך התוצאה היתה חיוורת.

עם זאת זו היתה יצירת מופת לעומת סרט הקולנוע השני שלה, קומדיית הפשע "לא דופקות חשבון" מ-2008, בכיכובן של דיאן קיטון, קייטי הולמס וקווין לטיפה. בין לבין ביימה קורי ב-2006 את סרט טלוויזיה "הוליס וריי", שתיאר את קורותיהם של בלש פרטי והתובע הכללי בעיירה דרומית קטנה. ומה בנוגע לאותו שחקן צעיר וכמעט אלמוני עדיין, שגילם את דמותו של ג'יי-די בסרטו של סקוט, בראד פיט שמו? כן, שמענו עליו מאז. *



ג'ינה דייוויס וסוזן סרנדון ב''תלמה ולואיז''. האם זהו סרט שמביע שנאת גברים?


תסריטאית ''תלמה ולואיז'' קאלי קורי. שאפה לביים את הסרט בעצמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו