בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפיק עם זה ודי

האזנה ל"דיסקודין", הצמד שהקים פילוסקי עם חברו פנטיל, מגלה כי המפיק האניגמטי לא הצליח ליישם על עצמו את הטריקים שהפעיל עד כה על אחרים

תגובות

פילוסקי הוא אחת הדמויות המעניינות בדאנס בשנים האחרונות. מפיק צרפתי אניגמטי שאחראי לשורת רי-אדיטים (עריכות מחודשות למטרות רקידות תוך שימוש בתפקידים המקוריים בלבד וללא בידוד של ערוצים) שהכניסו בעורמה לרחבה העכשווית את אלביס פרסלי, נינה סימון, אדווין סטאר וה"פוינטר סיסטרס". הפיגומים שהוא הניח על "Beggin" של פרנקי ואלי אנד דה פור סיזנס, למשל, הולידו להיט שפיעפע מהבלוגים הרלבנטיים לפרסומות, פרומואים וחתונות; מ"Stranger in the City" של ג'ון מיילס, מוסיקאי נשכח ששיא הקריירה שלו נרשם כשחימם את טינה טרנר בסוף האייטיז, הוא זיקק תרסיס חשק סליזי.

הייחוד של פילוסקי טמון ביכולתו לזהות אלמנטים Fאנקיים במקומות הכי פחות צפויים, לקבע אותם כיסודות ולבנות סביבם את שארית השיר. הטכניקה המינימליסטית, שלשה את מוצרים מוגמרים מבלי לפרקם ובכל זאת מפסלת מהם צורות חדשות, היא גם מקור הכוח שלו וזו שסייעה לו לקבל הכרה. אשפי אולפנים יש כמו זבל; אוזן שמזהה ב"Crawfish" של אלביס טיל נפץ דיסקואידי שמחכה לשיגור היא מצרך הרבה יותר נדיר.

"דיסקודין", הצמד שהקים ביחד עם חברו פנטיל, אמור להיות הכסות שתחתה מפיק פילוסקי מוסיקה מקורית; הפלטפורמה שלו ליישם על עצמו את הטריקים שהפעיל עד כה על אחרים. "Synchronize", הסינגל הראשון שהוציאו עם ג'רוויס קוקר מ"פאלפ", הראה שלפילוסקי יש מה לומר גם בכל הנוגע לסיבוב כפתורים וכתיבת מלודיות.

אלא שזהו אחד הרגעים היחידים לאורך אלבום הבכורה של "דיסקודין" שבהם מתרחשת איזושהי תכונה בתוך האנמיות הכללית וגם הוא נזקף יותר לזכות קוקר, שמשחזר כאן את ימי הדיסקו של "פאלפ" מראשית שנות ה-90 כמו ב"Sheffield Sex City", "She's A Lady" ו"Death 2". רגע התעלות נוסף מגיע ב"D-A", כשגם כאן הקרדיט מגיע לזמר האורח בקסטר דיורי (הבן של וגם בזכות עצמו) והאווירה החולמנית-חללית שהוא משרה יותר מאשר לביצועים של "דיסקודין".

במקום להכיר בתלות המוחלטת שלהם בקולות אורחים ובשירים מבוססי בית-פזמון - מסקנה שפילוסקי כבר היה אמור להסיק בעקבות הרי-אדיטים שלו - "דיסקודין" עורכים מחווה, בפעם המי יודע כמה בהיסטוריה של הדאנס, לחלוצי ההיי-אנרג'י ג'ורג'יו מורודר וסרון. זה אומר כל מיני ארפג'יואים של סינתסייזרים אנלוגיים שנמרחים לאורך ולרוחב, מנגינות שלא מתביישות לגעת במלודרמה, ביטים פשוטים במתכוון ומהלכים שמרוב ציטוטים נהפכו לקלישאה.

אלא שמורודר וסרון לא היו רק מפיקים חלוציים, הם היו גם מלחינים גאוניים; קחו למשל את הפסקול של "ג'יגולו אמריקאי" שבו מורודר מפרק לגורמים את כל הפראזות המלודיות מ"Call Me" של בלונדי ומתאים כל אחת מהן לסצינה אחרת בסרט, או את המודולציה של "Supernature" של סרון, שנשמעת כמו פרפרזה על יצירה של באך. ל"דיסקודין", בניגוד למפיקי דיסקו עכשווים כמו פרינס תומאס ולינדסטרום, אין את הכישורים המלודיים הדרושים כדי לגרום למחווה חבוטה כגון זו לעבוד. מוטב שיחזרו לטפל מחדש באזוטריה של הפופ ויתמרנו אותה בתנופה שאפיינה אותם עד כה. גם זה לא מעט.

דיסקודין - "Discodeine" (DIRTY)



''דיסקודין'', פילוסקי משמאל. מהלכים שכבר נהפכו לקלישאה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו