בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים ביחד, רוקדים ביחד, יוצרים ביחד

שישה זוגות של יוצרים בעולם המחול מספרים איך משלבים חיים משותפים ועבודה משותפת, האם אפשר בכלל להפריד בין שני התחומים ושל מי המלה האחרונה, בסטודיו ובבית

תגובות

"אני אחראי על הבישול ומרס שוטף כלים", הפתיע המלחין ג'ון קייג' ב-1989 כאשר נשאל על יחסיו עם הכוריאוגרף מרס קנינגהם. השניים, מגדולי האמנים של המאה ה-20, שילבו בין מערכת יחסים אישית ליצירה משותפת במשך כמה עשורים. רבים ידעו על כך, אך רק אז נהפך העניין לרשמי ונחשף בפני כל. זמן מה לאחר מותו של קייג' ב-1992 אמר קנינגהם (שמת ב-2009): "מצד אחד, אני מגיע הביתה בסוף היום וג'ון לא שם. מצד שני, אני מגיע הביתה וג'ון לא שם".

קייג' וקנינגהם הם רק אחד הזוגות של אמנים מפורסמים בתחומים שונים ששילבו בין הקשר האישי ליצירה. צמדים נוספים כאלה הם למשל ג'ון לנון ויוקו אונו, אמני המיצבים כריסטו וז'אן-קלוד (שהכירו בסוף שנות ה-50 ויצרו יחד עד מותה של ז'אן-קלוד ב-2009) וצמד האמנים גילברט וג'ורג' (שהכירו ב-1967 ויוצרים בהצלחה עד היום). ובכל זאת, לא מדובר בתופעה שכיחה. אמנם לעתים קרובות אמנים קושרים את גורלם עם אמנים אחרים, הפועלים לרוב באותם מעגלים, אך בדרך כלל כל אחד מהם שומר על נתיב יצירה עצמאי. עם זאת, סקירה של עולם המחול הישראלי כיום מזמנת מפגש עם לא מעט בני זוג שמשלבים כוחות, פועלים יחד בדרכים שונות או מעלים עבודות משותפות. המגמה הזאת צברה תאוצה בשנים האחרונות.

כדי לבחון אותה, פנינו אל שישה זוגות של יוצרים: שרון אייל וגיא בכר, יסמין גודר ואיציק ג'ולי, יוסי ברג ועודד גרף, ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, ניב שינפלד ואורן לאור וליאת דרור וניר בן גל. בנוסף להם פועלים עוד צמדים של יוצרי מחול המשלבים בין האישי למקצועי, בהם ענבל פינטו ואבשלום פולק, נעה ורטהיים ועדי שעל, יערה דולב ועמית גולדנברג, תמי ורונן יצחקי, עפרה אידל ורובי אדלמן, קרן ואבנר פסח.

1

שיתוף פעולה פורה ומסקרן במיוחד מתקיים בשנים האחרונות בין שרון אייל, כוריאוגרפית הבית של להקת בת שבע מאז 2005, לבן זוגה גיא בכר. בכר ליווה כמעט את כל עבודותיה כשותף ליצירה: הן אלה שיצרה בבת שבע, ללהקה ("ברתולינה", "מקארובה קביסה", "Bill") ולאנסמבל ("פטרושקה"); והן אלה שיצרה ללהקות בחו"ל ("Killer Pig" ללהקת "קארט בלאנש" בנורווגיה, שבמסגרתה יעלו בקרוב יצירה נוספת, ו"Too Beaucoup" ללהקת "Hubbard Street Dance" בשיקגו). אייל, בת 40, ובכר, בן 34, מציינים כיום שבע שנות זוגיות ומתגוררים בתל אביב עם שני ילדיהם.

"לא ידעתי מה זה בת שבע לפני שהכרתי את שרון", מתוודה בכר, ומספר שבזמנו עסק בהפקת מסיבות ואירועי מוסיקה ואמנות מחתרתיים. היצירה המשותפת לא נולדה מתוך החלטה מושכלת, הם מדגישים, אלא יותר מתוך התגלגלות של נסיבות: אייל הזמינה את בכר לבוא לראות חזרה כדי לשמוע את דעתו, בהדרגה הוא בא לעתים תכופות יותר ובסופו של דבר נהפך לשותף פעיל ורשמי. בכר הוא גם זה שהכיר לאייל את המוסיקאי אורי ליכטיק, שיוצר את פסי-הקול המשובחים של יצירותיהם. "פשוט יש לו את זה", אומרת אייל על בכר, "הוא אמן אמת, אמן מבפנים, ואני נורא אוהבת את זה שהוא לא מגיע מעולם המחול".

החשש שמא העברת היחסים גם לנתיב המקצועי תפגע בהם כלל לא עלה על הפרק. "אני לא כל כך חושבת על הדברים האלה", אומרת אייל, "אני פועלת מתוך אינסטינקטים. יכול להיות שאם הייתי הגיונית יותר אז הייתי חושבת על הדברים מראש. למזלנו זה הלך למקום ממש טוב. אני גם מרגישה שככל שאנחנו עובדים ביחד גיא יותר דומיננטי בעבודה. הוא בא ממקום אחר לגמרי ופשוט מביא את עצמו, את האמנות שלו, את החוויות שלו ואת הראייה השונה לחלוטין שלו. זה מכניס אלמנט חדש לתוך העבודה ונותן לי המון השראה".

כשהם נשאלים על החלוקה המקצועית ביניהם, אייל פונה לבכר: "אולי אפשר להגיד שבסוף-בסוף-בסוף אני מקבלת את ההחלטות?"

בכר מאשר ומבהיר: "כשיש המון חומר ופתאום נהיה מפחיד וצריך לקחת החלטות מאוד חשובות, אז אורי ואני לוקחים צעד אחורה ואומרים לשרון להחליט. זה קצת כמו שותפות של כמה שותפים שנותנים לאחד מהם עוד 2% בשביל שהוא יהיה אחראי בסופו של דבר. הכל על הגב של שרון, הכל יוצא משם, היא המעיין. ואני ואורי שותפים מלאים, אבל הפוקוס הוא תמיד על מה שהמפקדת רוצה".

תיאור קצר של תהליך היצירה האחרון שלהם בשיקגו חושף נכונות להשקיע בעבודה מסביב לשעון. "ברגע שנגמרת העבודה בסטודיו אנחנו בדרך כלל עובדים עם אורי", מסבירה אייל, "ואם לא, אנחנו עובדים עם הווידיאו של החזרות. בתהליכי יצירה אנחנו כל היום בעבודה".

אייל מודה שהיא מכורה לעבודה, ובכר, שמבין שכנראה ההתמכרות דבקה גם בו, מספר שמדובר בתכונה חדשה יחסית: "אף פעם לא היה לי מוסר עבודה, זו באמת הפעם הראשונה שאני עובד כמו חמור, נהנה מזה ורוצה עוד. אף פעם לא היתה לי עבודה שכל כך אהבתי".

2

"פעם חשבתי שאנחנו לא מהזוגות האלה", אומרת הכוריאוגרפית יסמין גודר עליה ועל איציק ג'ולי. "אנחנו לא נכנסים לסטודיו כל בוקר ביחד אז לא תפשתי אותנו כך, אבל בפועל יש שיתוף פעולה עמוק מאוד שקורה כבר הרבה שנים".

גודר, בת 37, וג'ולי, מחזאי, במאי ושחקן תיאטרון בן 41, החלו את דרכם המשותפת כבני זוג בתחילת שנות ה-90. כשהם נשאלים מתי החלו ליצור ביחד הם מתקשים להשיב. "קשה להגדיר מה זו יצירה משותפת", אומרת גודר, וג'ולי משלים כי "הדיאלוג היה קיים מאז ומתמיד".

גודר עברה עם הוריה לארצות הברית בילדותה. כששבה לישראל אחרי שסיימה את לימודי בית הספר התיכון, הכירה את ג'ולי. הקשר נמשך בניו יורק, כשהשניים היו סטודנטים למחול ולתיאטרון בהתאמה. אז החל גם החיבור המקצועי ביניהם. "התחלנו לשלב תרגילים מתיאטרון בתוך התהליך של המחול", מספרת גודר, "גם כדי לחבר את הרקדנים לחומרים וגם ככלי לייצר חומרים".

ב-1997 חזר ג'ולי לישראל וגודר באה שנתיים לאחר מכן. מאז הם מתגוררים ביפו וב-2007 הקימו סמוך לביתם את הסטודיו שבו פועלת להקתה של גודר, לצד שלל שיעורים וסדנאות. ג'ולי שימש דרמטורג ושותף ליצירה כמעט בכל עבודותיה של גודר, בהן "פתאום ציפורים", "שתיים שעשוע ורוד", "קרם תות ואבק שריפה", "אני רעה אני", "אחושילינג "Singular Sensation ו"אוהבים אש".

אשר לחלוקת העבודה הוא אומר כי "יסמין נמצאת כל יום עם הרקדנים בסטודיו, בתוך הליבה של הדבר עצמו, ואני מלווה אותה מהרמה הרעיונית ועד הרמה המעשית בשטף משתנה על פי הצורך". יוצאת דופן היא העבודה החדשה, "סוף סופה בוא" (שמוצגת בימים אלה), שבה היה ג'ולי מעורב עוד יותר מהרגיל.

כשגודר נשאלת על היתרון בשילוב בין הקשר האישי ליצירה המשותפת היא משיבה: "אני חושבת שזה משהו בשיח בינינו ובהבנה של דברים שלפעמים קשה לדבר עליהם. כשמתחילים לדבר על רעיון חדש או דימויים, זה לא תמיד כל כך נהיר עם כל בן אדם". בנוסף לכך, היא אומרת, הזוגיות נהיית עשירה יותר דרך השיח הזה.

"לכל דבר יש יתרונות וחסרונות", אומר ג'ולי כשהוא נשאל על הפן השלילי של השילוב, "אבל אני מרגיש שאלה החיים שלנו, כך הם התפתחו, גדלנו לתוך זה. אני בר מזל שמצאתי מישהי שאני יכול לנהל אתה דיאלוג כל כך הרבה שנים ולהרגיש כל הזמן שיש מקום להפריה הדדית".

3

יוסי ברג ועודד גרף מתראיינים בטלפון מוונקובר, שם הם עמלים על עבודה חדשה לפסטיבל Chutzpah. צמד הכוריאוגרפים והרקדנים חיים יחד זה שמונה שנים ויוצרים במשותף מאז 2005. הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לזוג המקיים שותפות אמנותית מלאה, משום שהם גם יוצרים ביחד את הכוריאוגרפיות וגם רוקדים זה לצד זה. ברפרטואר המשותף שלהם כבר נמנות קרוב לעשר עבודות שנוצרו בישראל ובחו"ל, בהן "שלישייה מכאנית בארץ חמה", "4 גברים, אליס, באך והצבי" (שתועלה שוב בישראל החודש) ו"Animal Lost".

"פעמים רבות החיים מובילים אותך בצורה שאינה נובעת מהראש", אומר ברג, בן 34, בנוגע לאופן שבו החליטו השניים לעבוד ביחד. "אתה עובד עם תחושות, עם האינסטינקט ועם הרצון שלך. גם אם אנחנו אומרים לעצמנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו רוקדים ויוצרים ביחד ועושים הכל ביחד, אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו נסחפים לתוך זה".

בשורה התחתונה, אומר גרף, בן 32, "או שזה עובד או שזה לא עובד. או שמצליחים לחלוק השקפת עולם אמנותית משותפת או שזה לא קיים ואז זה נהפך לפשרה. אם זה נהפך לפשרה ולא דוחף אותך קדימה אין בזה טעם. ואנחנו מרגישים שאנחנו מאוד דוחפים זה את זה קדימה, מעודדים זה את זה ליצור דברים חדשים, לאתגר את עצמנו".

אף שבסיסם הוא תל אביב, במשך יותר ממחצית השנה בממוצע הם שוהים בחו"ל, יוצרים ומופיעים. לשם המחשה, עד שיופיעו בפסטיבל מונפלייה היוקרתי ביוני, הם אמורים לפקוד את ארצות הברית, אמריקה הלטינית, בריטניה, שווייץ ואולי גם פולין.

אף שלזוגות רבים השהות בחו"ל, הרחק מהבית, היא מוקד לחיכוכים, הם דווקא מוצאים בה יתרונות: "יש משהו מהנה מאוד בנסיעות המשותפות", אומר גרף. "גם יש תחושה שהבית נמצא אתך בחו"ל, וגם לפעמים החופשה היא כבר הנסיעה". זה יתרון עצום, הוא מוסיף, כי עלולה להיות בדידות רבה בנסיעות לאלה המסיירים בגפם.

מה היתרון הניכר ביותר של השילוב בין הקשר לפעילות המקצועית? "יש תחושה של שותפות", אומר ברג, "אתה מרגיש שאתה לא לבד". הוא מוסיף כי מכיוון שהדיאלוג ביניהם מתנהל בכמה מישורים, הוא נהיה מעניין ועמוק יותר. "זה לא הופך את זה לקל יותר", מודה גרף, "אך זה בהחלט הופך את הדיאלוג בינינו לפורה יותר".

כשהם בעיצומם של תהליכי יצירה, אומר גרף, העבודה זולגת לכל שעות היממה: "עכשיו אנחנו בתוך אחד כזה וזה פשוט 24 שעות. אנחנו קמים עם זה בבוקר ומדברים על זה, לא הולכים לישון ומדברים על זה".

ברג לעומתו מסייג מעט: "אנחנו גם יודעים איפה לשים את הגבול ולפעמים אנחנו אומרים: או-קיי, עכשיו לא מדברים על זה, או: עכשיו אנחנו עושים דברים אחרים שלא קשורים בזה. אבל מובן שפתאום מתפלח איזה רעיון שאתה רוצה לשתף".

4

ברטה ימפולסקי והלל מרקמן, המייסדים והמנהלים של להקת הבלט הישראלי, הכירו לראשונה בסטודיו לבלט של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן, בחיפה באמצע המאה שעברה. ימפולסקי היתה אז צעירה רעבה לבלט ומרקמן חייל בחיל הים שהחליט לבוא ללמוד בסטודיו. "הוא התאהב ברגליים שלי", היא מספרת בגאווה עד היום.

הם נישאו זמן מה לאחר מכן, למדו בלט בלונדון ובהמשך רקדו בלהקות שונות בצרפת, בלגיה, שווייץ וארצות הברית. עם שובם לישראל בשנות ה-60 רקדו באופרה הישראלית וב-1967 הקימו להקת בלט משלהם, לימים הבלט הישראלי.

עם השנים התייצבה החלוקה המקצועית ביניהם: ימפולסקי היתה למנהלת האמנותית וכוריאוגרפית הבית של הלהקה ואילו מרקמן נקלע אל הניהול הכללי ("ראיתי שכישרון לכוריאוגרפיה אין לי, ומנהל כללי לא היה").

"לא ראינו דרך אחרת", אומרת ימפולסקי על ההחלטה לשלב בין החיים האישיים לבין העשייה המקצועית. "רצינו כל הזמן להיות ביחד, ועד היום אני כל הזמן רוצה להיות אתו".

האם האינטנסיביות של היחסים לא עלולה להעיק? "הלל תמיד נתן לי ספייס", היא אומרת. "הוא אף פעם לא לחץ עלי בשום דבר וידע שאם לוחצים על ברטה זה לא טוב".

מרקמן מצדו מאשר שתמיד עשה כל שביכולתו כדי להקל על ימפולסקי: "אני לא מנהל שמכתיב לכוריאוגרף שעובד אצלו מה הוא צריך לעשות. בתור רקדן לשעבר אני יודע שהכוריאוגרף צריך לקבל כל מה שהוא מבקש, ככל האפשר".

על אף החיבור האישי והמקצועי ההדוק, ימפולסקי מספרת שהם טיפוסים שונים מאוד. "לא הצלחתי ללמד את הלל כלום והוא לא הצליח ללמד אותי כלום", היא מחייכת. "אתה לא יכול לשנות בן אדם, אם אתה רוצה לחיות עם מישהו אז אתה צריך להשלים ולקבל אותו כמו שהוא".

כבר בתחילת הדרך, אומר מרקמן, כשהיו זוג צעירים שניסו למצוא עבודה בחו"ל, ליכדה אותם הפעילות המקצועית המשותפת וסייעה להם ללמוד לחיות ביחד. בהמשך היתה זאת הלהקה, מפעל חייהם, שסיפקה את המסגרת המאחדת: "החיים שלנו סבבו סביב הלהקה ותמיד היינו עסוקים. כשעלינו לארץ היינו בערוב ימינו כרקדנים, וכשהחלטנו להקים את הלהקה עבדנו מהבוקר עד הלילה. ברטה היתה צריכה ללמד הרבה כדי שיהיה כסף, כי לא היתה לנו תמיכה רצינית מלכתחילה. לא היה זמן לריב ולא היה בשביל מה לריב, כי היינו תמימי דעים בנוגע למה שעשינו".

5

כמו אצל גודר וג'ולי, גם במקרה של אורן לאור וניב שינפלד התרחש חיבור מעניין בין מחול לתיאטרון. שינפלד, רקדן וכוריאוגרף בן 38, החל ליצור לקראת סוף שנות ה-90. לפני תשע שנים נרקם הקשר האישי עם לאור, כיום בן 39. מאז 2004 הם יוצרים עבודות מחול משותפות שמנהלות דיאלוג עם התיאטרון, בהן "חזיר", "ג'ורונה", "דואטים" ו"פוסט-מרתה".

"אני חושב שזה מתדלק את הזוגיות בצורה משמעותית מאוד", אומר לאור על הפעילות היצירתית המשותפת. שינפלד אמנם מודה שזה עלול להגביר את מידת החיכוך, אך מציע לראות בכך משימה משותפת המשולה להבאת ילד לעולם ומחשלת את הזוגיות. "לוקח לנו בדרך כלל שבעה חודשים לעבוד על הפקה, כך שזה ממש הריון ולידה באיזשהו אופן", מחזק לאור את הדימוי, ושינפלד ממשיך: "ואז גם צריך לטפל ביצירה ולתחזק אותה".

בנוסף לכך, לדבריהם, הקשר האישי מסייע לעדן את העבודה. "עבודה של שני יוצרים בסטודיו עלולה להיות קטסטרופה", אומר לאור.

אשר לשאלת ההפרדה בין המקצועי לאישי, לאור אומר כי "החיים והיצירה מתערבבים כל הזמן. הרבה מאוד מהעבודה נעשית בבית ולא בסטודיו וכבר קשה להפריד. אנחנו יכולים לשכב בסלון על הספה, לראות משהו בטלוויזיה ואז פתאום למישהו מאתנו יידלק רעיון לאיזו סצינה. ואז במשך שעה וחצי נדון בזה, ואז פתאום עולה עוד רעיון, ואחר כך נכין לעצמנו איזו פסטה".

בעבר אמנם היתה להם חלוקה מקצועית מוגדרת, אך עם השנים הלכו הגבולות והיטשטשו. "אני חושב שחלק מהדברים היפים זה שניב מדבר היום הרבה יותר במונחים של דרמה ואני מדבר הרבה יותר במונחים של מחול", אומר לאור. "עדיין במחול הוא האוטוריטה, ומבחינת דרמה אני האוטוריטה נגיד, אבל אנחנו עושים הכל ביחד. הוא בא מתחום המחול, אני בא מתחום התיאטרון, וכל אחד לוקח מהשני מה שיש לו לתת. יש דברים שניב הרבה יותר מוצלח בהם, יש דברים שאני יותר טוב בהם".

6

צמד הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן גל, שפעלו במשך שנים בתל אביב, ארזו את חפציהם ב-1999 ועקרו למצפה רמון, שם ייסדו את האנגר "אדמה" על חורבותיו של מפעל קרמיקה באזור התעשייה של היישוב. בהאנגר פועלת להקתם, הקרויה אף היא "אדמה", לצד בית ספר מקצועי למחול ותנועה, סדנאות המיועדות לרקדנים ולקהל הרחב וכן מערך של חדרי אירוח.

דרור, ילידת 1960, ובן גל, יליד 1959, שניהם ילידי קיבוצים בצפון, הכירו עוד בבית הספר והתחתנו בתום שירותם הצבאי. הם למדו בסדנה למחול בקיבוץ געתון ובאקדמיה למחול בירושלים. ב-1987 החלו לשתף פעולה ביצירה "דירת שני חדרים", שזכתה בתחרות "גוונים במחול" והצליחה בחו"ל. ב-1991 הקימו להקה משלהם, ומששבעו מההוויה התל-אביבית עברו לדרום.

"רק האמנות, כפי שהיא נתפשה, לא סיפקה תשובה כמעט על שום דבר", אומרת דרור. "אהבתי להופיע ואהבתי לעשות כוריאוגרפיות, אבל העולם הזה נראה לי באיזשהו שלב צר מאוד ביחס למה שיש בתנועה הגופנית וביכולת הנפשית או הפיסית של כל בן אדם. ובעצם פה יש לי אפשרות להרחיב את המבט הזה ולהיכנס לממד שונה לחלוטין. הפעילויות מקיפות מרחב הרבה יותר גדול ורואות את הגוף כדבר הרבה יותר שלם".

עם זאת, היא מוסיפה שאין זה פשוט לגרום לאנשים להגיע דרומה: "בשביל למצוא את המרכז של עצמך אתה לא צריך להיות במרכז הארץ, אבל לאנשים יש כמו מחסום, הם לא מסוגלים לחשוב שמשהו איכותי יכול לקרות דרומה מתל אביב".

בניגוד לזוגות אחרים של כוריאוגרפים, הם לא תמיד יוצרים במשותף. אך גם כאשר הם חולקים את עמדת הכוריאוגרף, מסביר בן גל, האינטנסיביות שליוותה את העבודה המשותפת בתל אביב התחלפה בגישה סובלנית הרבה יותר למרחב ולחופש האמנותי של האחר. "הכל יותר רך", הוא אומר, "לביטוי העצמי של הרקדנים יש הרבה יותר מקום ואנחנו נותנים הרבה יותר ספייס אחד לשני".

במקרה שלהם המצב נדמה סבוך במיוחד, משום שהם משלבים גם זוגיות, גם משפחה (שבה ארבעה ילדים), גם תהליכי יצירה וגם עסק מורכב. "אני לא מכיר משהו אחר", אומר בן גל, "אז באותה מידה שזה קשה, גם להיות לבד יכול להיות קשה. יש הרבה יתרונות והרבה חסרונות בכך שיש לך פרטנר. זה בערך כמו לשאול אותי אם זה לא קשה לגור במצפה רמון. באותה מידה אפשר לשאול מישהו אם לא קשה לגור בתל אביב. זה מה שבחרתי לעשות, אני מנסה להפיק מזה את המקסימום, בינתיים אני מצליח. אני משער שביום שנרגיש שזה מגביל אותנו או לא נכון לנו אז נפסיק". *



יסמין גודר ואיציק ג'ולי. הבנה אינסטינקטיבית


אורן לאור, מימין, וניב שינפלד. הריון ולידה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו