בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיבת תהודה | מסנט פטרסבורג לתל אביב, דרך ירושלים הפלסטינית

"מנגינה עברית", יצירה ייחודית שהלחין לפני 100 שנה יוסף אחרון ונכללה בסרט שהופק בחסות הנאצים, תושמע בתל אביב בערב שמוקדש ליצירתו של האמן שוקה גלוטמן * מה עולל ג'ון קייג' לפסנתר הכנף המהוגן ב"סונטות ואינטרלודים"

תגובות

לפני 100 שנה, ב-1911, באה לעולם יצירה מיוחדת במינה: "מנגינה עברית", לכינור ופסנתר, מאת המלחין-כנר יוסף אחרון, והיא מבוססת, כשמה, על מוסיקה יהודית מסורתית.

היו אלה ימיה הראשונים של האתנומוסיקולוגיה - חקר מוסיקת העמים - ובה בעת תסיסתה של הלאומיות בכל אירופה. ברוח זאת הוקמה בסנט פטרסבורג "החברה למוסיקה יהודית עממית", ששמה לה מטרה לחקור ולאסוף את המורשת המוסיקלית היהודית העממית-מסורתית ולהחיותה על ידי הלחנת יצירות ברוחה.

יואל אנגל היה בין המלחינים היהודים שהקימו את האגודה הזאת, ואתו שלמה רוזובסקי, מיכאיל גנסין, אלכסנדר קריין ואחרים. אליהם הצטרף, ואף נהפך למנהיגם, יוסף אחרון, שהיה אחד המוסיקאים החשובים של תקופתו.

אחרון היה התגלמות של דימוי היהודי הנודד: הוא נולד ב-1886 בפולין ומת בהוליווד כמלחין לקולנוע ב-1943. בין שני קטבים אלה היה תלמיד של לאופולד אאור הגדול בכינור, מנהל אקדמיה למוסיקה באוקראינה, חייל בצבא הרוסי, כנר-נודד בכל אירופה ובמזרח התיכון; וגם חבר מערכת של הוצאה לאור למוסיקה יהודית בברלין, נגן בפלשתינה-א"י, ולבסוף מלחין - בין היתר לבתי כנסת - בארצות הברית. די לנקוב בשמות גדולים כמו יוזף יואכים, יאשה חפץ וארנולד שנברג כמי שהעתירו שבחים על הלחנתו ונגינתו, כדי להבין באיזו דמות מדובר.

"מנגינה עברית" תישמע היום (סינמטק תל אביב, 19:30) כמה פעמים, ובנסיבות לא שגרתיות: זאת בערב שמוקדש ליצירתו של שוקה גלוטמן, אמן וצלם סטילס, ובו יוקרנו כמה מסרטיו; אחד מהם נעשה כמחווה לסרט של הצלם והקולנוען הלמר לרסקי שצולם בפלשתינה ב-1934-1935 ושמו "מנגינה עברית".

גלוטמן, שחקר את יצירת לרסקי, גילה את הסרט הזה, שנעשה בידי יוצרים יהודים תחת עינו הפקוחה של הגסטאפו - זאת במסגרת ה"קולטורבונד" היהודי, אותה אגודה שאירגנה את חיי התרבות של יהודי גרמניה אחרי שהודרו מכל זירה ציבורית. היה זה אינטרס נאצי מובהק באותן שנים, ליצור הפרדה אלימה בין היהודים לבין החברה ה"ארית", אבל בו בזמן לפברק אליבי כדי להפגין כלפי חוץ דאגה לשלומם. כך קרה שצוות ההפקה חזר לברלין אחרי הצילומים כדי להשלים את ה"פוסט פרודקשן" - אחד האבסורדים של התקופה, שכל כך קשה להבינם היום.

גם הסרט, אומר גלוטמן, משקף את דימוי היהודי הנודד. בלי מלים נראה בו הגיבור, הכנר אנדרס וייסגרבר, משוטט ותיבת הכינור בידו ברחובות העיר העתיקה בירושלים בשנות ה-30 - ירושלים ההומה פלסטינים על זקניהם וטפם, מרכולתם ובהמות המשא שלהם.

ברור שאין זה סרט תעמולה ציוני, ממשיך גלוטמן: נראה שהעיר ערבית לגמרי, האיש מסתובב אבוד בתוך בזאר ערבי הומה, וסמלי הציונות כמו בית הספר בצלאל או האוניברסיטה העברית בהר הצופים נעדרים מהתמונה לגמרי.

הכנר נראה מחפש מקום מסוים, ואף נוסע במונית אל מחוץ לחומות, ובמסעו מצטרף אליו ילד פלסטיני קטן; וכשהוא מגיע למקום שממנו נשקף שער החסד, משכנע אותו הילד בתנועות נמרצות לנגן דבר מה. ואז, ברגשנות רוסית-יהודית, בוקעת מכינורו של האיש, הלבוש בבגדים אירופיים מהודרים וכולו תלוש, נודד ושברירי, כדברי גלוטמן, "מנגינה עברית" של יוסף אחרון - ברגע של בקשת נחמה, ונהי על הגורל היהודי כולו.

הסרט יוקרן במשך הערב, ובצדו סרט מחווה שביים גלוטמן על פיו ובו נראה כנר ישראלי, ביער אקליפטוס ישראלי טיפוסי, מנגן גם הוא את "מנגינה עברית". הכנר, חברו של גלוטמן אורי חמיידס, גם יעלה על בימת הסינמטק ובליווי הפסנתרנית אסתר אברמסון ינגן את היצירה בביצוע חי. הערב יעמוד בסימן הזמן החולף וברוח זאת יוקרנו עוד יצירות של גלוטמן.

זה מאפריקה? אולי מהמזרח הרחוק?

אילו הובל מישהו השבוע בעיניים מכוסות אל אולם הקונצרטים במרכז פליציה בלומנטל בתל אביב (רביעי, 20:30), או למחרת לאולם הכט באוניברסיטת חיפה, והיה נשאר כך גם לתחילת הקונצרט שיתקיים שם, בוודאי לא יכול היה לנחש לעולם - רק לפי שמיעה - אילו כלים מנגנים על הבמה. האם אלו כלי הקשה מעץ או ממתכת? מיתרים? ואולי כלים עממיים אותנטיים מהמזרח הרחוק, או מאפריקה?

הכישוף של הצלילים, הצירופים המיוחדים ביניהם, המחשבה הקומפוזיטורית המקורית, ההומור המבצבץ מפעם פעם - אלה היו עשויים להפיג קצת את התמיהה ולגרום למאזין הסומא להתמסר למוסיקה עצמה; אבל אם בכל זאת היה מתעקש להסיר את הכיסוי מעיניו ולראות במה מדובר, היה מופתע לגמרי: לא כלים רבים היה רואה לפניו אלא אחד בלבד, ולא באקזוטיקה מזרחית או אפריקאית אלא בשיא תרבות המערב: הוא היה נוכח שלפניו רסיטל קלאסי לפסנתר. ובתוכנית יצירה אחת: "סונטות ואינטרלודים" (1946-1948) מאת ג'ון קייג' - כאן בביצוע רטו שטאוב, הפסנתרן של אנסמבל ניקל, בסדרה העכשווית של האנסמבל.

איך הפך קייג' את פסנתר הכנף המהוגן לתזמורת של כלי אחד, ועוד כזאת שנשמעת כאנסמבל כלי הקשה חוץ-מערבי; ובעיקר - למה עשה זאת? מי שעוקב אחר שורשי תרבותו המוסיקלית האמריקאית של קייג' לא ישאל את השאלה השנייה, כי קייג' צמח על מורשת ייחודית של חדשנות והמצאתיות שקדמה ל"סונטות ואינטרלודים": תחילת המאה ה-20 ראתה רבעי טונים וריבוי סימולטני של משקלים ומרכזים טונאליים אצל צ'רלס אייבז, שילוב קולות מכניים אצל ג'ורג' אנתייל, נגינה באגרוף ואמת היד על מקלדת הפסנתר ליצירת אשכולות-צליל, וכן פריטה על מיתרי הפסנתר, אצל הנרי קאוול, והשפעת המזרח הרחוק אצל הארי פארץ'.

החידושים של קייג' עצמו, משנות ה-40, היו מסחררים: רעש ושקט, מוסיקה למספר לא ידוע של כלי נגינה, שימוש ברדיו ובאלקטרוניקה, תיווי גרפי שנראה כיצירת אמנות, נקיטת פעולות אקראיות כדי לקבוע מאילו צלילים תורכב יצירה, שילוב אמנות פלסטית ומחול: אלה היו חלק מחידושיו במוסיקה שהלחין. לכן, מי ששמע את הפסנתר שלו נהפך לחגיגה צבעונית של צלילים זרים ואקזוטיים ב"סונטות ואינטרלודים" לא הופתע.

ואיך עשה זאת? ברוב צלילי הפסנתר, לא מיתר אחד משמש להפקת הצליל אלא שניים או שלושה הצמודים זה לזה ומכוונים לאותו גובה, וכך הפטיש המופעל עם ההקשה על הקליד מכה בבת אחת בשלושתם. בין מיתרים צפופים אלה הורה קייג' לתחוב מבעוד מועד, על פי תוכנית מפורטת - ולכן קרא לפסנתר שלו "פסנתר שהוכן מראש" (prepared piano) - חפצים מחפצים שונים: של מתכת - דוגמת ברגים, מטבעות וצירים; של עץ - דוגמת כפיסים ועפרונות; של גומי - דוגמת מעצורי דלת ומחקים; וכן של עור ובד, פלסטיק וזכוכית; ובמקומות אחרים הורה להניח חפצים שונים על המיתרים. התוצאה היתה השפעה דרמטית על גוון הצליל, על משך ההדהוד שלו, על גובהו ועוצמתו, וכן על רעשי משנה שהופקו עם כל הקשת פטיש על המיתר.

"הפסנתר שהוכן" היה עוד שלב בחתירתו של קייג' לשחרר את המוסיקה מ"דיקטטורת הטעם" של המלחינים, כדבריו, ומההבעה האישית הרגשית של המבצעים, ולגרום לצלילים להיות "הם עצמם", כהגדרתו: חופשיים ממוסכמות עבר, בלי יומרה לשגב או לאמת, מושמעים כחלק מתופעת חיים ומטשטשים כך את הגבולות בין אמנות למציאות. בביצוע ראשון (כנראה) בארץ של היצירה בשלמותה תהיה למאזינים הזדמנות להתוודע לאירוע המופלא הזה.



מתוך הסרט ''מנגינה עברית'' מ-1934 עם הכנר אנדרס וייסגרבר


קייג'. חפצים בין מיתרי הפסנתר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו