בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסוד השמור של מלכת פאריס: ראיון עם הביוגרפית של פרנסואז ז'ירו

היא היתה העורכת המיתולוגית של "ל'אקספרס" ו"אל", הטביעה את חותמה על דורות של עיתונאים וגם כיהנה כשרת התרבות. עם צאת ביוגרפיה בצרפת על חייה של פרנסואז ז'ירו, מספרת המחברת, לאורה אדלר, מדוע בחרה הכוכבת הגדולה של העיתונות הצרפתית להסתיר את יהדותה

תגובות

מלכת פאריס, אם כל העיתונאיות, פמיניסטית שהקדימה את זמנה, הגדולה מכולן - כמעט הכל נאמר על פרנסואז ז'ירו. ז'ירו היא אכן אשה יוצאת דופן, אייקון של תקופה. יותר משלושה עשורים היא היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של העיתונות הצרפתית, הטביעה את חותמה על דורות של עיתונאים ובעיקר על עיתונאיות צעירות. רבים מנסים לחקות את הסגנון החד, המהודק, של מי שבמשפט אחד חרצה גורלות של פוליטיקאים, סופרים ואמנים. שמונה שנים אחרי מותה, ז'ירו עדיין מספקת כותרות, מעסיקה ביוגרפים ומעוררת סקרנות. חודשים ארוכים אחרי מותה עסקה בה התקשורת וגם ספרי זיכרונות נכתבו עליה.

בימים אלה הופיעה בצרפת ביוגרפיה חדשה ושמה "פרנסואז", פרי עטה של העיתונאית והסופרת הפמיניסטית לאורה אדלר, ילידת 1950. "נכון, כמעט הכל נאמר על פרנסואז", היא אומרת בראיון טלפוני מפאריס, "אבל הזדמן לי לעבוד על מסמכים שטרם פורסמו, על מכתבים משפחתיים ועדויות שמציגים באור חדש צדדים פחות מוכרים בחייה, כמו לדוגמה יהדותה, שאותה היא התעקשה לא לחשוף, או פרשות אחרות שנותרו עד עכשיו עמומות".

אדלר, עורכת ומגישת תכניות תרבות, שימשה יועצת לענייני תרבות של הנשיא מיטראן וגם פירסמה מחקרים על נשים בהיסטוריה, וביוגרפיות כמו זו של הסופרת מרגריט דיראס. היא מספרת בהתרגשות על ספרה החדש: "זה פשוט לא ייאמן", היא אומרת, "מאז הופעת הספר אני מקבלת עשרות מכתבים ביום ודווקא מצעירים שלא הספיקו להכיר את פרנסואז".

שם של בן

פרנסואז ז'ירו נולדה בשם פראנס גורדג'י ב-1916 בשווייץ, להורים יהודים ספרדים, פליטים מטורקיה. אביה, סליח גורדג'י, יהודי ציוני מאיסטנבול ועיתונאי שהשתייך לתנועת ה"טורקים הצעירים", הקים עוד בראשית המאה ה-20 סוכנות ידיעות חדשנית לאותה תקופה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשסירב להעמיד את הסוכנות לרשות גרמניה, בעלת בריתה של טורקיה, נאלץ לעזוב את מולדתו, את חיי העושר ואת כל רכושו.

בעיר לוזאן שבשווייץ, לשם נסע בתחילה, ילדה אשתו אלדה פראג' (ילידת סלוניקי), את בתה השנייה, לה קראה "פראנס" על שם הארץ החדשה בה בחרו בני הזוג להשתקע. האב שהתפלל לבן לא הסתיר את אכזבתו: "איזה אסון!" קרא כשנודע לו שנולדה לו בת נוספת. "עובדה זו", אומרת אדלר, וגם השם "פרנסואה" (שם של בן), שבו כינו את הילדה בשנים הראשונות לחייה, "נחרתו עמוק בתודעתה".

לאחר זמן מה ניסה האב להתחיל פרק חדש בארצות הברית ולצורך כך עזב את משפחתו בפאריס. כשנכשל, וגם חלה בעגבת, חזר לצרפת ואושפז בסנטוריום, שם מת כעבור 10 שנים. בינתיים נשארה אלדה חסרת כל: את בנותיה אמנם שלחה לפנימייה קתולית נוקשה, אך לא הצליחה לעמוד בתשלום שכר הלימוד ופרנסואז, תלמידה מצטיינת, סבלה בשל כך השפלות. האם, חסרת כישורים שלא עבדה יום אחד בחייה, נאלצה לעסוק לפרנסתה בעבודות שונות.

בהיותה בת 14 ומתוך החלטה לקבל על עצמה את אחריות על משפחתה, עזבה פרנסואז את לימודיה והחליטה ללמוד מקצוע. בסיום קורס מזורז לקצרנות החלה לעבוד כמזכירה בחנות ספרים, עד שידיד המשפחה מארק אלגרה, לימים במאי סרטים ידוע, שיכנע אותה לשנות כיוון ולעבוד אתו בתעשיית הקולנוע, שאז עוד היתה בחיתוליה.

בגיל 16 התחילה ז'ירו לעבוד בתפקידים זוטרים באולפני ההסרטה וחשוב מכך, לעזור לאמה בפרנסת המשפחה. בתוך תקופה קצרה התגלתה כמי שמסוגלת לעשות כל עבודה שמוטלת עליה, מהר וביעילות. אנשי קולנוע מפורסמים של התקופה - אושיות הקולנוע הצרפתי כמו הבמאים ז'אק בקר וז'אן רנואר, "גילו" אותה.

כבר ב-1936 שמה הופיע כנערת תסריט בסרטיו של מארק אלגרה, שבו התאהבה מבלי לדעת שהוא המאהב המפורסם של הסופר אנדרה ז'יד.

"נערה צעירה שעובדת לצד גברים, לא כוכבנית, אלא תסריטאית ואסיסטנטית, זה היה דבר חריג", מספרת אדלר בספרה. אנשי הקולנוע הציניים, לדבריה, "לא ידעו איך לאכול אותה".

אלא שמלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה הקולנועית של פרנסואז. אלדה גורדג'י ובנותיה אמנם התנצרו עם הגיען לצרפת, אך עברה היהודי רדף אותה. המשפחה מצאה מקלט באזור צרפת החופשית ופרנסואז פעלה לתקופה קצרה בשורות מחתרת הרזיסטאנס לצד אחותה. היא אף נעצרה על ידי הגסטאפו, אך פעילותה במחתרת היתה קטנה בהרבה ממה שטענה מאוחר יותר. אחותה נשלחה למחנה בוכנוואלד, שממנו שבה שבורה ובאפיסת כוחות.

המלחמה יצרה תפנית חשובה בהתפתחותה המקצועית של ז'ירו. בעיר ליון - שם התרכזו כל מערכות העיתונים החשובים שעזבו את פאריס - היא התקבלה כמתלמדת לעיתון "פאריס סואר". העורך הידוע הרווה מיל זיהה מהר את כישרונה. לצדו היא למדה את כל שלבי עבודת המערכת: הגהות, עריכה, עימוד. למדה להאריך או לקצר מאמר ובסופו של דבר - לכתוב.

סיום המלחמה, הרוחות החדשות מכיוון ארצות הברית ובעיקר זכות ההצבעה שניתנה לנשים הצרפתיות, בישרו על עידן חדש. הלן לזארף, עיתונאית ועורכת ששבה לצרפת אחרי גלות בארצות הברית וייסדה בה את שבועון הנשים "אל", התרשמה מהשאפתנות של ז'ירו ומינתה אותה לסגנית עורכת השבועון החדש.

"'אל' נהפך לדבר החם ביותר שידעה עיתונות הנשים", מספרת אדלר בספרה. "לצד כתבות אופנה, איפור ומתכוני בישול, עודד השבועון את הנשים ללמוד מקצוע, לצאת לעבוד, להצביע בבחירות. צילומי הצבע והגרפיקה המתוחכמת כבשו את העין, אך הסקרים שיזמה ז'ירו עוררו שערוריות: לראשונה נשאלו הנשים הצרפתיות 'כמה פעמים בשבוע את מתרחצת?' או 'כמה מברשות שיניים את מחליפה בשנה?' והמסקנות העגומות לא איחרו להגיע: ההיגיינה הצרפתית היתה גרועה, התנאים הסניטריים מקוממים".

"אל" זכה להצלחה חסרת תקדים והעורכת הצעירה נהפכה לכוכבת. בינתיים חלו תהפוכות גם בחייה האישיים. בזמן המלחמה היא ילדה בן מחוץ לנישואין לגבר שאת זהותו סירבה לגלות עד לסוף חייה (לאורה אדלר עושה זאת בספרה). ההריון הבלתי רצוי נראה בעיניה כקטסטרופה ואת בנה אלן "לא ידעה לאהוב" כפי שהודתה מאוחר יותר. אמה, אלדה, גידלה אותו במסירות כפי שגידלה גם את נכדתה קרולין, אותה ילדה ז'ירו לאנטול אליאשף, איש קולנוע יהודי-רוסי שנישאה לו בשנת 1946.

בערך באותה תקופה עברה המשפחה, כולל האם, להתגורר בדירה מפוארת ברובע ה-16. ז'ירו, המפרנסת העיקרית, כתבה טורים לכמה עיתונים, עבדה מסביב לשעון ובמקביל הופיעה בפרמיירות ובקבלות פנים בחברת כוכבי קולנוע, סופרים ופוליטיקאים. סגנונה התעדן, היא נחשבה לאחת הנשים היפות והאלגנטיות בפאריס ואת חיבתה לאופנה - בעיקר לזו של כריסטיאן דיור - נהפכה לסימן היכר. חייה נראו מסודרים להפליא, אך לאחר שאנטול אליאשף נאסר בגלל יחסים מפוקפקים שניהל עם הגרמנים בזמן המלחמה, הסתיים גם פרק הנישואין בחייה.

עם דמעות בעיניים

בשנת 1952 פגשה ז'ירו את מי שישפיע באופן דרמטי על חייה ויעזור לה למלא את יעודה, איש צעיר ושמו ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר שהיה נשוי לסופרת מדלן שפסל. זו היתה אהבה ממבט ראשון. הקשר בין השניים נהפך לא רק לרומנטי, אלא לשותפות מקצועית, מפגש של שני כישרונות ענקיים מלווים בשאפתנות עצומה, שהוליד את יצירת חייהם - השבועון "ל'אקספרס".

במאי 1953 ראה אור הגיליון הראשון. רק כעבור כמה שבועות העיתון תפס תאוצה, עבר שוב שינויים ונהפך לסיפור הצלחה אדיר. "קשה להבין היום מה סימל השבועון באותן שנים", אומרת אדלר. "חדשנות, תקיפות, גרפיקה חדשה, צילומים רבים, כתבות ממצות, כותבים מפורסמים, הכל היה שונה".

בתוך זמן קצר ריכזו סביבם סרוואן וז'ירו שורה של כותבים מזהירים: לצד אלבר קאמי, סארטר ומרלו-פונטי, גם הסופר בעל נטיות שמרניות וימניות פרנסואה מוריאק זכה לטור קבוע בעיתון והרחיב בזכות המוניטין שלו את קהל הקוראים.

"כולם רצו לכתוב ב"ל'אקספרס", אומרת אדלר. "כוכבים חדשים, כמו הסופרת הצעירה פרנסואז סגאן או הקולנוען ז'אן-לוק גודאר, הסכימו להשתתף מדי פעם והשבועון נהפך לזירת קרב, מקום לדיון פתוח, מקום מפגש לפוליטיקאים ואמנים, במה לכישרונות מכל הסוגים".

כעורכת בעלת ניסיון עברה ז'ירו על כל הכתבות, עד לאחרונה שבהן, כדי להעניק לעיתון אחידות סגנונית. היא עבדה ימים כלילות, המציאה מדורים חדשים וגייסה כותבים מוכשרים. עיתונאים בעלי שם כמו ז'אן דניאל (כיום עורך "נובל אובזרבטר") וז'אן-פרנסואה קאהן (עורך "מאריאן") התחילו את הקריירה ב"ל'אקספרס".

יותר מכל נכנסה ז'ירו לפנתיאון הפמיניזם, בזכות הדחיפה הענקית שנתנה לעיתונאיות צעירות. מישל קוטה או קאטרין ניי, עיתונאיות בכירות ודמויות מפתח בתקשורת הפוליטית, שהשתייכו בזמנו ל"קומנדו של פרנסואז", מזכירות אותה עם דמעות בעיניים ומודות שהן חייבות לה הכל.

פוליטיקאים ואמנים פתחו את השבועון בידיים רועדות, שכן ידעו כי הקריירה שלהם תלויה הרבה במאמר המערכת החד והעוקצני של ז'ירו. "היה לה חוש נדיר לקלוט את רוח התקופה, להקדים בכמה מהלכים את מתחריה", טוענת אדלר.

ב-1956, כעונש על העמדות החריפות של "ל'אקספרס", נשלח סרוואן לשרת כקצין באלג'יריה. ז'ירו הוכיחה שוב את כוחה ועמדה לבד בראש העיתון. היא שלטה בו ביד רמה, שמרה תמיד על איפוק, על דיסטאנס מסוים עם הסביבה, ולא איבדה לעולם את השליטה העצמית. היא הגשימה את ייעודה - להיות עיתונאית פוליטית, לנהל עיתון חשוב בדומה לאביה, למרות היותה אשה.

ב-1959 התרחשה הטרגדיה הבלתי נמנעת: סרוואן רצה ילד. אשתו מדלן לא יכלה ללדת, אך גם ז'ירו, בת ה-43, לא הצליחה להיכנס להריון.

לנגד עיניהן של שתי הנשים החל סרוואן לנהל רומן עם צעירה בת-20 ושמה סבין, נצר למשפחה אריסטוקרטית, עד שיום אחד ביקש לשאת אותה לאשה. מדלן הסכימה מיד להתגרש, אך ז'ירו הרגישה כי הקרקע נשמטת תחת רגליה.

בסערת נפש ואובדן שליטה מוחלט היא שלחה כ-30 מכתבים אנונימיים לאיש שבגד בה, למשפחתו ולאשה לעתיד. ז'ירו - יהודייה מומרת שנלחמה כל חייה בגזענות ובאנטישמיות - כתבה מכתבי שטנה וולגריים, מכוערים ובעלי נימה אנטישמית. איש לא היה מודע לטירוף שאחז בה, שכן ידעה להסתיר תמיד את רגשותיה, אך סרוואן חשד בה. בסיוע גרפולוגים הוא גילה כי היא זו ששלחה את המכתבים והחליט לפטר אותה. ז'ירו חזרה לביתה וניסתה לשים קץ לחייה.

היא ניצלה בדרך נס, אך שקעה בדיכאון למשך תקופה שנמשכה קרוב לשנתיים. התהליך הממושך והכואב של הפסיכואנליזה, אצל ידידה האנליטיקאי ז'אק לקאן, הציל אותה לדבריה: "זהו מסע ארוך של חיפוש עצמי - ולפעמים לא נעים למצוא את 'העצמי' שמתחבא לו בקצה הדרך", העידה פעם.

כעבור שנתיים, כש"ל'אקספרס" איבד גובה, ביקש ממנה סרוואן לחזור והיא שבה ותפסה את מקומה, כאילו דבר לא קרה. סיפור המכתבים לא הוזכר מעולם והוא התגלה לראשונה רק לאחר מותה.

בראשית שנות ה-70, סרוואן מכר את השבועון לאיש העסקים האנגלי ג'ימי גולדשמידט. הפורמט שונה, כך גם הקונצפט. ז'ירו נאלצה לעזוב את המערכת והרגישה, כפי שהתבטאה לא פעם "כאם שיש לה בן בבית סוהר".

אלא שקריירה חדשה נפתחה בפניה: הנשיא הנבחר ז'יסקאר-ד'אסטן הזמין אותה לשמש מזכירת מדינה ב"משרד למעמד האשה", משרד חדש, שהיתה אמורה להקים. במשך שנתיים כיהנה כחברת ממשלה. ז'ירו לא הצליחה לקדם נושאים רבים שביקשה להעלות לסדר היום, ובעיקר לא את החוק להיתר ההפלות, שהועבר לבסוף דווקא על ידי יריבתה, השרה לענייני משפחה סימון וייל.

בזכות המסך הקטן

לתקופה קצרה היא התמנתה גם לשרת התרבות, משרד חשוב ונחשק, אך לא השאירה את חותמה. "נראה כי העיסוק בפוליטיקה התאים לה פחות מהניתוחים הפוליטיים המבריקים שלה", כותבת אדלר בספרה. "אלה שעבדו לצדה ידעו לספר כי למעשה היא היתה ביישנית, חסרת ביטחון ובעיקר לא ידעה לדבר מול קהל גדול".

התקופה הפוליטית של ז'ירו הסתיימה בשנת 1977. בחייה היה אז גבר חדש, המו"ל אלכס גראל, אדם חם ושופע חיים שלימד אותה, כפי שהעידה לא פעם, ליהנות מהחיים, ליהנות מ"לא לעשות כלום". הם טיילו בעולם, אהבו כדורגל, ביקרו בתערוכות, ובהשפעתו התחילה לרכוש אמנות מודרנית. היא גם רכשה בית קיט בעיירה אנטיב שבריביירה והחיים נראו שלווים, עד שגראל חלה בסרטן.

ז'ירו טיפלה בו במסירות וגם סייעה לו למות בכבוד. מותו, כמו מות בנה שנים קודם לכן בתאונת סקי, נתן את אותותיו בה. היא שקעה שוב בדיכאון, הזיקנה עמדה בפתח, והיא הרגישה מיותרת וגמורה. בתה קרולין, שנהפכה בינתיים לפסיכיאטרית ילדים ידועה, פנתה מאחורי גבה לעורך השבועון "נובל אובזרבטר" ז'אן דניאל וביקשה ממנו להציע "משהו" לאמה. דניאל הציע לה את תחום הטלוויזיה. היא היססה בתחילה, אך הטור זכה להצלחה. ז'ירו שבה לכותרות.

היא כתבה ביוגרפיות של נשים חזקות כמו אלמה מאהלר, קוזימה וגנר, לו-אנדריאס סאלומה, ג'ני מארקס וגם ספרים אוטוביוגרפיים שזכו כולם להצלחה אדירה. היא דאגה "לפסל את עברה" - להבליט דברים מסוימים, לא תמיד מדויקים, להעלים אחרים כמו סיפור המכתבים האנונימיים ובעיקר את יהדותה.

על מדרגות האופרה

בספרה החדש הקדישה אדלר מקום מיוחד לעניין היהדות המוסתרת ולסיבות שהביאו את ז'ירו לעשות זאת. "כמה שנים לפני מותה", אומרת אדלר בראיון, "פרנסואז דאגה להשמיד מסמכים רבים ועם זאת העבירה חומר ל'ארכיון למורשת המו"לות המודרנית' - מוסד פתוח לחוקרים. אין ספק שעמדתה כלפי יהדותה היתה אמביוולנטית. היא היתה אוהדת ישראל מושבעת, התייצבה תמיד לצדה של ישראל, ומצד שני, סירבה בתוקף להודות בשורשיה היהודיים".

אדלר מספרת שהדבר הגיע לאבסורד כאשר נכדה הבכור של ז'ירו, ניקולה, בנה של קרולין שהתקרב ליהדות והחליט להיות רב, ביקש ממנה בתוקף לדעת את האמת על מוצאה, שכן היותה יהודייה היה חוסך ממנו תהליך ממושך של גיור. "פרנסואז התעקשה שהיא אינה יהודייה והנכד נאלץ להתגייר", אומרת אדלר. "היום הוא משמש רב בעיר סטרסבורג, ובזכותו הגעתי למכתבים יקרי ערך שפרנסואז כתבה לו בנושא. כמה שנים לאחר מכן, כשהנכד שלה עמד להתחתן, ז'ירו הודתה סוף-סוף שהיא אכן נולדה כיהודייה וספרה האחרון אף דן בשאלת היהדות המוסתרת".

נוהגים לומר כי פרנסואז ז'ירו התחילה "מכלום", אך הדבר אינו מדויק: הזיכרונות הרחוקים על אב פעלתן ואמיץ, חיי המותרות שחיו פעם הוריה, ההשכלה והתרבות, חילחלו עמוק. המורשת המשפחתית, כמו גם כישרון מולד, דחפו אותה קדימה, למקום טוב יותר מזה שנכפה עליה. "העמדה אליה הגיעה היתה יוצאת דופן וכך נותרה עד היום", אומרת אדלר. "פרנסואז ז'ירו היתה האשה הראשונה שניהלה עיתון פוליטי, העסיקה עיתונאים-כוכבים ביד רמה וזכתה להערכה. היא אמנם פתחה את דרך לנשים צעירות שכיום נהפכו לעיתונאיות בכירות, אך אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לעמדות הניהול שאליהן הגיעה פרנסואז".

ז'ירו שנאה את הזיקנה. היא שנאה את הידרדרותה הפיסית. היא הלכה לעולמה בגיל 87, בינואר 2003, כאשר נפלה במדרגות בניין האופרה באחת הפרמיירות שכל כך אהבה לפקוד. עד ליומה האחרון המשיכה לפרסם את ביקורות הטלוויזיה שלה, פנינים של שנינות, תמציתיות, כרוניקה מפוכחת של התקופה.



פרנסואז ז'ירו ב-1975. שלחה מכתבי שטנה אנונימיים לאיש שבגד בה


פרנסואה מיטראן מעניק לז'ירו את אות ליגיון הכבוד ב-1983



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו