בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון הבימה מציג: טרגדיה

השיפוצים המזדחלים, הגירעון המצטבר, הניהול הכושל והרפרטואר הבעייתי. ההצגה הזאת לא יכולה להימשך

תגובות

הטרגדיה של תיאטרון הבימה בתל אביב מתרחשת בארבע זירות מקבילות, שיאה להם הכותרת המשותפת "ההצגה (לא) חייבת להימשך". מן הראוי להגדירן ולהאיר את הקשרים ביניהן בעבר, בהווה ובעתיד.

הזירה הראשונה היא בעיקרה וירטואלית. מקורה במוסקבה בסוף העשור השני של המאה הקודמת, שם נוסדה הבימה כתיאטרון המציג עברית, שהחל כמשימה ציונית באווירה של קדושה, כבש פסגות אמנותיות באירופה ועלה לארץ ישראל ב-1928. כאן החלו ימות החול של הבימה, שרגע השיא בהם היה ב-1958, כשממשלת ישראל החליטה להעניק להבימה את תואר הכבוד "לאומי". אותה החלטה נועדה, פרט להכרה הראויה לאבות המייסדים, להצדיק את העובדה שהמדינה מקצה לתיאטרון 100 אלף ל"י כדי להציל אותו ממשבר, תחת התירוץ "כדי לאפשר לו להתנהל ללא תלות בקופה".

הזירה השנייה היא גשמית: בניין הבימה, שתיכנן אוסקר קאופמן ב-1934, עבר במשך שנים כמה תוספות ושיפוצים. ב-2007, ללא כל דיון ציבורי (כמו במקרה של היכל התרבות הסמוך) החל השיפוץ הנוכחי, לפי תכנון של רם כרמי (ללא מכרז) שתוכנן להסתיים באמצע 2009 ולעלות 31 מיליון שקל, מתקציב שאינו קשור לזה השוטף של התיאטרון. כל מי שראה את המפלצת הלבנה שצצה ברחוב תרס"ט ועטפה את בניין התיאטרון הזדעזע, אבל במשך הזמן ההלם פג. מבטיחים שהפנים יהיה שיפור גדול ונחוץ בהשוואה למה שהיה. עוד לפני חודש דיברו על כך שהבימה תחזור לביתה במארס 2011. באתר של הבימה מוזכרות הצגות המתוכננות באולמות חלופיים עד סוף אפריל. לפי דברי יו"ר הנהלת הבימה החדש, דוד בועז, השיפוץ עלה עד עתה 110 מיליון שקל, ולציודו נדרשים עוד כ-20 מיליון שקל, שמקורם לא ידוע.

הזירה השלישית היא מוטציה מוזרה שמבוססת על שתי הזירות הראשונות: הצוות האמנותי, המקצועי והניהולי המשווק לציבור הצגות תחת הכותרת "התיאטרון הלאומי הבימה", והאפקט המצטבר של פעילותו: הרפרטואר שהוצג במשך השנים וזה שמוצג עתה. ב-40 השנים האחרונות לא זכורה לי עונה שבה התיאטרון הלאומי לא היה במשבר כלשהו, אמנותי, כלכלי או מנהיגותי. כרגע מורכב הצוות משני מנכ"לים, בני צרפתי ואודליה פרידמן, ומנהל אמנותי, אילן רונן. ב-2009 היה תקציב התיאטרון כ-58 מיליון שקל (לפי נתוני פיל"ת). לפי בועז, להבימה יש כיום גירעון של כ-42 מיליון שקל ואזהרת "עסק חי".

הזירה הרביעית היא רשמית: מועצת הנאמנים החדשה של התיאטרון, שבה שבעה חברים בראשות דוד בועז. הדבר הראשון שהמועצה עשתה הוא לנסח חזון לתיאטרון הלאומי, המבוסס על שלושה נדבכי יסוד היסטוריים (ע"ע זירה ראשונה) ו-18 עקרונות פעילות, שנועדו להעניק תוכן לכותרת "לאומי". המועצה הציגה את תווית המחיר, שלדעתה על המדינה לשאת בו: כ-60 מיליון שקל, שאמורים לכסות את הגירעון השוטף והמצטבר ולאפשר את הכניסה לבניין המשופץ והפעלתו.

אלמנט של הימור

הנימוק לחובת המדינה לממן את התיאטרון הלאומי מבוסס על הזירה הראשונה - המורשת. המדינה צריכה לממן (לסבסד) את פעילות כל התיאטרונים הרפרטואריים, כדי לשחרר אותם מתלות בקופה; ולממן תיאטרון אחד באופן שונה מהאחרים, כדי לאפשר לו להיות התיאטרון הטוב ביותר בקני מידה אמנותיים ומקצועיים.

לטענת בועז, הגירעון הנוכחי של הבימה נובע מכך שהוא מקבל פחות תקציב ציבורי מתיאטרונים מקבילים בגודלו (למעשה רק הקאמרי); ובעיקר מכך שבעת המשבר הקודם של התיאטרון, ב-1995, המדינה נתנה לתיאטרון הלוואה של 28 מיליון שקל (כגובה הגירעון אז), חלקה בריבית של 14% (שתוקנה ב-1999 ל-4%), במקום שתיתן את הכסף כמענק, כמקובל, והוצאות המימון תפחו. הנהלת התיאטרון הנוכחית מוסיפה כי משום שכבר שלוש שנים ההצגות אינן מועלות באולמות המשתפצים, ההוצאות עולות וההכנסות יורדות.

גם אם בועז טוען שזה לא הזמן לחפש מי אחראי למצב אלא לפתור אותו באחת, כדאי לשים לב לכמה עובדות היסטוריות כדי להבין מה קורה ולפחות לשאול כמה שאלות.

המדינה החלה לסבסד פעילות תיאטרונית באופן מסודר על פי העיקרון שנקבע בסוף שנות ה-70 ולפיו התיאטרון מקבל 60% הקצבה ציבורית ואת השאר עליו לספק מהכנסות עצמיות (ועדת לוינסקי). זה היה אמור לשחרר את התיאטרונים מתלות מוחלטת בקופה.

במצב הזה אמרו מנהלי כל התיאטרונים, כולל הבימה: אנחנו מקבלים מהמדינה X כסף. אם נגדיל את ההכנסות מהקופה, נוכל להגדיל את התקציב הכולל. למה שהמדינה תתנגד כל עוד התקציב מאוזן? אמרו ועשו, והחלו להתחרות ביניהם, בחלקם על אותו קהל. הצרה היא שבכל הצגה יש אלמנט של הימור והצגה שמתוכננת להכניס הרבה כסף עשויה לעלות הרבה כסף ולהפסיד עוד יותר.

וכך הגענו ל-1993, שנתיים לפני שנת המשבר שבה החל הכל לפי בועז: אז, בתום תקופתו של שמואל עומר כמנכ"ל (ששולמית אלוני כשרת התרבות ויוסי פרוסט כראש מינהל התרבות פעלו במרץ להחלפתו) היה הגירעון המוצהר של הבימה 19 מיליון שקל (ייתכן שהיה גדול יותר; ככלל, בעת חילופי מנהל שלא על דעתו, המנהל החדש מגלה שהגירעון שעליו הוצהר היה למעשה גדול יותר). אז מונו דוד אלכסנדר כמנכ"ל וגרי בילו כמנהל אמנותי.

אז נעשתה התאמה בשיטה שבה מתקצבת המדינה את התיאטרון, ונקבע עקרון התקציב הראוי (ועדת שלח) שלפיו כל תיאטרון מקבל הקצבה לפי גודל והיקף פעולתו. מכיוון שהבימה מקבל כסף רק ממקור אחד, המדינה, הוא מראש מקבל הקצבה כפולה. תיאטראות עירוניים מקבלים הקצבה גם מהמדינה וגם מהרשות המקומית שהם פועלים בתחומה, שקל מול שקל. לכן תקציבו הכולל של הקאמרי גדול מזה של הבימה, אבל הוא מקבל מהמדינה פחות מאשר הבימה.

לקראת סוף כהונתם של אלכסנדר ובילו, הועבר לתיאטרון מהמדינה סכום של 12 מיליון שקל. לא סוכם אז עדיין אם זו הלוואה או מענק, כדי להקל על הגירעון שרובו היה מהעבר. השניים ניסו לשנות את ההתנהלות המסחרית ברובה של התיאטרון, הסתכסכו ביניהם והתפוטרו. בתמיכת אלוני ופרוסט מונה יעקב אגמון למנכ"ל התיאטרון. בתוך חצי שנה הוא העביר את התיאטרון לידי כונס נכסים, ההנהלה הציבורית התפטרה, והאפוטרופוס הכללי שלמה שחר מונה על ידי בית המשפט לנאמן יחיד.

גובשה לתיאטרון תוכנית הבראה. כאן, טוען בועז, המדינה נתנה להבימה הלוואה של 28 מיליון שקל בגובה הגירעון בריבית רצחנית (שזה, אני מניח, הגירעון הקיים בתוספת 12 מיליון השקלים שהועברו לכיסוי חלקו). אגמון טוען כיום כי נאמר לו ש-12 מיליון שקל יהיו מענק, ואז גילה שכל ההלוואה היא בריבית 13%.

נניח שהמדינה הציעה לתיאטרון הלוואה בתנאים בלתי סבירים. הרי מישהו מטעם התיאטרון חתם על קבלת ההלוואה בתנאים כאלה; מי בהבימה הסכים לקבל הלוואה כזאת ועל מה הוא סמך? שאף פעם לא ייתנו להבימה ליפול? שמי שיבוא אחריו יצטרך להתמודד עם הבעיות?

למרות הגירעון וההלוואה, לאגמון היו תנאים טובים מכל המנהלים שלפניו: באין הנהלה ציבורית, ובהיות התיאטרון בכינוס נכסים, יכול היה להשיג מהעובדים ויתור מסוים על שכר. בניגוד להנהלות רבות בתיאטרונים אחרים הוא היה מנכ"ל תקופה ארוכה, עשר שנים. גם הוא לא יחלוק על כך שבתקופתו הבימה פעלה, כמו תיאטרונים אחרים, גם כתיאטרון מסחרי ("מרי לו", "בוסתן ספרדי"). במשך עשר השנים הוכנסו שינויים בתוכנית ההבראה ונמחקו 10 מיליון שקל מהחוב.

בינתיים, בהוראת בג"ץ, המדינה מחויבת לתמוך בתיאטרונים לפי תבחינים ברורים. מנהלי כל התיאטרונים, כולל הבימה, למדו איך לנצל את התבחינים השוויוניים כדי לזכות בנתח הגדול ביותר מן התקציב המיוחד לתיאטרון, דבר שרק הגביר את הנטייה למסחריות, בשל הצורך והרצון להציג בפריפריה. התחרות בין התיאטרונים הציבוריים על הקהל ועל הכסף הציבורי תרמה להתמסחרות נוספת של כולם.

קו על העבר

לקראת סיום תפקידו של אגמון, מינה הנאמן הציבורי ועדת איתור למציאת מחליף לו. אז התפתחה התמודדות השמצות מכוערת בין ציפי פינס שרצתה בתפקיד, ואנשי הבימה, עדיין בראשות אגמון, שצידדו באילן רונן. ב-2004 עתרו אגמון וקבוצת שחקנים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה שהסכם ההבראה מתקיים, והגירעון הקיים אינו סיבה שלא לסיים את תפקיד הנאמן ולמנות לתיאטרון הנהלה ציבורית. הבקשה התקבלה בבית המשפט המחוזי אבל נדחתה אחרי ערעור הנאמן לבית המשפט העליון.

אגמון עזב ב-2005 ובמקומו נשארו צרפתי (מנכ"ל אדמיניסטרטיבי בימי אגמון), פרידמן (חשבת התיאטרון אז) ואילן רונן. מטבע הדברים, הם לא ערכו סיכום כלכלי של תקופת אגמון, שהם עצמם היו שותפים לה. אחרי שלוש עונות במשכן הבית הם נכנסו לתקופת שיפוץ הבניין, שלקראתה היו צריכים להיערך גם מבחינת הירידה בהכנסות והעלייה בהוצאות. בעבורה הם קיבלו סיוע מיוחד מהמדינה בהיקף של 14.4 מיליון שקל. הם המשיכו להעלות רפרטואר שפונה לקופה ופעלו באולמות בגודל מתאים בבניין הבימה.

על פי הנתונים שמסר היו"ר בועז, יש כיום להבימה חוב של 25 מיליון שקל למדינה, 13 מיליון לספקים ו-4 מיליון לבנקים, אחרי שנמחקו מהחוב 10 מיליון שקל והבימה החזירה (לפי טענת אגמון ובועז) 16 מיליון שקל. לכן גם אם נניח שהמדינה לא בסדר, ותיאטרון זה עסק לא בטוח, לפחות במשך חמש-עשרה השנים האחרונות מישהו כאן לא ידע לעשות חשבון, לנהל עסק ולנהל תיאטרון.

גם אם הבימה היתה פאר התיאטרון מבחינה אמנותית ומקצועית, ההתנהלות הכלכלית הזאת היא בעייתית. ולא שכל ההצגות היו רעות. היו גם טובות, אפילו מאוד. אבל סך הכל הפעילות, כרצף של החלטות אמנויות היה מקרי. לתיאטרון לאומי אין להקת שחקנים מגובשת ואף לא רפרטואר מצטבר להתגאות בו.

צריך למתוח קו על העבר, לכסות את הגירעון, לאפשר להנהלה חדשה זמן לתכנן את הכניסה לבניין המשופץ, ואחר כך להגשים מדיניות אמנותית במשך חמש שנים לפחות, בתמיכה ייחודית, לא מותנית בקופה. מי שיתמנה צריך לקבל את התנאים להצליח, או לפחות להיכשל מתוך ידיעה שהוא עושה את מה הוא רוצה ולא מה שהוא נאלץ לעשות.

ומה יהיה? המדינה לא תכסה את הגירעון, כי היא יודעת שאם תעשה זאת יתייצבו בתור בעלי גירעונות אחרים. הכסף יימצא לבסוף, חלקו כמענק וחלקו כהלוואה, ועם שינויים קטנים יימשך המצב הקיים, עד המשבר הבא. והכל מפני שבתיאטרון מאמינים שההצגה חייבת להימשך.



בניין תיאטרון הבימה בתל אביב כיום. להשלמת השיפוץ נדרשים עוד כ-20 מיליון שקל, שמקורם לא ידוע
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו