בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויליאם קנטרידג' מציג: הקופסה השחורה של האפרטהייד

ויליאם קנטרידג' סבור שעבודותיו העוסקות בזיכרון היסטורי רלוונטיות לא רק לדרום אפריקה שבה גדל והתפתח כאמן פוליטי, אלא גם לישראל כיום. בראיון עם פתיחת תערוכתו במוזיאון ישראל, הוא מסביר מדוע הוא מאמין בכוח האמנות ומדוע דווקא יוהנסבורג היא המקום המושלם ליצירתו

תגובות

"אני מאוד מודע לקריאות הכלליות להחרים את ישראל וכן לבקשות האישיות שהופנו אלי שלא לבוא לכאן, הקדשתי לכך הרבה מחשבה ובחרתי לא להסכים לקריאות אלה", כך מספר האמן הדרום-אפריקאי המוערך ויליאם קנטרידג'. כך או כך, תערוכתו, "ויליאם קנטרידג': חמישה נושאים", היא אולי התערוכה הפוליטית ביותר שהוצגה במוזיאון ישראל בירושלים זה זמן רב.

אבל לא בטוח שפרנסי המוזיאון מודעים לעובדה זו. במסיבת עיתונאים שהתקיימה במקום אמר מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר, כי בעבודותיו של קנטרידג' "יש איכויות של אבל ומין עצבות יפהפייה". הוא גם השווה בין תכונות המוזיאון כמוסד בעל אופי אנציקלופדי לרב תחומיות המאפיינת את יצירתו של קנטרידג' ולאופן שבו גם המוזיאון וגם קנטרידג' באמצעות עבודותיו מחויבים ליופי. היה קשה לא להרים גבה למשמע אמירה זו, כשבחלל מאחורי סניידר מוצגים מראות קשים מתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, הטבח הגרמני ב-65 אלף מבני שבט הררו שבנמיביה, עוני, אלימות ועוד.

"אני חושב שזה יהיה מטורף לא להראות את העבודות האלה כאן, בישראל", מצהיר קנטרידג'. "העבודות נוגעות בשאלות מהותיות של זיכרון היסטורי ושכחת ההיסטוריה". הוא אינו מעוניין להשוות בין משטר האפרטהייד לבין הכיבוש הישראלי בשטחים והיחס לאוכלוסייה הפלסטינית, אך סבור ששאלות דומות עומדות במרכז שני המצבים: "גם באפריקה וגם במזרח התיכון שואלים עד כמה עלינו להיתלות בעבר כדי להצדיק את קיומנו, וכמה עלינו לשכוח בשביל להתקדם הלאה".

התערוכה הגדולה והעשירה של קנטרידג' מוצגת בחלל שבו הוצגה עד לא מכבר התערוכה "שלושה אמנים אוסף אחד" וקשה לזהותו כאותו אולם, לאחר השינויים הרבים שנעשו בו לצורך תערוכתו של קנטרידג', שאצר מרק רוזנטל (סוזן לנדאו אצרה אותה בעבור התצוגה בירושלים). זו תערוכה רטרוספקטיבית (אף שאינה מסודרת באופן כרונולוגי) והיא אורגנה בשיתוף פעולה בין מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMOMA) למוזיאון נורטון לאמנות בפלורידה, שבשניהם היא הוצגה בתחילה. לאחר מכן היא נדדה למוזיאון אלברטינה בווינה, ז'ה דה פום בפאריס, המוזיאון לאמנות מודרנית ומטרופוליטן בניו יורק וכעת מגיעה לתחנתה האחרונה בירושלים. ב-2009 זכתה התערוכה בפרס האיגוד הבינלאומי של מבקרי האמנות בקטגוריית התערוכה המונוגרפית-מוזיאלית הטובה ביותר לשנה זו ואף הופיעה ברשימת 100 האנשים והאירועים החשובים ביותר של המגזין "טיים".

לולא המעורבות החברתית והמחויבות הפוליטית והמוסרית של קנטרידג', הן כאזרח שמגיל צעיר השתתף בהפגנות נגד משטר האפרטהייד והן כאמן המסתכל מההווה אל העבר ומבקר את החברה הלבנה, המערבית, כחברה פטרנליסטית, קולוניאליסטית ומושחתת מבחינה מוסרית, לא היה זה כה מתבקש לשאול אותו מה הרגשתו להציג תכנים אלה בישראל. קנטרידג' משיב באופן דיפלומטי לכאורה: "זו שאלה שאני מפנה אליכם. כל היצירות שמוצגות בתערוכה נשענות על תערובת של מה שאני מעביר ושל מה שהצופה מביא - הזיכרונות, המחשבות והידע שלו. רק כששני הגורמים האלה נפגשים, הם משלימים זה את זה ובוראים יצירה".

זו אינה הפעם הראשונה שקנטרידג', יהודי במוצאו, מבקר ואף מציג בישראל. נוסף על כמה תערוכות קבוצתיות שעבודותיו הוצגו בהן, הוא הציג תערוכת יחיד ב-2005 בגלריה שלוש בתל אביב. "זה מאוד מורכב בשבילי", מודה קנטרידג'. "מצד אחד, אני שמח על התגובות המיידיות של אנשים לעבודות. קהל אשכנזי אינו שונה מאוד מאירופים בדרום אפריקה", הוא אומר בנימה מבודחת. "מצד שני, אני מוצא את עצמי מסכים עם רבות מהסיבות שבגללן אנשים קוראים לחרם. יש חלקים בחיים בישראל שקרובים ודומים לי ויש חלקים שהם דתיים קיצוניים, חסרי סובלנות וגזעניים באופן מושרש. ויחס סותר שכזה יש לי גם לירושלים".

למרות הכל, לאחר שהחליט לבוא, ביקש לפגוש את הסופר דויד גרוסמן, המזוהה עם השמאל הישראלי, ולבקר במזרח ירושלים. "הצטרפתי לחבר שלי, אמן דרום-אפריקאי, להפגנות בשייח ג'ראח. זה היה מעניין מאוד לראות כמה זה דומה לדרום אפריקה וגם כמה זה שונה, ולשמוע את האנשים צועקים ומשתמשים במלה 'אפרטהייד'". ההפגנה שבה נכח ביום שישי האחרון היתה קשה במיוחד, לנוכח האלימות הבוטה מצד שוטרים רעולי פנים שניסו לפזרה.

קנטרידג' גר גם כיום ביוהנסבורג עם אשתו, רופאה במקצועה, ושלושת ילדיהם. הוא נולד ב-1954 לתוך משטר האפרטהייד שקם שש שנים קודם לכן והיה עד לו עד ביטולו ב-1990. הוא אינו בטוח שהחרם התרבותי שהופעל על דרום אפריקה היה אפקטיבי. "מעולם לא נעשה ניתוח אמיתי ומעמיק של המחיר וההצלחה של החרם התרבותי", הוא אומר. "אני לא מאמין שזה מה ששינה את החברה או את דעת הממשלה".

הוריו של קנטרידג' היו דמויות ידועות בחוגים הרדיקליים ביוהנסבורג: האם פליציה היתה עורכת דין במשרד חשוב והאב סידני היה בין הפרקליטים הידועים בתנועת הנגד לאפרטהייד. "אני מאמין שהיתה לכך השפעה רבה", אומר קנטרידג'. "אני בטוח שמשפחתי היתה חיונית לגיבוש נקודת המבט שיש לי על החיים בדרום אפריקה. לרוב הילדים הלבנים בדרום אפריקה זה נראה אז טבעי שהם הולכים לבתי ספר רק עם ילדים לבנים ושאנשים שחורים משרתים לבנים. הורי גרמו לי להבין כמה זה לא טבעי".

אף שמגיל צעיר התעניין ברישום ובציור, בתום לימודי התיכון ולאחר שנת שירות חובה בצבא נרשם קנטרידג' לתואר ראשון דווקא במדע המדינה ובלימודי אפריקה. הוא המשיך ביוהנסבורג ללימודי תואר באמנויות יפות, ולמד פנטומימה ותיאטרון בבית ספר של ז'אק לקוק בפאריס ואף חלם להיות שחקן, אך הרגיש כי אין לו הכישרון הדרוש לכך. ואולם, בשלוש שנים האחרונות הוא החל לבצע מיצגים חיים מול קהל.

מגיל צעיר ניהל קנטרידג' סדר יום פוליטי: הוא השתתף בהפגנות שונות ומתחילת דרכו נכרכה יצירתו במאבקים לשוויון וצדק. הוא ביים הצגות בעלות תוכן פוליטי מובהק, בנה תפאורות ועיצב כרזות (בין היתר, בעבור איגודי עובדים שחורים).

את רישומי הפחם הפיגורטיביים שלו, שיעמדו לימים במרכז סרטי האנימציה המוכרים שלו, הוא החל ליצור בשנות ה-80 בהשראת מפגש מכונן שהיה לו עם הצייר הדרום-אפריקאי דומילה פני. "היתה מסורת חזקה של ציור ורישום פיגורטיביים בקרב אמנים שחורים דרום-אפריקאים", אומר קנטרידג'. "כשלמדתי אמנות בסוף שנות ה-70, מרבית האמנים הלבנים ציירו ציור 'אמריקאי' בצבעים, מעטים חקרו את המופשט ואחדים התמקדו בקונצפטואלי. לעומתם, האמנים השחורים מן העיירות עבדו על רשמים מחייהם".

שמץ של תקווה

בעקבות צילום מקרי של העבודות במצלמת 16 מ"מ, גילה קנטרידג' את האיכויות הטמונות בסרטים, שאותם הוא נוהג לכנות "אנימציה של עידן האבן". זאת, משום שבשונה מאנימציה מודרנית, הוא רושם מספר מוגבל של רישומים (בין 20 ל-40) ועליהם הוא מבצע שינויים, מוסיף ומוחק, באופן שאפשר לראות את העקבות שהוא מותיר בסרטים עצמם. מצד אחד, אפשר לחשוב על סרטיו של קנטרידג' ביחס לאלה של סטן ואן דר ביק ורוברט בריר, שצילמו בשנות ה-50 תהליכים ציוריים בזמן אמת; מצד שני, יש קווי דמיון בין סרטיו לבין הקולנוע האילם הרוסי או הגרמני המוקדם, שבלט באקספרסיוניזם שלו ובשימוש בכותרות ובמוסיקה.

אחד מסרטי האנימציה הראשונים של קנטרידג', והראשון בסדרה "תשעה רישומים מיועדים להקרנה", הוא "יוהנסבורג העיר נהדרת מכולן, השנייה אחרי פאריס". בסרט זה פוגשים הצופים לראשונה בשתי הדמויות שמלוות את כל הסדרה ובקרוב ישובו בסרט חדש: סוהו אקשטיין, קפיטליסט חמדן וטייקון נדל"ן, שמצפונו הלא שקט משקף היבטים מסוימים של דרום אפריקה מאז סוף משטר האפרטהייד ועד היום; והאלטר אגו הרגיש שלו, פליקס טייטלבאום, שחושק באשתו של הראשון.

"הסרט הזה היה במידה רבה ניסיון ראשון למצוא שפה, לנסות לגלות למה אנימציה מסוגלת. העובדה שאני יכול לגרום לקהל לנוע על חתיכת נייר היתה כמו נס בעיני", סיפר קנטרידג' באחד הראיונות בעבר. "מעולם לא ניסיתי לעשות אילוסטרציות של האפרטהייד, אבל הרישומים והסרטים בהחלט נולדו וניזונו מהחברה המוכה באכזריות שהאפרטהייד הותיר אחריו", הוסיף.

סדרה זו של סרטים זיכתה את קנטרידג' לראשונה בהערכה בינלאומית רחבה, בייחוד לאחר שהשתתף בתערוכת דוקמנטה בקאסל ב-1997. עבודותיו אלה חשפו את החברה הדרום-אפריקאית במערומיה, את הקפיטליזם הדורסני ואת קורבנותיו, אך יש בהן גם שמץ של תקווה, בעיקר בזכות הדימויים של ההמון השחור הממלא את רחובות העיר והמראות המתעדים מאבק ומחאה.

אחד האלמנטים הבולטים בסרטים אלה הוא המצב התמידי של מטמורפוזה, כאשר הכל נזיל ומשתנה ללא הרף: טלפון נהפך לחתול שחור שנהפך למכונת חישוב, מגאפון יוצא מפיה של דמות שנהפכת לרמקול וכן הלאה. נדמה כי הטכניקה והתוכן משרתים היטב זה את זה. "המדיום תמיד מציע סוג של תמה, שנעה לכיוון המדיום, ולחלופין באופן הסותר אותו", מבהיר קנטרידג'.

הוא אינו נוהג לעבוד עם תסריט או עם סטורי-בורד. דימוי אחד או שניים הם הגירוי הראשוני לסרט ומשם הוא מתאר את התפתחות היצירה כמו "סרטן שמתפשט". קשה לומר שלסרטים יש מבנה סיפורי קוהרנטי אלא הם יותר פרגמנטים, שסופם תמיד נותר לוט בערפל. קנטרידג' מודע לכך: "איך אני יודע מתי נגמרים הסרטים? אני תמיד מצייר בהתחלה את הפריים האחרון, ואז נותר לי למלא את הפער באמצע. בערך אחרי שליש מהסרט, הוא כבר מציע את עצמו". המוסיקה תופסת מקום חשוב בסרטיו של קנטרידג' - הוא נוהג לעבוד גם עם מלחין וגם עם עורך מוסיקלי. הוא משלב מוסיקה קלאסית בצד מוסיקה אפריקאית ודרום-אפריקאית.

"בעודו עוסק בנסיבות ההיסטוריות והחברתיות של אזור גיאוגרפי ספציפי, עבודתו של קנטרידג' גם מעוררת סוגיות שהן בעת ובעונה אחת אוניברסליות ובראשיתיות, הכרוכות ביחסים בין העצמי לעולם ומבוססות על התובנות העמוקות של הטבע ושל הקיום האנושי", נכתב בנימוקי השופטים שהעניקו לאמן אשתקד את פרס קיוטו, הנחשב למקבילה היפאנית לפרס נובל ומוענק מדי שנה לשלושה אנשים. לדברי שופטי הפרס, "קנטרידג' מבסס את התחושה שלכל אדם יש הכוח לשנות באופן פעיל את האופן שבו אנו רואים את העולם".

מהו לפי ראות עיניך הכוח של התרבות ושל האמנות?

קנטרידג': "אני מאמין גם בתרבות וגם באמנות, אך בדרך מאוד עקיפה. אני משוכנע בכך שהדרך שלנו להבנות את עצמנו כאינדיבידואלים בעולם מעוגנת בדברים שאנחנו רואים, באופן שאנחנו מתעמתים עם עצמנו ומגדירים את עצמנו דרך קריאה בספרים, צפייה בסרטים וכן הלאה. על כן אני מאמין בחיוניות ובחשיבות של עשייה יצירתית בחברה. אמנות היא לא רק דקורציה".

נדמה שלאחר שנים שעסקת באפרטהייד ובהשלכותיו, פנית לעסוק באירועים שקרו בסוף המאה ה-19 ותחילה המאה ה-20 כתוצאה מהקולוניאליזם הברוטלי באפריקה, כמו הטבח בהררו, כיבוש אתיופיה וכדומה. האם יותר קל לעסוק בעבר מאשר בעוולות הקורות בהווה?

"בהחלט, ומזל שאני לא עיתונאי. אני חושב שזה גם משהו שמאפיין אמנות. הרבה אמנים מנהלים דיאלוג עם אמנות העבר. ובאופן ספציפי, אני מאוד מתעניין בהיסטוריה. עכשיו לדוגמה התחלתי להתעניין ביצירה מימי הביניים. היא סובבת סביב סיפורו של סולטן של אחת האימפריות הביזנטיות שנלקח בשבי באחד ממסעות הצלב לפני כ-1,000 שנה והוחזק בטירה בצרפת כאסיר פוליטי במשך 35 שנה. המחשבה על אסיר פוליטי שלוקחת אותנו אחורה בזמן עיניינה אותי מאוד, וכן השאלה מה ההרגשה להיות מוחזק במשך זמן רב כל כך ומה קורה עם השחרור המיוחל. אלה הם דברים שרלוונטיים גם היום".

יחסי אהבה-שנאה

פרט לסרטי האנימציה, מוצגים בתערוכה בירושלים גם כמה מהפרויקטים השאפתניים והחשובים ביותר שיצר קנטרידג' לאורך הקריירה שלו. בפרק בתערוכה הקרוי "זרסטרו וקול האדון: חליל הקסם" מוצגות עבודות שנולדו מתוך הפקה שקנטרידג' ביצע לאופרה "חליל הקסם" מאת מוצרט. העבודות כוללות שני דגמים קטנים יפהפיים של תיאטרון שנבנו בעמל רב על ידי שני בעלי מלאכה שקנטרידג' עבד אתם, וכן מיצב דמוי לוח שעליו מוקרן שיעור חליל. בשני דגמי התיאטרון מופעלות מדי שעה עגולה שתי הצגות משולבות בהקרנה, ובהן עולה באופנים ישירים וסמויים ביקורת על תפישת המוסר בתקופת הנאורות וכן על הקולוניאליזם באפריקה, שיש הרואים בו תולדה של תפישת מוסר זו.

נושא נוסף בתערוכה הוא "ללמוד מן האבסורד: האף" - עבודתו החדשה ביותר של קנטרידג' הנכללת בתערוכה. היא קשורה לאופרה בשם זה מאת דמיטרי שוסטקוביץ' המבוססת על סיפורו של הסופר הרוסי ניקולאי גוגול. זוהי הצבה בת שמונה הקרנות שונות שבוחנות את האוונגרד הרוסי של תחילת המאה ה-20 - את שפתו החזותית וביטויו הגרפיים וכן את דיכויו האלים בשנות ה-30.

ניכר כי אתה נמשך מאוד לתרבות של המאה ה-19: סיפורו של גוגול נכתב ב-1835-1836, אתה מציג בתערוכה מחווה לקולנוען ז'ורז' מלייס ועיבוד משלך ל"המלך אובו", יצירתו הסאטירית של אלפרד ז'ארי מ-1888.

"זה נכון. אולי זה מפני שאני מתעניין במודרניזם, או ברעיונות הקשורים בכך שהתחילו במאה ה-19. זה קשור גם להבנה המכנית של העולם. חשבי על הטכנולוגיה, לדוגמה: יכולת לראות את ההיגיון ואת האופן שבו משהו אחד נוגע במשהו אחר וזה היה גורם לו לנוע. היום יש טלפונים ניידים ואת סומכת על כך שהם יעבדו, אך את לא רואה איך הם עובדים. בטלפון מהסוג הישן, כמו זה המופיע בסרטים שלי, את רואה את הכבל יוצא מהמכשיר ונכנס לתוך קיר, יש לזה ייצוג גרפי".

איך היית מגדיר את היחסים שלך עם יוהנסבורג - עיר שאת דיוקנה אתה משרטט שוב ושוב בסרטיך?

"אלה הם יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד, יש בעיר הזאת הרבה דברים שמושכים אותי בחוזקה, ומצד שני, אני מוצא את עצמי לעתים תכופות שואל: 'מה לעזאזל אני עושה בחור הזה?' אבל אני חי שם כבר 56 שנה וחושב שאני צריך לקבל אחריות על היותי שם ולא במקום אחר. במחשבה שנייה, אני חושב שיש חיבור עמוק בין העבודה שלי לעיר. העיר מוחקת ובונה את עצמה כל הזמן. לכן היא העיר המושלמת ביותר לאנימציה שלי".



ויליאם קנטרידג' בתערוכתו במוזיאון ישראל. ברקע: פריים מהמיצב 7 פרגמנטים לז'ורז' מלייס, 2003


מתוך Shadow Procession, 1999



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו