בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עינב ג'קסון כהן משיקה את אלבום הבכורה "עץ נופל ביער"

ג'קסון כהן מספרת על החומרים מהם מורכב האלבום, מדוע התחילה לשיר בגיל מאוחר ועל המפגש הגורלי עם שלומי שבן

תגובות

את עטיפת אלבום הבכורה של עינב ג'קסון כהן, "עץ נופל ביער", מעטר תצלום שלה בשחור לבן. עיניה עצומות, האפרו הענקי שהקנה לה את הכינוי "ג'קסון" מתנוסס בגאון והיא נראית בדרכה לצנוח על המיטה הריקה באלכסון. התצלום היפה שצילמה סיון שחור, לצד השם הפילוסופי שניתן לאלבום בעקבות השיר האחרון מתוכו, מספר את הסיפור כמעט במלואו.

"העץ נופל ביער. הוא שם. בין שאתה שומע ובין שלא", אומרת ג'קסון, "זו התחושה שלי וזו התחושה של השיר; תחושה של קיום מאוד חזק גם אם אין אנשים מסביב". כמו העץ, שנופל בטבעיות בין שיש לו קהל ובין שלא, כך כהן יוצרת, כמעט בשביל עצמה: אין בה שום דבר זועק או תיאטרלי, היא נטולת מניירות, שרה בקול גבוה וצלול ונגינת הפסנתר שלה עדינה וללא גינוני וירטואוזיות מיוזעים. עם זאת, קשה להתעלם ממנה; לא רק בגלל רעמת השיער המפוארת שגורמת לקרולינה להיראות כמו אבי בניהו, כי אם בזכות מלודיות רכות ומורכבות ובעיקר בזכות טקסטים כנים ואישיים מאוד.

כהן שרה בין השאר על בדידות, כמיהה לאהבת אשה, מערכות יחסים כואבות, דימוי גוף מעורער ומנגנוני הרס עצמי. בחלק מהמקרים, המלים הללו עטופות בלחן אופטימי שיוצר דיסוננס מעניין.

כפי שאפשר להסיק מסגנון השירה המאופק שלה, כהן, בת 29, לא נולדה עם מיקרופון ביד וביטחון עצמי בשמים. למעשה, הפעם הראשונה שהעזה לשיר היתה ממש לא מזמן, כשהיתה בת 23. "התחלתי ללמוד לנגן אורגן כשהייתי בת חמש אבל לא התאהבתי בכלי", היא משחזרת. "היה שלב שהייתי מגיעה לשיעורים רק כי היה שם פסנתר בצד והייתי מנגנת בו לפני ואחרי השיעורים".

ללא הכשרה מסודרת, כהן לימדה את עצמה לנגן משמיעה ואינטואיציה, תוך ניסיון לנגן שירים שהיא אוהבת. ברפרטואר הראשוני היה אביב גפן, אחר כך הצטרפו אביתר בנאי שהיא מעריצה עד היום, וטורי איימוס, שאת אלבום הבכורה שלה "Little Earthquakes" היא למדה לנגן מתחילתו ועד סופו. "אבל באלבומים האחרונים שלה היא כבר לגמרי איבדה אותי", היא ממהרת להבהיר. כשהגיעה ללימודים במגמת מוסיקה בבית הספר התיכון ראשונים בהרצליה בישרו לה חד משמעית שפסנתרנית היא לא, וללימודיה בבית הספר רימון הגיעה ללא שמץ של מושג מה היא רוצה לעשות. עד שהגיע מנהל בית הספר, המוסיקאי יהודה עדר, שסידר לה את הראש ובהמשך גם שימש כיועץ אמנותי ומפיק שירה באלבום.

"ראיתי בחורה מאוד מיוחדת מסתובבת בחצר של רימון ואמרתי לה: 'נראה לי שאת יכולה לכתוב שירים'", מספר עדר. "היא אמרה שהיא מעולם לא כתבה ושיכנעתי אותה להירשם לקורס הלחנה ולנסות. היא היתה באמת יוצאת דופן בקורס, היא בלעה אותו וניצלה כל רגע לכתוב את השירים שהיא רוצה להופיע אתם. יש לה עולם כל כך מיוחד ויפה. אני לא יודע להגדיר אותו אבל הוא מאוד תקשורתי כי יש לה תכונה לייצר משפטי מפתח שמושכים אותך כמו 'יש לי חולשה לאשה', 'שיר הרס עצמי'. כל משפט כזה תופס אותך. עינב היא מסוג האנשים שככל שאתה חושב שאתה מבין אותה, ככה אתה קולט כמה אתה לא, וזה נורא מסקרן. יש הרבה חופש ויופי בנגינה שלה, המלים שלה מופלאות ויש לה שיער מאוד גבוה".

"הוא פשוט זיהה אותי עם איזו קרן לייזר יום אחד והכריח אותי להירשם לקורס", אומרת כהן. "זה היה מאוד מפחיד ומשחרר. מהרגע הראשון היה שיר והיתה פתאום דרך והבנתי מה אני רוצה לעשות". הסכר נפרץ וכהן כתבה עוד ועוד שירים על פסנתר וחשבה להקים להקה ולהתחיל להופיע. כאן נכנסה לתמונה עוד דמות מפתח בקריירה המוסיקלית שלה, שלומי שבן, שלא בטוח כלל שהוא יודע שהוא כזה. ברשימת התודות באלבום היא מודה לו במסתורין רב על "אחר הצהריים גורלי אחד".

"זה לא מסתורי, זה היה רגע פשוט בזמן, רגע יום-יומי לגמרי שפשוט היה מאוד גורלי", היא טוענת. "הגעתי אליו באיזשהו אחר הצהריים דרך יהודה עדר וניגנתי לו כמה שירים כדי לקבל עצה. זה היה עוד לפני שהתחלתי להופיע. היו לי שירים והתלבטתי מה לעשות אתם. ניגנתי לו ארבעה שירים ואז הייתי לגמרי סבוכה בתוך המחשבה שאני חייבת למצוא עכשיו להקה ונגנים ולעשות עיבודים ולהיכנס לחזרות. זה היה מן תהליך שהייתי בטוחה שאני חייבת לעבור והוא פשוט אמר 'נפתח עכשיו מקום חדש בלבונטין 7, פשוט תקבעי הופעה'. זה היה נראה לי לא הגיוני, בלי נגנים? בלי עיבודים? והוא אמר לי: 'בדיוק כמו שניגנת עכשיו, הכל שם, פשוט את זה'.

"למחרת התקשרתי וקבעתי הופעה ובאותה הופעה זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהכל במקום. הרבה פעמים זה קורה הפוך: מוסיקאים מתחילים מעיבודים ולהקה וכל זה ורק אחר כך יורדים למשהו מינימליסטי. אני חושבת שזו היתה החלטה טובה להתחיל מלחדד את הגרעין ואת הד-נ-א של השירים ושלי כיוצרת. אני מרגישה שהשורשים שלי חזקים עכשיו בזכות זה".

חסרת גבולות

בשלוש השנים הבאות כהן אימצה את עצתו של שבן והופיעה במרץ, רק היא בשירה ובנגינה על הפסנתר. היא חילקה תקליטי דמו בני ארבעה שירים בשם "Under Construction" שהקליטה בחדר השינה בבית הוריה בהרצליה, בנתה לעצמה שם וקהל בקרב

קהילת האינדי. בעבודה על האלבום, לצד המפיק ניר אוורבוך שעבד בעבר גם עם אמילי קרפל ואפרת גוש, היא הקפידה לשמור על הצליל הנקי שלה ושל הפסנתר. "הפסנתר הוא כלי נורא רחב ומאוד תזמורתי אז כל העיבוד בעצם נמצא בתוכו, לפחות איך שאני מלחינה", היא מסבירה, "העיבוד הוא חלק מהלחן. אבל בכל זאת רצינו נגנים ולהגשים כל מיני פנטסיות מוסיקליות, אז ממש שאבנו תפקידים מתוך הפסנתר והוצאנו אותם לכלים האחרים".

הכלים שנבחרו לעטוף בעדינות את הפסנתר והשירה היו כלי מיתר, נשיפה, קלידים, גלוקנשפיל, בס, תופים וגיטרה. במופע השקת האלבום, שייערך ביום שלישי בתיאטרון תמונע בתל אביב, כהן תעלה לראשונה לבמה עם נגנים נוספים: גיל לואיס בגיטרה ובס, עידו שטרנברג בסינתסייזר וגלוקנשפיל, עידית מינצר בכלי נשיפה וטל תמרי בתופים. "בחרתי את האנשים יותר מאשר את הכלים", היא מתוודה, "רציתי שהאנשים האלה יהיו שם".

כמו ברבים מהשירים שלה, כדי לתאר את תהליך כתיבת הטקסטים היא משתמשת בדימויים מעולם הגוף: "באותו רגע ההרגשה היא טוטאלית לחלוטין. אני יכולה לשיר, להתפרק על הפסנתר, ולהרגיש שתלשתי את הלב שלי מהמקום והנחתי אותו עליו. תמיד מאיזשהו מרחק של זמן אני רואה תמונה הרבה יותר רחבה ואני מבינה שהדמות הזאת שכתבתי היא בעצם גם אני וגם עוד אנשים, וזה הרבה יותר רחב מזה. היופי ביצירה מבחינתי זה שהיא חסרת גבולות, גם בשבילי".

ומה פשר האזכור החוזר של אברי גוף בשירים ("ניתוח לב פתוח", "יש לי לב מאבן יקרה", "זכוכיות בבטן", "אצבע על הדופק ואצבע בגרון")? "אני פשוט אוהבת להרגיש את השירים בצורה פיסית", היא מסכמת בפשטות.

בשיר "27" כהן כותבת: "הגוף שלי משתנה/ ואין לזה עד/ ואין קונה... הגוף שלי מוותר/ ואין לזה עד/ ואין פותר". האם היא לא צעירה מדי לעסוק בתכנים כאלה? "במכולת כבר קוראים לי גברת", היא צוחקת. "זו האמת הכי מזוקקת שלי. אני מתעסקת המון בשינויים שעוברים על הגוף. יש לי נטייה להסתכל כל הזמן אחורה ולהשוות מה היה אז לעומת מה יש היום. הלוואי שלא הייתי מתעסקת בזה כל כך. אבל זה מעבר לעיסוק הפיסי בגוף, זה מדבר על הצורך שיהיה עד לקיום היום-יומי שלנו. אני לבד בזה?"

שיר אחר שמפתיע לגלות שכהן כתבה בגיל 23 בלבד הוא השיר "תינוק", שבו היא שרה: "יש לי תינוק ואני לא מפילה/ איך יפה לי שמלה/ כבר חודש תשיעי ואני לא אבודה/ איך יפה לי לידה... ילדי שצוחק שם ראש על שמיכה/ איך יפה לי אותי איך יפה לי אותך/ ילדי שבוכה שים ראש על השמיכה/ עד שאגמור אותי לא אגמור אותך". את הטקסט הזה היא מסרבת לבאר ורק מעידה שההתייחסות לשירה של יונה וולך, "אבשלום", נעשתה באופן מודע. בשיר זה כתבה וולך: "אני מוכרחה פעם נוספת/ להיזכר בבני אבשלום/ ששערותיו נתפסו ברחמי/ ולא יצא לי לגמור את אבשלום בני". "משהו בשפה של השיר הזה שוולך כתבה אחרי הפלה שעברה תפס אותי", היא אומרת. "זהו, אני חושבת שהשיר מדבר בעד עצמו".

וולך על הקיר

על הקיר מעל פינת העבודה שלה תלוי דיוקנה המפורסם של וולך, זה שצילם מיכה קירשנר ב-1982 ועורר סערה ציבורית כשפורסם בשעתו בירחון "מוניטין": וולך יושבת על שרפרף גבוה, עיניה עצומות ולצדה גבר עירום עם תפילין. לצד הדיוקן תלוי תצלום מתוך סרטו של פדרו אלמודובר "חינוך רע" והקיר שמולו צבוע באדום עז. נוכח הטקסטים של כהן, שעוסקים בין השאר באופן ברור בתשוקה ובמקורות ההשראה שניצבים לנגד עיניה, קשה שלא לתהות מדוע בחרה בקו מוסיקלי מתון יחסית, ללא סערות או שיאים רגשיים.

"יש בי גם את המקומות האלה", היא אומרת, "זה יוצא באופן מעניין בעיקר כשאני מנגנת עם אחרים. כשאני מנגנת שירים שהם לא שלי, אז הרבה יותר קל לי לתת חופש למקום הזה. זה מקום שאני נורא רוצה לחקור, אבל השירה שלי כרגע במקום מאוד עדין שאני מפחדת לפרוץ, והפסנתר חייב להיות שם באותה האנרגיה. אני לא אאנוס את השירה של עצמי, אבל זה משהו שאני באמת מתעסקת בו בתקופה האחרונה, אולי באלבום הבא".

לצד כהן, סיימו לאחרונה את הלימודים ברימון כמה מוסיקאיות, אחדות רוקיסטיות כמו נועם נבו, איה זהבי פייגלין ("כל החתיכים אצלי") ומיכל גבע, ואחרות פחות, אך כולן שונות מאוד מדור המסיקה-פלס-כורם המתקתק שקדם להן, וכולן במקרה או שלא במקרה חברות. האם זו בחירה מכוונת ללכת בכיוון אחר מבוגרות בית הספר הקודמות?

כהן סבורה כי זה מלאכותי לקשור בין כולן. "הגענו ללמוד שם מוסיקה, ואגב, רובנו לא למדנו יחד בכלל. איה היא תינוקת בת 22. נוצר בינינו קשר אנושי ממש חזק, אנחנו חברות מאוד טובות ובאמת שונות בתכלית. אני לא רואה קשר לאיזו אג'נדה קבוצתית. גם קרן פלס ושות' שונות מאוד מהדור שלפניהן. כשמגיעים לרימון רואים שזה פשוט מלא דשא עם כמה קרוונים, כמה מורים, את לומדת דברים שאין להם שום קשר לשירים שאת מוציאה אחר כך לרדיו, זה פשוט בית ספר למוסיקה".

עדר מצדו דווקא מוצא ביניהן דמיון: "יש סדרה של בנות מופלאות שחלקן היו תלמידות שלי גם מחוץ לבית ספר רימון - שירלי קונס, דניאלה ספקטור, נעם נבו, סיון טלמור, איה זהבי, הייתי מוקף נשים מופלאות והן כולן יוצאות עכשיו. יש מין גל עוצמתי של בחורות יוצאות דופן; הן מדליקות, מיוחדות, חלקן מנגנות סולו גיטרה כמו הגברים ולכולן יש תעוזה של אשה ואת הישירות של אשה, וזה משהו שאני מדבר עליו כבר עשר שנים ופתאום זה עף החוצה וקורה. אני חושב שהן מתקשות בקטע מסחרי אבל האמת והכישרון ינצחו. אני מקווה שהן ימשיכו ויחרקו שיניים, כי הן הולכות על קו שלא קל לנצח בו".

סמוראית נופלת על חרבה | השילוב בין רכות לחומרה, בין נגינה מערסלת לבין כנות אכזרית, הוא שמקנה יופי מיוחד לשירים הבולטים באלבום של עינב ג'קסון כהן

צריך לחכות עד לשיר הרביעי באלבום של עינב ג'קסון כהן כדי להבין ש"עץ נופל ביער" מתעלה אל מעבר לסטנדרט המקובל בגזרת אלבומי הפסנתר הרגישים-רגשניים. לשיר הזה קוראים "חרב סוכות" ובפזמון שלו קורה דבר נפלא: המוסיקה ממריאה. אפשר לחוש בכך בצורה ממש פיסית. ג'קסון כהן שרה מלים קשות ויפות על הקרבה ("איך כשהתקרה היא קרובה/ כמו סמוראית טובה/ אני אפול/ ואם ליפול אז לבד/ יש לי עוד צעד אחד/ רק צעד אחד"), והמוסיקה מעצימה את הטקסט ומצלמת בצלילים את הסיטואציה שמתוארת בו. נגינת הקלידים יוצרת תחושה של מעלית מגביהה, שמעפילה אל הנקודה שממנה הסמוראית תיפול על חרבה. את הנפילה עצמה המצלמה המוסיקלית של ג'קסון כהן אינה מלווה. המאזין מוזמן לדמיין אותה בעצמו.

והנה עוד דוגמה לשזירה עדינה וחכמה של טקסט ומוסיקה לכדי שיר נהדר. קוראים לו "לא להעיר את החיה", והוא מדבר על זוג שמדחיק את הפצצה שהורסת אותו מבפנים ושומר על מראית עין שקרית של זוגיות תקינה. הבית אומר "במעגל הזה/ יש חוזה/ כמה שנתפרק/ אין ספק/ לא נדבר על זה", ובפזמון, כשג'קסון כהן שרה "נשכח מה שהיה ונישאר ביחד", המלה "ביחד" מולחנת כך שהיא תישמע כהתגלמות האומללות. לא הפרידה היא הטרגדיה אלא ההיצמדות למה שהיה וכבר איננו. וזה לא הכל. בשניות הבאות יש מומנט אינסטרומנטלי מרהיב שבו הפסנתר מנגן את הפסאדה של היחסים התקינים, ואילו מעליו מתקדרת חשרת עננים בצורת כלי מיתר אפלים ומסויטים, שטורפים את הפסאדה.

ועוד דוגמה אחת שאי אפשר לא להזכיר. התחושה של אדם שהוא הולך לאיבוד בתוך עיר גדולה היא נושא מוכר ואף שחוק, אבל תראו איך ג'קסון כהן מטפלת בו בשיר "לא כוחות". "וכמה שהעיר הזאת ואני זה לא כוחות", היא שרה. המלה "העיר" נמשכת לנצח, המלה "אני" נחבאת בצלה ובקושי מבוטאת, והניגוד בין העיר הענקית לבין האני הזעיר מעצים את תחושת הבדידות וההיעלמות והופך את "לא כוחות" לשיר ששובר את הלב.

שלוש הדוגמאות האלה מבהירות שבמיטבה ג'קסון כהן יודעת להיות מלחינה מדויקת מאוד. יש אפילו מידה של חומרה בהלחנה שלה, וזאת איכות שחסרה בדרך כלל באלבומי פסנתר, שיודעים בעיקר ללטף. ג'קסון כהן יכולה גם להיות רכה מאוד, והשילוב בין רכות לחומרה, בין נגינה מערסלת ועגולה לבין איזו כנות אכזרית ומחודדת, הוא שמקנה יופי מיוחד לשירים הבולטים ב"עץ נופל ביער". כשמסתכלים עליהם מרחוק, רואים רק את הפסנתר; כשמתקרבים, רואים לצדו גם סכין קטנה.

אלא שלא כל השירים באלבום של ג'קסון כהן ניחנים בעומק ובדיוק המופלג של השירים שתוארו למעלה. יש בערך אותו מספר של שירים שאינם חורגים מהשטאנץ הפסנתרי המוכר; שירים רגישים ורוגשים אך ללא ערך אסתטי מוסף. למי שאוהב מאוד אלבומי פסנתר, הם אולי לא יפריעו, אבל מי שמנהל יחסי ידידות מתונה עם הז'אנר, עשוי לפתח רעב לצליל אחר, פחות אינטימי-פסנתרי. זאת המגרעת העיקרית של "עץ נופל ביער" והדבר היחיד שמונע מג'קסון כהן לעבור את מבחן האלבום הראשון בהצטיינות יתרה.

בן שלו



עינב ג'קסון כהן. בלי גינוני וירטואוזיות


יהודה עדר. דחיפה משמעותית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו