בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"R.E.M" מסרבים להוריד הילוך

תגובות

העשור האחרון היטיב עם מפלצות האצטדיונים. שינוי המודל הכלכלי של תעשיית המוסיקה העביר בצורה כמעט מוחלטת את מרכז הכובד הפיננסי להופעות חיות, בעוד שפורמט האלבום המוקלט, שהטכנולוגיה אפשרה לצרוך ללא תשלום, נדחק הצידה מסיבות אבלוציוניות. הסטת הפוקוס ממנו כיצירת אמנות לטובת הגדרתו המחודשת כמקדם מכירות, הפכה את האלבום ללא יותר מתירוץ מוצלח לצאת לטור, היכן שהכסף האמיתי נמצא.

מי שהרוויחו מכך יותר מכל הם אמנים מהמדף העליון; אלו שכבר מכרו עשרות מיליוני עותקים, הנחילו לעולם את העבודות המשמעותיות שלהם והמשיכו למלא אולמות ענק מבלי שייפגעו יתר על המידה בשל חולשתן העכשווית והגעתן לישורת הסופית בקריירה. להקות כמו "אירוסמית", "יו-2", "דפש מוד" או "בון ג'ובי", שהחדירו בעשור שעבר מעט מאוד שירים ראויים לרפרטואר הפרטי, שימרו את מעמדן בזכות הופעות שחגגו את העבר וייתרו את ההווה. רוברט סמית מ"הקיור", לעומתן, שמבקש להימדד גם לפי היצירות המאוחרות שלו ומסרב להפוך להרכב מחווה של עצמו, חווה דווקא שחיקה בפופולאריות.

"R.E.M", שקיימת כבר למעלה מ-30 שנה, היא להקה שהרוויחה את הרשות להוריד הילוך. הלהקה יכולה להתהדר ברשימת תארים: הסנדקית הרשמית של האומה האלטרנטיבית, פעילה פוליטית וחברתית, ספקית קבועה של הקאנון הרוקנרולי (התחלתי לכתוב רשימת מלאי של כל השירים שלה והתייאשתי באמצע) והפטרונית הרוחנית של קורט קוביין ונירוונה, בשל יכולתה להגיע אל המאסות מבלי להתפשר אמנותית.

הנסיגה בה נמצאת "אר-אי-אם" מאז סוף שנות ה-90 - "New Adventures in Hi-Fi" הוא האלבום החשוב האחרון שלה - היא אמנם הדרגתית ואפילו מתבקשת, אלא שמכיוון שהלהקה עצמה אינה מסכמת את שאיפותיה בהצלחה מסחרית, הציפיות ממנה עדיין גבוהות וקמצניות בסלחנות.

הבשורות הטובות הן ש"Collapse Into Now", האלבום ה-15 של הלהקה, מכיל כמות שירים מתגמלת למדי, מפתיעה אפילו. השירים האנרגטיים מזכירים מאוד אמנם את הסגנון הרוקי הישיר של "Accelerator" מ-2008, ולא ממש סוחבים, אבל הם מהווים מיעוט, וטוב שכך; מירב תשומת הלב הולכת לבלדות. כשהזמר הוא מייקל סטייפ - עדיין הקול הכי מנחם בעולם - זה חתיכת ייתרון.

השיר "Uberlin" מתחיל כמו התכתבות עם "Drive" מ"Automatic for the People", ומתרחק ממנו באיטיות עד שלא נותר ממנו זכר; "Oh My Heart" מחזיר את המנדולינה מ"Losing My Religion" כשהיא מלווה באקורדיון נוסטלגי; "Me, Marlon Brando, Marlon Brando and I", שמספר על התייעצות דמיונית עם ניל יאנג, פוצע עם דיאלוג בין אקורדים חשמליים מפורקים לגיטרה אקוסטית; ו"Blue", דואט בין זרם התודעה של סטייפ ליללות של פטי סמית, הוא סיום הולם, שמזכיר את שיתוף הפעולה הקודם שלהם, "E Bow the Letter".

הבשורות הפחות טובות עבור "אר-אי-אם" הן שלוקח זמן להיכנס ל"Collapse Into Now". האווירתיות, העושר והמלנכוליה שלו מכוונות ל"Automatic for the People", רק שבאלבום המושלם ההוא זמן העיכול היה אפסי ולא היו שירים שתפקדו כממלאי מקום. כולם היו גיבורים. ההשוואה הזו אולי לא הוגנת, אולם עצם העובדה ש"אר-אי-אם" גורמת לה לא להיראות מופרכת, מלמדת עד כמה היא להקה גדולה, שגם היום, 20 שנה אחרי המאסטרפיס שלה, יש לה עוד מה לומר, גם אם בקטנה.

"R.E.M", "Collapse Into Now"



''R.E.M''. הסנדקית הרשמית של האומה האלטרנטיבית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו