בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השבוע ייקרא בתל אביב רחוב על שמו של מהנדס העיר יעקב בן-סירה

מהנדס העיר יעקב בן-סירה הטמיע את הסגנון הבינלאומי באדריכלות התל-אביבית, תרם להתרחבותה של העיר צפונה ומזרחה ותיכנן בה כמה מבנים איקוניים, אבל נשכח כמעט לגמרי

תגובות

בעיריית תל אביב יערך מחר טקס חגיגי לרגל קריאת רחוב על שמו של יעקב בן-סירה, מהנדס העיר שכיהן ברציפות מ-1929 ועד 1950 ואחראי יותר מכל אדם לתכנון של תל אביב כעיר מודרנית ומודרניסטית.

בן-סירה אחראי להתרחבותה של העיר צפונה מעבר לנחל הירקון ומזרחה מעבר לאיילון, למיקום ולתכנון של כיכר המדינה ולשיכון הציבורי בשכונת יד אליהו. הוא היה תומך נלהב בסגנון הבינלאומי וחתר להטמעתו בד-נ-א המתגבש של תל אביב הקטנה, כולל פסילה של בניינים שתוכננו בסגנונות "מיושנים". הוא בעצמו תיכנן כמה אייקונים ידועים כמו השוק הסיטונאי ברחוב העלייה, בית הספר בלפור ולאחר שפרש מתפקידו הציבורי תיכנן גם את בית עיתון "מעריב".

למרות פעילותו הענפה וקשריו ההדוקים עם ראש העירייה ישראל רוקח ומנהיגי היישוב, בן-סירה נותר עד היום בגדר דמות עלומה ונשכחת, רחוק מהתהילה והתשבחות שלהם זכו חבריו האדריכלים זאב רכטר, אריה שרון ודב כרמי ותלוש מהתודעה של "העיר הלבנה". "אין לי מושג עד היום למה הוא נשכח", אומר בצער בנו יצחק, "מישהו פעם אמר לי שהוא חי יותר מדי זמן, הרבה אחרי שרוקח ומרדכי נמיר הלכו לעולמם. לא היה לו כבר לובי. נראה שגם האומץ שלו לבקר את תהליכי התכנון של תל אביב בתקופה של צ'יץ' עשה את שלו".

לדעתו של ד"ר נתי מרום, חוקר התכנון העירוני בתל אביב ומחבר הספר "עיר עם קונספציה", בן-סירה נדחק לשולי התודעה העירונית משום שתכנון ערים נתפש כמקצוע "טכני" בהשוואה לאדריכלות. "התרומה שלו לעיר היא עצומה בכל קנה מידה, תל אביב שאנחנו מכירים כיום מבוססת במידה רבה מאוד על הפעולות שלו כמתכנן. הוא הצליח להבין את האתגרים שעמדו בפניה של העיר בשנים הקריטיות של ההתפתחות שלה והיה מחויב לשיפור תנאי המגורים והחיים של עשרות אלפי תושבים שחיו בשכונות 'רעועות' כהגדרתו".

בן-סירה הלך לעולמו ב-1994, כשהיה בן 95, בביתו בשדרות רוטשילד, בית המגורים היחיד שתיכנן בחייו. בבית זה נהגו להתכנס מדי שבוע חבריו האדריכלים ואישים אחרים בבוהמה של תל אביב. "הוא היה איש של אנשים", מוסיף בנו יצחק, "הוא נהג להגיד שיש לו כוח גם לטיפשים. אני נזכר שרון חולדאי אמר לי פעם שזאת תכונה שחסרה לו".

להלבין בניין

בן-סירה נולד בעיר קנייב באוקראינה, בנם הבכור של גיני ופנחס שיפמן (שם המשפחה שונה לבן-סירה ב-1945, זמן קצר לפני מותו של האב). הוא עלה לארץ ללא משפחתו בגיל 14 והתחנך בגימנסיה העברית הרצליה. עם תום לימודיו הצטרף לקבוצת עבודה, עסק בקטיף בפרדסים והשתתף במשימות הגנה בגליל. בתחילה חשב ללמוד עריכת דין אך בעצת חבר בחר ללמוד הנדסה ונסע ללונדון. זמן קצר לפני כן פגש את אשתו, חיה הורביץ, בוגרת בית המדרש לגננות ביפו ואחת מהגננות הראשונות בתל אביב. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות הוא שב לארץ והשתלב בפעילות של המחלקה לעבודות ציבוריות של המנדט הבריטי (לימים מע"צ) ושימש כעוזרו של ראש המחלקה, מתכנן הערים הבריטי קליפורד הולידיי.

הולידיי היה דמות מכוננת בתכנון ירושלים בשנות ה-20 ובן-סירה היה מופקד בין השאר על פעילויות השיקום בעיר לאחר רעידת האדמה העזה של 1927 ופעולות השימור של מגדל דוד. בהמלצתו הישירה של הולידיי הוא מונה למהנדס העיר תל אביב ב-1929 תחת ראש העירייה מאיר דיזנגוף ולאחר מכן תחת ישראל רוקח, שנהפך לשותף נלהב לחזונו ולעשייתו.

כשנכנס לתפקידו, שטחה של תל אביב היה מצומצם והסתיים למעשה ברחוב בוגרשוב בצפון. במסגרת פעילותו החל לטפל בהכנסת שינויים בתוכנית "עיר הגנים" של סר פטריק גדס והתאמתה למציאות של ההתרחבות המואצת בשנות ה-30 וה-40. אחרי מאורעות תרצ"ו הוא היה שותף במאמץ השכנוע של השלטונות הבריטיים בצורך בהקמת נמל עצמאי והיה אחד האישיים המרכזיים בתכנונו של נמל תל אביב. במקביל עסק בתכנון בנייני ציבור והתמקד במבני חינוך, אולי בהשפעת אשתו הגננת ואביו המחנך. במשרדו תוכננו בתי הספר בלפור, ביל"ו, ביאליק (שנמצא כיום במרכז המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה), כרמל והסמינר למורים לוינסקי ברחוב בן יהודה, שמשמש היום את תיכון עירוני ה'.

אחד המהלכים הדרמטיים במסגרת תפקידו היה אימוץ הסגנון הבינלאומי והטמעתו באדריכלות התל-אביבית. בניגוד למהנדסי העיר שקדמו לו, בן-סירה היה מודרניסט מושבע ולקח חלק בפעילויות התנועה המודרניסטית ברחבי העולם. הוא וראש העירייה רוקח ביקשו להעניק פנים אחידות ומודרניות לעיר ולדחוק החוצה את הסגנון האקלקטי שהתבסס על שילוב של מסורות בנייה אירופיות וערביות.

בשלב מסוים הוא אף הפסיק להעניק היתרי בנייה לבניינים בסגנונות מיושנים. תופעה מעניינת מתקופה זאת היא "הלבנה" של בניינים אקלטקטיים והפיכתם לבניינים בסגנון הבינלאומי. דוגמה לכך ניתן למצוא למשל בפינת הרחובות יונה הנביא ואלנבי - בניין פינתי שהיה במקור עם מרפסות מעוטרות וקשתות ונהפך לבניין גיאומטרי זוויתי.

לבן-סירה היתה השפעה ניכרת גם על דמותה של כיכר דיזנגוף. בתוכנית גדס המקורית היא היתה בעלת צורה מתומנת ואילו הוא העניק לה צורה עגולה, בדומה לכיכר המדינה. "בהעדר מסורת של תכנון בתל אביב, הוא הרגיש שמוטלת עליו המשימה לספק 'מסגרת' לעיר הצעירה", אומר מרום. "המסגרת האחידה של התוכניות היא שתבטיח שהבניינים השונים הנבנים בעיר, גם אם הם נבדלים זה מזה מבחינה סגנונית, יצטרפו לשלם אחד, קוהרנטי ומודרני". קבלת הפנים החמה שקיבל הסגנון הבינלאומי בארץ היתה אחד מהאירועים המשפיעים על דמותה של תל אביב ולאחר מכן על עיצוב המרחב העירוני בישראל בכלל.

מסיחה את הדעת

ב-1950 פרש בן-סירה מתפקידו אחרי שחש מיצוי. הוא פתח משרד פרטי ושימש כנציג אגודת הארכיטקטים והאינג'ינירים במועצה הארצית לתכנון ובנייה. מה היה חושב בן-סירה על תל אביב של 2011? על הנסיקה של מחירי הנדל"ן, על העדר החניה, על סוגיית הבנייה לגובה ועל הדחיקה של תושבים צעירים מחוץ לעיר? "אני בטוח שהוא היה מאוד מרוצה מההצלחה והשגשוג של תל אביב כעיר גדולה", עונה מרום, "אבל אני בטוח שהיתה לו המון ביקורת על התכנון העירוני - על הרנדומליות של המגדלים, למשל.

"הוא התנגד נחרצות לתוכנית מנשיה (בנייה של מרכז עסקים ליד הים, בואכה נוה צדק) והוא היה רוצה שתל אביב תשמור משהו מהרוח המודרניסטית שלה. הוא טען כי תוכנית מנשיה הסיחה את הדעת מהבעיות האמיתיות של תל אביב, ובראשן בעיית השיקום החברתי של תושבי שכונות הדרום". בראייה אחורה הוא צדק לחלוטין; רק שלב אחד ממנשיה נבנה ומעולם לא הצליח להתרומם. כיום מנסים להפוך את בנייני המשרדים שם למלונות ולמגורים, ללא הצלחה יתרה בינתיים.

גם לדעתו של יצחק בן-סירה, אביו היה עשוי להיות מרוצה מהשגשוג של תל אביב אבל פחות מקו הרקיע המשתנה שלה. "בזמנו היה לו ויכוח גדול עם צ'יץ' על המגדלים בטיילת. הוא אמר שהם יחסמו את כל הבריזה לתל אביב. היה לו גם מה להגיד על התוכניות של הרכבת התחתית של תל אביב - הוא חשב שזה פתרון יקר מדי שלא ייבנה אף פעם".

הביקורת המרכזית שמופנית כלפי בן-סירה עוסקת בהפרדת השימושים העירוניים שקבע, והפיכת דרום העיר לאזור תעשייתי; דבר שהגדיל את הפער החברתי-כלכלי בין התושבים בדרום לבין התושבים בצפון. עם זאת, הטעויות התכנוניות הגדולות שמלוות את תל אביב עד היום נעשו לאחר סיום תפקידו.

הרחוב שיקרא על שמו ממוקם בכפר שלם, הרחק ממרחב הפעילות שלו בתחומי "העיר הלבנה" או ממוקדי השפעתו. לדעתו של בנו יצחק מדובר במיקום מנותק, אף כי חבר בוועדת השמות אמר לו ש"עדיף להתפשר על הרחוב הנוכחי כי אחרת גם זה לא יהיה". לד"ר מרום יש הצעה משלו היכן יש להנציח את בן-סירה - בקרבת אחד הפרויקטים שהוא עצמו תיכנן או לחלופין סמוך לכיכר המדינה (אולי אפילו הרחוב הפנימי שייבנה בה) או ביד אליהו. השניים העלו אפילו רעיון לקרוא רציף בנמל תל אביב על שמו, "ואולי אפילו את הנמל כולו", מוסיף יצחק. ללא לובי ציבורי משמעותי נדמה שהם יצטרכו להסתפק בינתיים ברחוב בכפר שלם.

אדריכלים הם בעלי מקצוע בלתי מונצחים בתל אביב, פחות מעמיתיהם המלחינים או המשוררים והרבה פחות מפילוסופים ואנשי חינוך. היחידים שזכו לכבוד הזה הם זאב רכטר, דב כרמי, ואריה שרון - "שלושת החיות" של האדריכלות הישראלית, שמונצחים ברחובות בשיכון דן בצפון העיר. לצדם נמצא באופן מפתיע גם האדריכל יצחק פרלשטיין שאחראי בין השאר לתכנון מגדל שלום (בשיתוף גדעון זיו ומאיר לוי).

עיריית תל אביב בחרה בינתיים להתעלם מסר פטריק גדס, הוגה תוכנית "עיר הגנים" או מאדריכלים בולטים של שנות ה-20 וה-30 כמו יהודה מגידוביץ', יוסף ברלין או ז'ניה אוורבוך שהתפרסמה בעקבות תכנון כיכר דיזנגוף. בעידן שבו תל אביב זוכה לכבוד רב בזכות האדריכלות הבינלאומית והמודרניסטית שלה, ראוי לזכור גם את האדריכלים שהפכו אותה למה שהיא ולהעניק לכמה מהם רחובות משלהם, או לפחות גן או סמטה.



תצלומים היסטוריים של מבנים שתיכנן בן-סירה בת''א: סמינר לוינסקי, כיום ביה''ס עירוני ה'.


ביה''ס בלפור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו