בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המנצחת קרי-לין וילסון מזכירה לתזמורת מי מחזיק במקל

וילסון, שתנצח הערב בתל אביב על האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של שוסטקוביץ', עדיין נאלצת מדי פעם להבהיר לחברי התזמורות היושבים מולה, שגם אשה יכולה להכתיב את אופי הנגינה

תגובות

האקורד האחרון נדם, ומחיאות כפיים מילאו את אולם האופרה בתל אביב, לפני שבועיים בסוף הרקוויאם של פורה. המבצעים הראשיים קדו לקהל ואז החלו לרדת מהבמה: ראשית הסולנים, כפי שנהוג - ואם יש סולניות נשים הן זוכות, מתוך אבירות גברית נדיבה, לרדת ראשונות - ורק אחרון יורד המנצח. אלה כללי הטקס. אבל מה עושים כשמודבר במנצחת? חדי עין שמו לב שהבריטון ג'ורג' מוזלי, הסולן בערב זה, החווה בידו למנצחת קרי-לין וילסון, פינה לה את הדרך כדרכם של הגברים על כל הבמות בעולם, וסימן לה לרדת לפניו. ואילו היא, בחן רב, אותתה לו שהפעם דווקא לא כך יהיה, ושעליו לצאת לדרך קודם. הוא ציית מיד.

אולי יותר מכל, דווקא אנקדוטה כמעט בלתי נראית זאת סימלה את הזעזוע שעובר בשדות הכוח, כשאשה מנצחת על תזמורת. הסטריאוטיפים לא נשחקים והאינסטינקטים הגבריים לא מתקהים. אף שלאורך יצירה שלמה אשה היא זאת שהכתיבה את הקצב ועיצבה את התפישה האמנותית, כשהיצירה נגמרת, היא אמורה לחזור למקומה הטבעי, נשפטת על פי המגדר בלבד.

"כן, זה קורה הרבה", צוחקת קרי-לין וילסון, "ולמען האמת, לפעמים, כשמתעקשים במיוחד, אני מוותרת. אני מאוד לא אוהבת את השלב בשיחות על ניצוח, שבו שואלים אותי איך זה להיות מנצחת אשה. על כך אני רק יכולה לענות שאני לא יודעת, כי מעולם לא הייתי מנצח גבר: איך זה להיות עיתונאי גבר? הרי איש לא ישאל אותך את זה לעולם".

הערב מתחילה וילסון לנצח על האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של שוסטקוביץ' (בית האופרה תל אביב, 20:00). הניצוח שלה אומר כולו עדינות ועידוד, ורצון לעשות מוסיקה ביחד, במקום לצוות באדנותיות. אך וילסון טוענת ש"זה לא מפני שאני אשה. יש גם מנצחים גברים שהניצוח שלהם עדין, יש שיקראו לו 'נשי', כמו קלאודיו אבדו או קרלוס קלייבר. אלה המודלים שלי. לא המעטפת המגדרית של הגוף קובעת, אלא מה שיש לך בלב בנפש".

לגמרי במקרה

קרי-לין וילסון, מנצחת בינלאומית שמסיירת בכל העולם ומנצחת על מיטב התזמורות, נולדה ב-1967 בוויניפג שבקנדה, וכקנדים רבים דוברת שתי שפות אם: אנגלית וצרפתית. אבל בסרטון שנמצא באינטרנט, אפשר לראות אותה מתראיינת ברוסית שוטפת, על אופרה של צ'ייקובסקי שעליה ניצחה. "למדתי רוסית כי לדעתי אי אפשר לנצח באמת על אופרות בלי להבין לעומק את השפה שלהן", היא מסבירה, "וגם היה לזה היבט פרקטי: מזמינים אותי רבות לנצח ברוסיה, ושם בלי השפה קשה להסתדר. כשהתחלתי בקריירת הניצוח, דיברתי רק שתי שפות, אבל הן כבר צמחו לחמש: איטלקית למדתי מהניצוח, ושנים רבות בגרמניה לימדו אותי גם גרמנית".

"ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של שוסטקוביץ' היא אופרה מורכבת, שבה נוכחת השפה המודרנית של המאה ה-20. האם קשה לנצח על אופרה כזאת?

"היא לא קשה בשלב הלימוד, אבל ההגשמה שלה בחזרות, ואחר כך בקונצרט, לא פשוטה, בין היתר כי שוסטקוביץ' כתב מהירויות בלתי אפשרויות וצריך להגיע לפשרה בין הדרישה הזאת לבין היכולת של נגנים. התזמורת של האופרה נפלאה", היא מחמיאה לתזמורת הסימפונית ראשון לציון, "כמו בפעם שעברה כשניצחתי כאן על צ'ייקובסקי. יש לכולם הבנה עמוקה של הסגנון, והכי חשוב: אהבה אליו, ותשוקה לנגן את המוסיקה הזו".

האהבה של וילסון לניצוח החלה בשלב מאוחר בחייה. "לא חשבתי כלל על ניצוח, וסלדתי מאופרה", היא מספרת. "כשבאתי ללמוד בג'וליארד כחלילנית היה ברור לי שאהיה נגנית תזמורת. רק אחרי התואר הראשון, ובשנה האחרונה של התואר השני, התחלתי להתרחק מהחליל ולהתקרב לאופרה - גם בזכות אופרת המטרופוליטן ששוכנת בסמוך - ונגינה בתזמורת כבר לא נראתה לי כל כך מושכת. הרעיון להגיש בקשה למגמת הניצוח בא די במקרה".

ללימודי ניצוח בג'וליארד מתקבלים בכל שנה שני מועמדים מתוך מאות, שאמורים לעבור את הבחינות הבלתי אפשריות למגמה. הבחינות תובעות ידע מעמיק בהיסטוריה ותיאוריה, שליטה בפרטיטורות, שמיעה מצוינת והיכרות עם כל כלי וכלי - "ולבסוף ניצוח, בלי חזרות, על תזמורת ג'וליארד", מספרת וילסון. "בין היתר, הייתי צריכה לנצח גם על 'פולחן האביב' של סטרווינסקי".

מקזחסטאן לווינה

כשמתוודעים לביוגרפיה של וילסון מבינים כיצד הצליחה לעבור את הבחינות המפרכות ולהתקבל למסלול הניצוח. היא נולדה למשפחה שבה כולם היו מוסיקאים: עד גיל 10 כבר למדה פסנתר מסבתא שלה, שירה מהסבא ונגינה בכינור מאביה - אצלו גם ניגנה בתזמורת הנוער עליה ניצח. אחיה ואחותה מוסיקאים גם הם, וכך גם בני הדודים שלה, והדודים - ביניהם אריק וילסון, צ'לן ומייסד רביעיית אמרסון המהוללת, שבעקבותיו הלכה לג'וליארד.

חיים ספוגים במוסיקה ונגינה בתזמורות מילדות קירבו אותה למקצוע כמעט באופן לא מודע: "זה היה חינוך מושלם לניצוח. כולם אהבו לנגן אצלנו במשפחה, זה היה טבעי וחלק מהחיים, לא היה שום לחץ לעשות זאת, ולא שמעתי מעולם את הורי מבקשים ממישהו מאתנו להתאמן", היא מספרת.

אחרי שסיימה את לימודיה החלה לנצח בתזמורות סימפוניות. כארבע שנים היתה אסיסטנטית בתזמורת הסימפונית של דאלאס בטקסס, עד שהזמינו אותה לראשונה לנצח על קונצרט אופראי: "זה היה באיטליה, בקונצרט עם חוסה קרראס ואנדריאה בוצ'לי - ואז פשוט התאהבתי", היא נזכרת. "ואני אסירת תודה על כך: כדי לנצח על אופרה צריך ללמוד כל כך הרבה, ולהעמיק בידע אינטלקטואלי ותרבותי - וזאת התשוקה שלי, להתפתח עוד ועוד. לנצח על אופרות משמע גם לנסוע ולשהות בארצות רבות. כך לומדים להכיר את העולם".

וילסון אכן ראתה עולם: היא כבר הספיקה לבקר במדינות כמו ונצואלה וקזחסטאן, מנצחת בדרך על התזמורות החשובות בעולם, ובהן יוקרתיות במיוחד כמו הפילהרמונית של לוס אנג'לס, הגוונדהאוז מלייפציג, האופרה הבווארית של מינכן, תזמורת תיאטרון הבולשוי במוסקווה וקירוב בסנט פטרסבורג. ואולי הכתר היוקרתי מכולם: התזמורת הפילהרמונית הווינאית, בבית האופרה של וינה. "שם לא עושים חזרות", מספרת וילסון, "פשוט באים בערב ההצגה, מניפים שרביט ומתחילים". היא כבר ניצחה על התזמורת כ-20 פעם, ביצירה "טוסקה" של פוצ'יני.

תשעה חודשים בשנה היא לנה בבתי מלון. "ודאי, זה משפיע על חיי משפחה", היא אומרת, "יש לי בעל (פיטר גלב, מנכ"ל האופרה מטרופוליטן), ואחיינים שאותם אני אוהבת כילדי, ואני מתגעגעת אל כולם. אבל אני מאושרת ושלמה עם החיים האלה: לא הייתי יכולה להחזיק במשרה רגילה, וכשיש לי יותר מכמה ימי חופשה אני מתחילה להשתעמם. הסם של הניצוח מתחיל להתפוגג, וכנראה, כמו כל האמנים, אני משתוקקת לבטא את עצמי. הגירוי הזה קיים כל הזמן".

על "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" היא תנצח לאורך שמונה הצגות ברציפות. "שוסטקוביץ' הלחין את האופרה הזאת בצעירותו", מספרת וילסון, "ומצא בסיפור הזוועתי צדדים אנושיים: הגיבורה, כפי שהוא יצר אותה, היא לא רוצחת חד ממדית, אלא אשה שמחפשת אהבה. יש ב'ליידי מקבת' רק מעט רגעים ליריים, רגעי אהבה בין הגיבורים, והרוב קשה יותר: ריתמי, רם, נקשני; אבל אני אוהבת את זה מאוד, ונמשכת לצד האפל יותר של המוסיקה, לטראגיות שלה".



קרי-לין וילסון, השבוע בתל אביב. נמשכת לצד האפל של המוסיקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו