בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה | לצאת למסע עם התערוכה של בן הגרי

התערוכה של בן הגרי, "אינברט", לוקחת את הצופים למסע בזמן, בנבכי הנפש ובסוגיות שהאמנות עוסקת בהן מאז ומעולם

תגובות

בן הגרי לוקח את מבקרי התערוכה "אינברט" (היפוך) למסע ייחודי. היקף אסוציאטיבי ושאפתנות רעיונית כמו אלה המאפיינים את התערוכה, שמוצגת בגלריה רוזנפלד בתל אביב, לא נראו זמן רב בעולם האמנות הישראלי.

היצירה של הגרי המוצגת בתערוכה מתייחסת למסעות במובן הפסיכולוגי, במובן האנציקלופדיסטי של מגלי עולם ובמובן האסתטי של החיפוש המתמיד אחר גבולות חדשים. היבט נוסף שלה הוא המסע בזמן שאליו נלקחים הצופים: הגרי יצר למענם מקום שאינו יום ואינו לילה; הזמנים בו מתערבבים כאילו עוד לא נקבעו העתים, עדיין לא הושלם והתקבע מעשה הבריאה.

הגרי, כיום ראש המגמה לווידיאו במדרשה בבית ברל, הוא בבחינת הבטחה מתממשת, שכן העבודות שלו בלטו לטובה בעבר (במיוחד זכורה עבודה שהיתה נקודת אור בביאנלה החלשה בהרצליה ב-2007).

התערוכה בנויה גם היא כמסע, שראשיתו צפייה בסרט והמשכו בחלקים מהתפאורה שנהפכו למיצבים. הצופים יזהו בהם מיד את האובייקטים שראו בסרט, אך בהיפוך צבעים; הסרט כולו מוקרן בנגטיב, וכך למשל מה שנראה אדום במציאות נהפך לירוק בסרט.

צליל הנשמע בפתח התערוכה מזמין את המבקרים להיכנס אליה, אולי בדומה לשירת הסירנות שפיתו יורדי ים רבים ומשכו אותם אל מותם על פי המיתולוגיה היוונית. כאן הצופים מוזמנים - על ידי הצליל החורקני-קופצני של מקרן לסרטי 35 מילימטר - לצפות במעין-מוות מסוג אחר, בשינוי שעוברת הדמות שבמרכז הסרט.

אור שחור, צל לבן

מקרני סרטים ישנים, שהשימוש בהם הופסק כליל, משמשים כלי בעבודתם של כמה אמנים עכשוויים. בולטת ביניהם פיונה טאן ההולנדית-אינדונזית, שצליל הלמות המקרן מלווה בעבודתה קטעי סרטים המייצגים את המבט הקולוניאלי על המזרח הרחוק; מדובר בסרטים שעשו בדרך כלל מערביים שביקרו שם וצילמו "אקזוטיקה".

הגרי לוקח את הצופה למסע של אקזוטיקה הפונה פנימה. במרכז סרטו, שאורכו 11 דקות, דמות גבר (הגרי עצמו) המכונה בקרדיט לסרט "הכפיל" ומנסה, כך נראה, ללמד תוכי בכלוב לדבר. חיה בכלוב היא אחד מסמלי הקולוניאליזם, שהרי מדובר בגן חיות קטן, ביתי, פרטי, שנועד להפגין את שליטת האדם בטבע, במה שנתפש כפראי, וכך לשכך חרדות קולקטיביות.

גני חיות היו כבר בעת העתיקה, אך אלה המוכרים לנו כיום צמחו בעיקר במאות ה-16 וה-17 בעקבות הבאתם של בעלי חיים מאסיה, אפריקה ואמריקה לאירופה; זהו איפוא סמל לכיבוש של הזר, החדש והמאיים על ידי מי שנתפשו בעיני עצמם כמייצגי "התרבות".

הגרי עוסק בקריסה של תרבות זו. בסרט הוא משמיע מלים מהופכות, ג'יבריש, וגם החשמל, טכנולוגיה הקשורה בטבורה למושג הקידמה, מוצג בהיפוך: ה"אור" הוא שחור וה"צל" לבן. לתוכי המייצג את הטבע שנוצל ונרמס מציעה הדמות בסרט את השפה המרוסקת והתוכי שותק.

דמות "הכפיל", איש גלמוד בדירה מיושנת מכמירת לב, טורדת ומאיימת. האיפור הכבד וגם התנהלותו בחלל מעלים בזיכרון את הקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי, גל אמנות שבדיעבד בישר את ההתמוטטות התרבותית של גרמניה. הכוונה לסרטים כמו "הקבינט של ד"ר קליגרי" מ-1920, שבהם חוזר שוב ושוב מוטיב הכפיל, הטוב שהרע השתלט עליו ומשתמש בו.

באמצעות השימוש בנגטיב, הגרי מזכיר לצופה בסרט כל העת את היותו של הגיבור "כפיל", כלומר לא ה"אמיתי", את קיום הפוזיטיב ואת העדרו (מה שאינו פועל כך בהיפוך - אנו מורגלים לראות פוזיטיב).

הדבר מתחזק בצפייה בחלקי התפאורה. אלו אמנם בנויים מחומרים פשוטים ונשענים על קוליסות גלויות לעין, אך התחכום בהם רב והם נהפכים לכתבי חידה חזותיים. כך, למשל, שורת חפצים מוצבים גב על גב משני צדי מסגרת, ללא מראה, או כלים זהים שבאחד פלפל ובשני מלח.

הזר הוא הבטחה

הכפיל הבודד מתגעגע לאמו ומנסה ללמד את התוכי לומר את המלה "אמא", שהיא פלינדרום, כלומר מלה שאפשר לקרוא משני הכיוונים ואינה משתנה בפוזיטיב ונגטיב. יש אירוניה בשימוש במכנה המשותף הרגשי הרחב והסנטימנטלי ביותר, הגעגוע לאם, כחוט השני של הסרט. בין השאר, יש בכך הד לתפישות ולפיהן פושעים או אנשים מעורערים הם סנטימנטליים במיוחד כלפי דמות זו.

כמו כותב מותחנים, הגרי מפזר רמזים לפענוח העבודה. הבחירה בשם "הכפיל" מובילה לספרו של דוסטויבסקי בשם זה מ-1846, המספר על פקיד ממשלתי הסבור שזהותו "נלקחה" וכתוצאה מכך חייו נהרסים. דוסטויבסקי שולח את הקוראים לעומקי הסבך הפסיכולוגי הזה, לרבות הצורך הנואש להיות יחיד, המתקשר כמובן ליצירת אמנות.

ביצירה של הגרי, התוכי הוא הזר המאיים והוא גם הבטחה לא ממומשת למימזיס, לאפשרות ליצור העתקה, להכפיל. הכפיל הוא מי שנשללה ממנו האפשרות להיות יחיד והכפילות מופיעה בכל מקום.

הכפיל, כלומר הגרי, מצולם במיטה כשבידיו הספר "Two modern Travellers: Isabella L .Bird; Sir H.M. Stanley" על אודות שני טיילים בריטים שכונו בזמנם חוקרים או מגלים. איזבלה ל' בירד נחשבה לאשה נועזת במיוחד במזרח (שהבריטים כינו "רחוק", כשהכוונה רחוק מגריניץ') ואילו הנרי מורטון סטנלי התפרסם לאחר שגילה את דייוויד ליווינגסטון במקורות הנילוס ופנה אליו בשאלה האלמותית, "מר ליווינגסטון, אני מניח?"

ההפלגה המטאפורית הזאת לתקופת ה"מגלים" היא חזרה לתקופה של סדר, שבה ברור מהו המרכז, מה "נכון" ובעיקר בידי מי נתונה השליטה במציאות. הגרי בהחלט הרחיק עדות, אך הוא עוסק בשאלות העכשוויות ביותר באמנות ומחוצה לה. לנוכח הפריטה האינסופית של עבודות רבות כל כך לכדי הרהור או תגובה לעניין מיידי, אי אפשר שלא להעריך את העיסוק שלו בשאלות הגדולות ביותר - המעסיקות את האמנות מאז ראשיתה - כניסיון הרואי. *

בן הגרי - "אינברט". גלריה רוזנפלד (שביל המפעל 1, תל אביב), שעות פתיחה: ימים שלישי עד חמישי 12:00-19:00, יום שישי 11:00-14:00, שבת 11:00-13:00. עד 26.3



מתוך הסרט אינברט, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו