מגמת שינוי: הנס המוסיקלי של ילדי בת ים

על צלילי המוסיקה הקלאסית, נעימות הג'ז ושירי העם הבוקעים מבעד לקירות בית הספר "רמות" בבת ים, אחראית אלין גבאי, מנהלת מגמת המוסיקה. היא מקווה להעניק לתלמידיה אפשרויות בחירה שלא היו לה וקיימות בדרך כלל באזורים מבוססים יותר

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

אפילו מקום חניה אחד לא נמצא בסביבת היכל התרבות בבת ים, באחד מימי פברואר האחרון. הנסיעה במעגלים הולכים ומתרחבים סביב האולם לא הניבה תוצאות, וגם הנכונות לפשרה כואבת - חנייה באדום לבן ברחוב צדדי - לא עזרה: לא נמצאה פיסת מדרכה פנויה. רק כשאפסה תקווה, כבר אחרי המועד של תחילת הקונצרט ב-19:00, נראתה מכונית בודדת נוטשת חנייה מאולתרת בחצר פנימית. ההזדמנות נוצלה מיד.

הכניסה לאודיטוריום הגדול של היכל התרבות, גילתה כי המקור של מצוקת החנייה הם המאות שמליאו אותו מפה לפה. קהל גדול של ילדים מבוגרים נרגשים. והנה התחיל הקונצרט: הערב השנתי של מגמת המוסיקה בבית הספר "רמות" בעיר.

קבוצה אחר קבוצה של מוסיקאים צעירים, תלמידי המגמה, עלו על הבמה. בהדרגה התברר שנס מתחולל כאן מול העיניים והאזניים. שיאו בשתי מקהלות קטנות בניצוח המורה יובל ויינברג: מי ששמע את הבנות שרות במקהלות האלה - מוסיקה קלאסית, ספיריטואלים, שירי עם מדרום אמריקה ובולגריה ושירים מהמסורת היהודית - התקשה להאמין שמדובר בתלמידות בית ספר בבת ים, שמעולם לא קיבלו שיעור בפיתוח קול. היופי של השירה, השלמות שלה, היו ברמה של מקהלת ילדים בינלאומית.

בשורה הראשונה באולם ישבה אשה צעירה שמחאה כפיים אחרי כל קטע, כאחת המאזינות מהשורה. בקונצרטים הקודמים, שנערכו בכל אחת מחמש השנים שבה פועלת המגמה למוסיקה ברמות, אי אפשר היה לפגוש אותה בקהל. אלין גבאי, מייסדת המגמה, נהגה באותן שנים לטרוח שבועות רבים על ערבי המגמה, ובערב עצמו - צריך להיות נוכח בקונצרט כזה כדי להבין כמה מסובכת ההפקה שלו - לא הפסיקה להתרוצץ מאחורי הקלעים. עכשיו, כמוסיקאית צעירה שדרכה סלולה לצמרת המחקר והתיאוריה בישראל, היא בשנת חופשה מניהול המגמה.

גבאי שוקדת בימים אלה על כתיבת הדוקטורט שלה, בהנחיית גדול התיאוריטיקאים החיים היום, פרופ' קרל שכטר מניו יורק, ובשיתוף עם פרופ' זהר איתן מאוניברסיטת תל אביב. "המקהלה שאתה רואה כאן, ובכלל, כל האנסבלים ששרים ומנגנים", לוחשת גבאי בהפסקה הקצרה בין השירים, "הם פרי תהליך ארוך. במגמות דומות בבתי ספר אחרים יש תחושה שמוסיקה קלאסית זה מגניב וקול, כי כולם עושים את זה, ומנגנים בהרכבים ביחד, ונוסעים לאירופה להופיע או להשתלם. בשביל הילדים כאן, הלימודים מתקיימים לכשעצמם, בלי הידיעה שמחר מחכה האקדמיה והקריירה.

"מה גם שקיימת מצוקה כלכלית: גם אם התשוקה עצומה, לפעמים פשוט אין כסף. הזמרת הנפלאה הזאת", היא מצביעה על אחת הנערות ששרה כמלאך, "אין לה 250 שקל לשיעור שבועי בפיתוח קול. המלחמה להגביה כל הזמן את הרף המקצועי קשה שבעתיים כאן מאשר בהרצליה פיתוח".

איך קורה שמגמה למוסיקה עולה ופורחת כך דווקא בבת ים? הסיפור מתחיל בהחלטתה של המנהלת דבורה קהת לנצל את האפשרות לפתיחת מגמה ייחודית בבית הספר דווקא כדי לקדם את תחום המוסיקה (ראו מסגרת). בהמשך הצטרפה גם גבאי למגמה. "שנתיים קודם לכן גמרתי את לימודי במדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי", היא מספרת. "הייתי מורה מתחילה, בת 28, לימדתי יחסית מעט ולא היה לי ניסיון בניהול. באתי לבית הספר 'רמות', וכמו במגמות ייחודיות רבות בתיכון מצאתי קבוצה מצומצמת של ילדים. אמנם מאוד מוכשרים ומלאי מוטיבציה ואהבה לתחום, אך ברמה התחלתית מבחינה מוסיקלית. זה לא מה שראיתי בעיני רוחי".

באותה תקופה אימץ בית הספר את התוכנית "מודל בת ים לחינוך אישי", שפותחה על ידי יעקב הכט, ראש המכון לחינוך דמוקרטי, ויושמה בדרך חלוצית על ידי ראש העיר שלומי לחיאני. לפי התוכנית, כל כיתה זכתה לשתי מורות מחנכות. גבאי מונתה למחנכת בכיתת המוסיקה. "הבוקר נפתח בשיחה עם הילדים, בהתעניינות בשלומם", היא מסבירה. "בשיחות האלה עולות שאלות כמו מהי משמעות חופש הבחירה בשבילכם, מה החלום שלכם, ומה תרצו להיות כשתהיו גדולים. שיתוף הפעולה שזכינו לו מצד הילדים, לא היה בהכרח בגלל מנדלסון או מוצרט: בזכות התכנית הזאת נשברו בהדרגה המחיצות, והם התחילו לשיר ולנגן גם מוסיקה קלאסית, בין היתר בזכות האמון והקשר החם שנוצרו בין צוות מורי המגמה לבינם".

גבאי עצמה נולדה לא הרחק משם, בשכונת נוה צה"ל בדרום תל אביב, להורים ממוצא מזרחי, שוטרים במקצועם. זו לא היתה משפחה מוסיקלית: "לבת הדודה שלי קנו פסנתר, וגם אני רציתי - אבל רשמו אותי ללימודי אורגן במתנ"ס וזה לא היה אותו דבר", היא נזכרת. מפגש נוסף עם מוסיקה התרחש אחר כך, כשקיבלה במתנה דיסק עם נוקטורנים של שופן. "זו המוסיקה הקלאסית שהכרתי עד התיכון", היא אומרת.

כשהיתה בת 13 עברה גבאי לפנימיית "בויאר" בירושלים, שמיועדת "לבני נוער מרחבי כל הארץ, בעלי יכולות לימודיות גבוהות, המעוניינים בסביבה חברתית ולימודית איכותית; ילדים אשר אולי לא ניתנה להם הזדמנות למיצוי יכולתם בסביבת מקום מגוריהם", כהגדרת המוסד החינוכי המיוחד הזה, שראה בגבאי ילדה המקיימת בדיוק את שני תנאיו. בחדר המוסיקה של הפנימייה היא גילתה פסנתר: "ניגנתי בעיקר משמיעה, ג'ז ומעט קלאסי, אבל חשבתי שאם לא התחלתי לנגן בגיל חמש לא יהיה לי לעולם סיכוי. ידעתי לאלתר, למצוא אקורדים, והתקדמתי, אבל לא בצורה מסודרת", אומרת גבאי, שהיום מנגנת וחוקרת את כל הרפרטואר הקלאסי.

בגיל 17 וחצי, כעתודאית, היא התקבלה לאקדמיה, למרות שלא הכירה היטב את התיאוריה המוסיקלית: "הייתי מהמורעלים, הייתי מגיעה לבניין האקדמיה בשבע בבוקר, רוצה לבלוע את כל העולם, כל היום מנגנת, ומוציאה סולואים מתקליטים", היא מספרת, "אבל לא ידעתי את שמות האקורדים הבסיסיים".

אחרי הפסקה של כמה שנים בלימודים חזרה גבאי לאקדמיה, הפעם למדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי בתל אביב, כשבדעתה ללמוד גם לתעודת הוראה. כאן, בגיל 23, הופיע בחייה מורה שגרם לתפנית דרמתית בהתפתחותה המקצועית, ובעזרתו נהפכה ממוסיקאית טבעית בעלת שמיעה טובה מאוד, אבל נעדרת ידע דיסציפלינרי, לדוקטורנטית המתמחה בתיאוריה. זה היה ד"ר ארז רפופורט.

לפני כשנה וחצי מת רפופורט באופן פתאומי, בגיל 50, והותיר בעולם האקדמיה הישראלית חלל שלא ניתן למילוי. התמחותו של רפופורט, תיאוריטיקאי שניחן בגאונות ובאישיות שופעת קסם והומור, היתה בניתוח מוסיקלי על פי שיטת שנקר - שיטה שמשקפת ראייה מוסיקלית מעמיקה ומהפכנית, ורואה במוסיקה תהליכים ארוכי טווח שבהם הממד המלודי הוא ראשי בחשיבותו.

הדמות המובילה בעולם בשיטה זו, החוקר וההוגה קרל שכטר מבית הספר "מאנס" בניו יורק, ראה ברפופורט את ממשיכו ויורשו: "ארז, שהיה אחד המורים במדרשה, בחן אותי אצלו בבית", מספרת גבאי, "הוא קלט שאני רצינית; ואני מצדי הבנתי תוך מספר קצר של שיעורים שמצאתי את המורה שלי. שהדרך הזו היא שפת האם המוסיקלית שלי, שבאופן הזה אני שומעת מוסיקה. זאת היתה תחושה של חזרה הביתה".

גבאי הספיקה ללמוד כעשר שנים אצל רפופורט, עד מותו. היא סיימה בהצטיינות את התואר הראשון והתקבלה לדוקטורט במסלול ישיר, באקדמיה למוסיקה בתל אביב (ביה"ס הגבוה בוכמן-מהטה) בחקר הזיקה בין שיטות ניתוח וגישות להוראת הרמוניה. כמו כן היא מונתה על ידי מנחם ויזנברג, בשיתוף עם מארי פרחיה, נשיא המרכז למוסיקה ירושלים במשכנות שאננים, והד סלע, מנהל המרכז, למורת תיאוריה לפסנתרנים המצטיינים בפרויקט מיוחד. ויזנברג, מלחין ופסנתרן, שמאמין בהבנה התיאורטית של המוסיקה כמפתח לביצועה, הפגיש בין גבאי לקרל שכטר, ושכטר, אחרי שקרא את הצעת הדוקטורט שלה, הציע בעצמו לגבאי להשתתף בהנחייתה. בעולם המוסיקלי המחקרי-אקדמי, הצעה כזאת היא כמעט חסרת תקדים.

כך מצאה את עצמה גבאי בשני הקטבים של החינוך המוסיקלי בישראל. מהעבר האחד היא מלמדת ילדים שבדרך כלל אין להם רקע מוסיקלי רחב, ומהעבר השני מלמדת את חמשת המצטיינים בשכבת הכישרון העליונה של המוסיקאים הצעירים בישראל, בפרויקט של מרכז המוסיקה משכנות שאננים. יחד עם זאת, שני המקומות משקפים גם ממד של זרות בעיניה. "באקדמיה אין הרבה דוקטורנטים ממוצא מזרחי, חבריי היו מתבדחים איתי על זה", היא אומרת. "מסלול ההתפתחות שלי אינו סטנדרטי לתחום. גם במשפחה שלי אני קצת יוצאת דופן: הרי לא התחלתי ללמוד פסנתר בגיל שש בבית שבו מנויים על עיתון 'הארץ' ומאזינים לרביעיות של בטהובן. בחרתי את בת ים כי אני יודעת לדבר בשפת המקום, ויכולה להפשיל שרוולים וללמד את הילדים מוסיקה קלאסית.

"היופי הוא בדמיון בשני המקומות: כישרון וילדים מחוננים יש בשניהם, ובשניהם ילדים מבקשים חופש לבחור, ולהבין את עולם המוסיקה. לראות את הילדים בבת ים מאזינים בדריכות לרקוויאם של מוצרט כבר בשנה הראשונה, ואת הבנות שלא למדו מעולם פיתוח קול עובדות על פרק מקהלה - זה משמעותי. תרמתי להם משהו לחיים ומעתה תהיה להם אפשרות לבחור. כי אם לא שמעת באך או מוצרט מעולם, איך תדע אם אתה אוהב אותם או לא? אחרי שהאזנת לתזמורת, ושרת במקהלה, או התוודעת לשיטת ניתוח חדשה - רק אז אתה חופשי באמת לבחור. ואני, כל עוד אוכל לחקור, ללמד ולנגן, אהיה שמחה בחלקי". *

הכוכבים של בית הספר

"בית ספר צריך שתהיה לו נשמה יתרה ובעיניי למוסיקה חלק ראשי בכך", אומרת דבורה קהת, מנהלת בית הספר "רמות" בבת ים. "המוסיקה מעצימה את הילדים, וכשיש מגמת מוסיקה בבית הספר יותר ילדים זוכים לכך. בבוקר שאחרי הקונצרט ילדי מגמת המוסיקה היו כוכבי בית הספר, כולם עודדו ושיבחו אותם והם גבהו בכמה סנטימטרים. זו הרגשה נפלאה לילדים שמתקשים במתמטיקה, למשל, לראות איך חבריהם קמים לכבודם".

מדוע החלטת לבחור במוסיקה כמגמה ייחודית של בית הספר?

"אמי, ניצולת שואה, השקיעה בי המון מבחינה מוסיקלית. למרות הקשיים, ההורים שלי לקחו אותי לקונצרטים ואופרות והעניקו לי שיעורי פסנתר. המוסיקה ליוותה אותי כל חיי. אני חולמת שהילדים בוגרי בית הספר יוכלו להשקיף אל החיים בתקווה כאילו הם בוגרי בתי ספר בסביון, בכפר שמריהו, או בצפון תל אביב. מוסיקה היא חלק חשוב מזה - ואלין היא אשת חלומות גם כן, והיא יודעת גם להגשים אותם".

"אנחנו לומדים עם אלין ניתוח בשיטת שנקר, הרמוניה ליד הפסנתר, קונטרפונקט - נושאים של תיאוריה מוסיקלית", מספר אלישע קרביץ, ירושלמי תלמיד י"ב, שהתחיל ללמוד פסנתר בגיל 5 ועכשיו הוא בכיתת הפסנתרנים המחוננים של מרכז המוסיקה בירושלים. "אותי אישית זה מעניין, כי אני סקרן ורוצה לדעת איך המוסיקה עובדת, וכמו שמארי פרחיה אומר, ההבנה התיאורטית תומכת בביצוע".

מה חלקה של גבאי בזה?

"מזל שיש לנו את אלין, כי היא צעירה ומבינה אותנו: זה חשוב מאוד ללימודי תיאוריה: נגנים בדרך כלל רואים בה בזבוז זמן, כי הם מעדיפים לעשות מוסיקה; אלין מוכיחה לנו כמה זה נחוץ".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ