בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המבט שלה: שיחה עם שתיים מהבמאיות הבולטות בצרפת

שתיים מהבמאיות הבולטות בצרפת, ניקול גרסיה ואנייס ז'אווי, מבקרות עכשיו בישראל, וסרטה החדש של גרסיה גם יוקרן כאן בשבת. הזדמנות מצוינת לשיחות עם יוצרות מרתקות, שתיהן בנות למשפחות מהגרים מצפון אפריקה, שלא הסתפקו במשחק אלא עברו גם אל צדה השני של המצלמה

תגובות

בסופה של כל אחת מהשיחות הנפרדות שקיימתי עם שתי השחקניות-במאיות הצרפתיות השוהות בימים האלה בישראל, ניקול גרסיה ואנייס ז'אווי, שאלתי כל אחת מהן שאלה זהה: מה היה, לדעתה, ייחודה של אנני ז'ירארדו, השחקנית הצרפתייה שמתה לפני כשבועיים והיתה אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות ביותר של צרפת מאז אמצע שנות ה-50?

שתיהן, כל אחת בדרכה, ענו לי לשאלה הזאת תשובה כמעט זהה. "ז'ירארדו היתה כל כולה שחקנית", אמרה גרסיה. "היא חיתה כדי לשחק והיתה חדורה כל כולה במהותה של הנפש הדרמטית, גם כאשר גילמה בהצלחה לא רק תפקידים דרמטיים אלא גם קומיים". ואמרה ז'אווי: "ז'ירארדו היתה שחקנית טוטאלית, וחייה, לא במעט משום כך, היו למודי סבל. היא היתה דמות טרגית".

גרסיה וז'אווי מתארחות בישראל במסגרת פסטיבל "ספרים על הבמה", שמקיימים המכון הצרפתי, שגרירות צרפת בישראל והתיאטרון הקאמרי. בפסטיבל, שנפתח ביום רביעי ויינעל במוצאי שבת, שחקנים ישראלים וצרפתים קוראים ספרות עברית וצרפתית.

בשונה מאנני ז'ירארדו, הן גרסיה והן ז'אווי החליטו בשלב מסוים בקריירות שלהן, שהמשחק לבדו אינו מספיק להן. שתיהן שחקניות מוערכות, אוהבות לשחק ולא חדלו לשחק (גרסיה, שבשנים האחרונות משחקת פחות מז'אווי, אומרת שאחת הסיבות שהסכימה להופיע בפסטיבל היא כדי להזכיר לעצמה שהיא עדיין שחקנית); ואולם הן הרחיבו את תחומי פעילותן גם לתחומים נוספים. ז'אווי היתה לתסריטאית, שעבדה בין השאר עם במאי הקולנוע הצרפתי הגדול אלן רנה, ואחר כך לבמאית. באחרונה גם הוסיפה לתחומי פעילותה הופעות והקלטות כזמרת. גרסיה היתה לבמאית.

כאשר אני שואל כל אחת משתיהן מדוע הוסיפה את הפעילויות האלה לעבודתה כשחקנית, הן מספקות תשובות שונות מעט. "הייתי משועממת", אומרת גרסיה, שבניגוד לז'אווי אינה משחקת בסרטים שהיא מביימת. "רציתי לעשות יותר מרק לשחק".

ז'אווי, לעומתה, אומרת את הדברים בחריפות רבה יותר. נמאס לה לחכות שיציעו לה תפקידים; ויתרה מזאת, תפקידים בסרטים שיעניינו אותה. מדבריה עולה התחושה שהיא שאפה לתפוס שליטה על חייה, לא להיות תלויה בהצעות של אחרים, והדרך שלה לעשות זאת היתה לעבור אל צדה האחר של המצלמה.

על השאלה, אם ההחלטה הזאת תבעה מהן מידה של אומץ, שתיהן עונות שלא. זה קרה באופן טבעי ביותר, הן עונות, כי יש בצרפת פתיחות למתן הזדמנות לבמאים חדשים, גם כאשר אלה מוכרים בעיקר כשחקניות.

קרובי משפחה בחצור

אף על פי ש-16 שנים מבדילות בין תאריכי הלידה של ניקול גרסיה ואנייס ז'אווי, יש מן המשותף ביניהן. גרסיה נולדה באוראן שבאלג'יריה ב-1946 למשפחה ממוצא ספרדי. ב-1962, אחרי שאלג'יריה זכתה בעצמאותה, היגרה המשפחה לצרפת. היא הופיעה בסרטה הראשון, "Des garcons et des filles", שביים אטיין פרייה, ב-1967. בעקבותיו שיחקה ב"השוטר מתחתן" של ז'אן ז'ירו, אחת הקומדיות הפופולריות בכיכובו של לואי דה פינס, אך זכתה לפרסום בעקבות הופעתה ב-1975 בסרטו של ברטראן טאוורנייה, "שהחגיגה תחל", שעלילתו התרחשה בצרפת של אמצע המאה ה-18.

גרסיה שיחקה בסרטים של כמה מבכירי במאי הקולנוע של צרפת: ז'אק ריווט, ברטראן בלייה, קלוד ללוש, קלוד סוטה, מישל דוויל, קלוד מילר וגם אלן רנה, שם משמעותי בקריירה שלה, כמו בזו של אנייס ז'אווי. ב-1980 היא כיכבה בסרטו של רנה "הדוד מאמריקה", שנחל הצלחה בינלאומית. ב-1976 כיכבה בסרטו של לוראן היינמן "השאלה", שהוסר מהאקרנים בצרפת בגלל עיסוקו באופן שבו הצבא הצרפתי עינה אזרחים במשך מלחמת אלג'יריה. ב-1978 היא גילמה רעיה נבגדת בסרטו של פיליפ דה ברוקה "Le Cavaleur" וזכתה בפרס הסזאר המוענק לשחקנית המשנה הטובה ביותר של השנה.

ב-1986 היא ביימה סרט קצר וב-1990 ביימה את סרטה העלילתי הארוך הראשון, "Un week-end sur deux", שהציג את סיפורה של אשה הנמלטת מבעלה לשעבר יחד עם שני ילדיה. מאז היא ביימה חמישה סרטים נוספים, שהמצליח מביניהם היה "כיכר ואנדום" מ-1998 בכיכובה של קתרין דנב. שניים מסרטיה הבאים, "L'adversaire" ב-2002 ו"Selon Charlie" ב-2006, נכללו בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן.

אנייס ז'אווי נולדה בצרפת ב-1962 להורים שבאו לצרפת מישראל, שאליה היגרו מתוניסיה ושהו בה תקופה קצרה. הוריה גרו בחצור, היא מספרת, ויש לה בישראל קרובי משפחה מצד אמה. היא גם דוברת מעט עברית. היא למדה תיאטרון אצל במאי התיאטרון והקולנוע

הצרפתי המוערך פטריס שרו והופיעה בהצגות. הסרט הראשון שבו שיחקה היה "Le Faucon" של פול בוז'נה ב-1983.

עוד לפני שעברה לקולנוע היא כתבה מחזות יחד עם מי שהיה בן זוגה עד לזמן האחרון, השחקן ז'אן-פייר באקרי, וב-1993 זימן אותה הבמאי אלן רנה לעבד לקולנוע, יחד עם באקרי, מחזור של שמונה מחזות מאת המחזאי הבריטי אלן אייקברן, שהיו לצמד הסרטים "מעשנת" ו"לא מעשנת". היא עצמה לא הופיעה בצמד הסרטים, שהשתתפו בו שני שחקנים בלבד, אך היא כן שיחקה ב-1996 בסרטו של סדריק קלאפיש "Un air de famille", שהתבסס על מחזה שכתבו היא ובאקרי.

ב-1997 זימן אותה רנה פעם נוספת לכתוב יחד עם באקרי את התסריט של סרטו "החיים הם שיר", והפעם היא גם שיחקה בסרט. הופעתה בו זיכתה אותה בפרס הסזאר כשחקנית המשנה הטובה ביותר וגם בפרס התסריט הטוב ביותר, יחד עם באקרי. זו היתה זכייתם השלישית בפרס הזה; לפני כן הם זכו בפרס התסריט הטוב ביותר בעבור צמד הסרטים של רנה וסרטו של קלאפיש.

ב-2000 ביימה ז'אווי את סרטה הראשון, "על אהבה וטעמים אחרים", שזכה להצלחה רבה ואף בפרס הסזאר כסרט הטוב ביותר של השנה. שוב זכו היא ובאקרי בפרס התסריט הטוב ביותר. היא ביימה שני סרטים נוספים: "תסתכלו עלי" ב-2004, שזיכה אותה ואת באקרי בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, ו"Parlez-moi de la pluie" ב-2008. כעת היא עובדת על סרטה הרביעי, שעודנו בשלבי כתיבה ראשונים.

פילם נואר בצבע

ב-2010 ביימה ניקול גרסיה את סרטה השישי, "Un balcon sur la mer", שבמוצאי שבת יוקרן בסינמטק בתל אביב. זהו סרטה הראשון של גרסיה שמתייחס לביוגרפיה שלה, גם אם העלילה כוללת מרכיבים אוטוביוגרפיים ישירים מועטים בלבד.

הסרט מציג את סיפורו של מארק פאלסטרו (ז'אן דיז'ארדן), סוכן נדל"ן נשוי, בנה של משפחה, שכמו זו של גרסיה, היגרה לצרפת מאוראן שבאלג'יריה בתחילת שנות ה-60. במסגרת עבודתו הוא פוגש באקראי במי שהיתה אהובת נעוריו, והקשר עמה נותק עם עזיבתה של משפחתו לצרפת.

"זה איננו הסיפור שלי", אומרת גרסיה, "אך הוא עוסק בסוגיות שנוגעות גם לחיי שלי. בבית שלנו, ואני יודעת שזה נכון גם לבתים של משפחות של צרפתים אחרים שהיגרו מאלג'יריה לצרפת, לא דיברו על אלג'יריה, לא דיברו על המלחמה שהיתה בה ולא דיברו על עזיבתה, שהיתה קשה וכואבת. זה היה מין סוד ששרר בבית אך לא התייחסו אליו, ועם זאת תחושה תמידית של גלות שררה בבית שגדלתי בו.

"גלות היא הוויה שאין אפשרות להשתחרר ממנה. סרטי עוסק בהוויה הזאת שמתעוררת אצל מארק מחדש כשהוא פוגש שוב בקאתי (בגילומה של מארי-ז'וזה קרוז), שאותה לא ראה מאז שהיה נער. הייתי בת 15 כשמשפחתי ואני היגרנו לצרפת, את מרבית חיי ביליתי בצרפת ולא חזרתי לאלג'יריה אלא עכשיו, לצורך עשיית הסרט. ועם זאת, ההוויה של אלג'יריה והניתוק ממנה שוכנת עמוק בתוכי; לא ידעתי עד כמה עמוק עד שהגעתי לאלג'יריה כדי לצלם בה חלקים מהסרט".

סרטה החדש של גרסיה, כמו סרטיה הקודמים, הוא סוג של מותחן. הבמאית מסכימה ומסבירה מדוע היא נמשכת לעשיית סרטים שאמנם אינם מותחנים מסורתיים אך כוללים אלמנטים של הז'אנר: "כשהתחלתי לעשות את הסרט בכלל לא חשבתי למקם אותו על רקע הזיכרון של עזיבת אלג'יריה. זה בא בשלב מאוחר יותר בתהליך הכתיבה של התסריט. רציתי לעשות סרט שעוסק בתעתועי הזיכרון, במסתורין של הזיכרון ובאופן שבו אנחנו לעולם לא ניתקים מהזיכרון של הילדות שלנו. הוא שוכן בתוכנו לעולמים גם אם לא תמיד אנו מודעים לכך, כפי שגיבור סרטי לא היה מודע לכך עד שפגש בקאתי, נגרף לתוך התעלומה שהיא מייצגת ועולמו התמוטט סביבו.

"בעיני, הסרט הוא מעין פילם נואר, גם אם הוא מצולם בצבע", היא אומרת וצוחקת, "ואני נמשכת לסוג הזה של סרטים ולמותחנים בכלל, כי אני חושבת שהעולם שרוי בסכנה גדולה. העולם הוא מקום מאוד לא בטוח כיום, ואני מנסה להתמודד עם הפחד שהוא מעורר בי דרך תיאור של מציאות שנדמית יציבה אך מתגלה כמעורערת יותר ויותר".

בעוד שסרטיה של גרסיה הן דרמות המתמקדות בסיפור מרכזי אחד, סרטיה של ז'אווי עוקבים אחר מספר רב של דמויות, שסיפוריהן מצטלבים ומשתלבים (כך גם אם יש בהן דמות מרכזית אחת, כמו למשל גיבורת "תסתכלו עלי", נערה כבדת משקל ששואפת להיות זמרת ויותר מכל רוצה שאביה, סופר ומוציא לאור מצליח, ישים לב אליה).

"אני אוהבת סוג כזה של קולנוע", אומרת ז'אווי, "וגם סרטי החדש יהיה כזה. סרטי נולדים לרוב מתוך איזשהו רעיון שאחריו אני רוצה לעקוב, אך בסופו של דבר סרטים עוסקים באנשים, והעיקר בסרטי הן הדמויות, שאותן אני מנסה לעצב בצורה האמינה והמדויקת ביותר".

מילדה לבמאית

השיחות עם שתי השחקניות-במאיות קולחות ואינטנסיביות. פניהן הן מפות של רגש, שניכר בהן כל זיק של מחשבה בתגובה לשאלות שאני מפנה אליהן. האם נכונה האמירה, ששחקנים משמיעים לעתים קרובות, שנוח להם לעבוד עם שחקנים שנהפכו לבמאים מכיוון שהם מבינים מה זה להיות שחקן טוב יותר מבמאים שלא שיחקו מעולם?

שתיהן מסכימות שזה נכון. להיות שחקן פירושו להיות בעמדה של פגיעות גדולה מאוד, אומרת כל אחת מהן, ורק מי שהיה שחקן מבין זאת, ויודע שמה שהשחקן זקוק לו יותר מכל הוא שהבמאי יעניק לו תחושה של ביטחון.

כאשר ז'אווי מופיעה בסרטים שהיא עצמה מביימת, האם לא חסרה לה ידו של במאי שתנחה אותה? "ממש לא", היא אומרת ומביעה בפניה אותה תנועה של ביטול שכה אופיינית לצרפתים. כן, היא עדיין אוהבת להופיע גם בסרטים של במאים אחרים, היא אומרת; וכן, היא אומרת ללא היסוס, כאשר היא מופיעה בסרטים של אחרים קורה לה שהיא חושבת בלבה שהיא היתה מביימת אחרת סצינה מסוימת.

גם ז'אווי וגם גרסיה מספרות כי למדו הרבה מהבמאים שעמם עבדו לפני שעברו לבימוי. "לקחתי משהו מכל אחד מהם", אומרת גרסיה. ז'אווי מציינת שמבין כל הבמאים שעבדה עמם, אלן רנה הוא הנערץ עליה ביותר. קולה של ז'אווי, כאשר היא מדברת על רנה, נעשה מדוד וכמעט חגיגי: "העבודה עמו, הן כתסריטאית והן כתסריטאית וכשחקנית, היתה חוויה מסוג אחר לגמרי, שפירושה היה להיענות לחלוטין לחזון של מי שהוא לא רק יוצר קולנועי גדול אלא בראש ובראשונה אדם גדול. מבין כל הבמאים שעמם עבדתי, רנה הוא זה שאוהב שחקנים ומבין אותם יותר מכל במאי אחר".

מדוע גרסיה אינה משחקת בסרטיה? היא מסבירה שבכך טמונה אחת הסיבות העיקריות לכך שרצתה להתחיל לביים: "אני חושבת שמרבית השחקנים, גם גברים וגם נשים, נהפכים לשחקנים מתוך הצורך שיתבוננו בהם; הם מושאים של תשוקה שמגולמת במבט שהצופים מפנים אליהם. בשלב מסוים נמאס לי מזה. רציתי להיות זו שמתבוננת בעצמי ולא זו שמתבוננים בה, וזה אפשרי רק אם עוברים אל צדה השני של המצלמה".

"רציתי שיכירו אותי", אומרת ז'אווי בתשובה לשאלה מדוע נהפכה לשחקנית, ואז שוב עושה אותה תנועת ביטול צרפתית אופיינית.

האם לא פחדו כאשר עברו אל צדה האחר של המצלמה וביימו את סרטיהן הראשונים? "לא, לא פחדתי", אומרת גרסיה. "הניעה אותי תחושה של נחישות עצומה, והיא זו שמנחה אותי עד עצם היום הזה".

ז'אווי, שהסרט הראשון שביימה זיכה אותה בפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר של אותה שנה, אומרת: "לא חשתי פחד כשהתחלתי לביים את סרטי הראשון. היום אני הרבה יותר מבוהלת מכפי שהייתי אז. אני מרגישה הרבה יותר חוסר ביטחון בנוגע למה שאני עושה היום מאשר אז. אני יודעת שיקרה מה שיקרה, תמיד ישוו כל סרט שאעשה עם הסרט הראשון שעשיתי.

"אבל, לא קשה היום לעשות סרטים בצרפת. כשהתחלתי לשחק ואחר כך לביים, התקיימה בקולנוע הצרפתי חלוקה חדה מאוד בין קולנוע אמנותי לקולנוע מסחרי; 'הגל החדש' עדיין נחשב לאידיאל שהקולנוע הצרפתי חייב כולו לשאוף אליו, ואם סרטך לא השתלב במה שנחשב לקולנוע אמנותי קיבלת יחס מזלזל מיידי מצד הביקורת. כיום הדברים השתנו, הגבולות שמבדילים בין קולנוע אמנותי לכאורה למסחרי לכאורה היטשטשו, ותעשיית הקולנוע הצרפתית היא כיום טריטוריה שהרבה יותר קל לתמרן בתוכה מאשר בתקופה שהתחלתי".

גם ניקול גרסיה וגם אנייס ז'אווי אומרות שהיותן נשים מעולם לא הצרה את צעדיהן כאשר נהפכו לבמאיות. עם זאת, מוסיפה גרסיה, מבמאיות נדרש להוכיח יותר מצוינות מאשר מבמאים גברים, כפי שקורה גם בתחומים אחרים שבהם נשים שואפות להוכיח את עצמן. "שחקנים הם ילדים", אומרת גרסיה, "וכשהייתי אך ורק שחקנית הרגשתי שאני ילדה. זו היתה סיבה נוספת שרציתי להתחיל לביים". האם כעת, אני שואל אותה, כשהיא מביימת, היא מרגישה מבוגרת? "לא ממש", היא עונה ומחייכת. *



אנייס ז'אווי מימין וניקול גרסיה. לא קשה היום ליצור סרטים בצרפת, הן אומרות


מתוך סרטה של גרסיה ''Un balcon sur la mer''.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו