בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצאת מביבר הזכוכית: היצירות המושמצות של טנסי ויליאמס שוב על הבמה

מחזותיו המאוחרים של טנסי ויליאמס, שהחודש מלאו מאה שנה להולדתו, לא שיחזרו את ההצלחה הגדולה של יצירותיו מתחילת הדרך. כעת מבקשות כמה להקות תיאטרון בניו יורק להשיב להם את הכבוד האבוד

תגובות

כשירד המסך על במת ברודוויי בערב האחרון של "ליל האיגואנה", בספטמבר 1962, איש לא היה יכול לחזות מה צופנים בחובם שני העשורים הבאים לטנסי ויליאמס. סביר להניח שגם המחזאי, אף שהיה לו דמיון גותי, לא שיער בנפשו כמה קודרות יהיו המערכות האחרונות בקריירה שלו.

מאז פרץ ב-1944 עם "ביבר הזכוכית" היה ויליאמס, שנולד ב-26 במארס 1911, עמוד התווך של ברודוויי, שהיתה אז לב התרבות האמריקאית. בשנים שלאחר פרסומו הראשוני הוא כתב כעשרה מחזות, שרובם נחלו הצלחה בקופות ובקרב המבקרים ונותרו נכסי צאן ברזל של הרפטואר התיאטרוני המודרני. במארס 1962 הופיע דיוקנו על שער המגזין "טיים", שהגדיר אותו כמחזאי העכשווי הגדול ביותר בארצות הברית.

אבל מזלו בגד בו באופן פתאומי ובלתי הפיך. כמה חודשים בלבד לאחר שירד "איגואנה", עלה בברודווי מחזהו הבא של ויליאמס, "The Milk Train Doesn't Stop Here Anymore". המחזה, דרמה פסבדו-סימבוליסטית על אשה גוססת והמציל הרוחני שלה (המוצג כעת באוף ברודוויי עם אולימפיה דוקאקיס), ספג ביקורת קטלנית וירד מהבמה במהירות. הוא נכשל שוב, במהירות רבה עוד יותר, כששוכתב והועלה בגרסה מחודשת בתוך שנה.

מכאן והלאה התקבלו מחזותיו של ויליאמס בתמיהה מנומסת, באכזבה או בזלזול מצד הביקורת. ששת המחזות החדשים של ויליאמס שהופקו בברודוויי עד מותו ב-1983 הוצגו פחות ממאה פעמים. כדי למנוע את הורדתו של מחזהו מ-1972 "Small Craft Warnings" הוא נאלץ לשחק באחד התפקידים בעצמו.

לכישלון המקצועי הצורב התלוו טראומות אישיות. מותו של בן זוגו זה שנים רבות, פרנק מרלו, ב-1963, היה נקודת מפנה הן בכתיבתו של ויליאמס והן בחייו. בעקבות זאת גברה תלותו של ויליאמס באלכוהול ובסמים. ב-1969 שיכנע אותו אחיו להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית בסנט לואיס, ושם הוא סבל מתסמיני גמילה קיצוניים שהביאו להתקפי פרכוסים. כעבור שנים הצהיר על חזרתו לפיכחות כך: "אני עכשיו בסדר. נגמלתי משתייה, ואני לוקח רק שני מילטאון וחצי נמבוטל ביום (תרופות הרגעה)".

מאז מותו התמקדה תשומת הלב בעיקר במחזות הפופולריים והמוערכים שהקנו לו את פרסומו ומועלים ברציפות בכל העולם. היו כמה תגליות מרגשות, למשל כשהנשיונל תיאטר בלונדון הציג יצירה מוקדמת שטרם הועלתה עד אז, "Not About Nightingales", הפקה שב-1999 עברה לברודוויי. אבל הכתיבה המאוחרת של המחזאי נותרה ברובה לחסדי החוקרים, והמוניטין שיצאו לה כנחותה לא נשקלו מחדש באופן משמעותי.

נחישות מרגשת

כעת מנסות כמה להקות תיאטרון בניו יורק לשקם את שמו. נוסף על הגרסה המחודשת ל"Milk Train", המוכיחה שהמחזה הוא פלטפורמה יעילה לכוכבים ואולי אף דרמה שאינה נופלת ממחזותיו הטובים ביותר של ויליאמס, קבוצת ווסטר מציגה את "Vieux Carr", מחזהו של ויליאמס מ-1977 המתרחש באכסניה עלובה בניו אורלינס, ולהקת התיאטרון הקטנה "Mother of Invention" מנסה את כוחה בדרמת הברים הקאמרית "Small Craft Warnings". ואילו "Green Eyes", מחזה זניח לשני שחקנים מ-1971, הועלה לפני זמן קצר לראשונה בניו יורק באוף ברודוויי.

ב-2000 הוכשרה הקרקע לעניין המתעורר בכתביו המאוחרים של ויליאמס כשהספרייה האמריקאית פירסמה ספר מחזות שכתב בין 1957 ל-1980. המחזות כוללים יצירות ידועות כגון "ציפור הנעורים המתוקה", "Suddenly Last Summer" ו"Out Cry".

זו בחירה נבונה, הנמנעת ממחזות גרועים באופן מוחלט כגון "In the Bar of a Tokyo Hotel" מ-1969, דרמה נבובה ומלאכותית על צייר במשבר, ו"The Red Devil Battery Sign" (1977), שנראה כפארודיה גרועה על מחזותיו של סם שפרד בתוספת החרדה הפרנואידית של שנות ה-70. היא גם מפריכה את ההשקפה הפשטנית שלפיה יצירתו המאוחרת של ויליאמס מגלה דעיכה חריפה ובלתי הפיכה של כישרונו. אין ספק שהמחזות המאוחרים נגישים פחות מהדרמות של שיא פריחתו האמנותית בשנות ה-40 וה-50, אבל הם נושאים את חותם קולו של הסופר, שאין לטעות בו, אף שהוא מוגבה לטונים קדחתניים וגסים יותר. כשקוראים אותם בזה אחר זה, מרגש להבחין באיזו נחישות הלך ויליאמס בדרך האמנותית שהתווה לעצמו, וסירב לחזור לנוסחאות ישנות גם לאחר שנעשה ברור כשמש שרק מעטים מתעניינים בצבעים הפנטסטיים והמוזרים שאיפיינו את עבודתו החדשה.

יש לבטח מתאם כלשהו בין הכאוס וההוללות שאיפיינו את חייו האישיים של ויליאמס לבין האיכות הלא יציבה של מחזותיו המאוחרים. בראיון מ-1975 אמר ויליאמס, "המחזות שלי משנות ה-40 וה-50 היו קונבנציונליים יחסית במבנה שלהם, כי המוח שלי היה מאוזן יחסית. התקופה האיומה של דיכאון כמעט קליני עדיין לא התחילה אז. אבל כשחיי נעשו קשים יותר נאלצתי לשנות את הסגנון, כי הדפוס הקונבנציונלי של מחזה כבר לא היה יכול להכיל את הטירוף הזה".

המחזות המאוחרים חורגים לעתים קרובות בצורה קיצונית מהריאליזם וממסורת שתי המערכות הסטנדרטיות - לפעמים באופן משכנע ולפעמים בתחושה של עיוות בעקבות סגנונות שהיו אז אופנתיים. אך ויליאמס מעולם לא היה מחזאי נטורליסטי של ממש, וגם אם סגנונו המאוחר נעשה בלתי יציב, הנושאים שעסק בהם נותרו קבועים.

אכזריות וסבל, אשליות והתפכחות, אובדן ובריחה היו הנושאים העיקריים של יצירתו בימיו הטובים. ביצירתו המאוחרת הוא פשוט מעמיק עוד יותר לחפור בתחום האפל הזה, וכותב בגילוי לב חדש על אנשים שנאחזים בציפורניים, באצבעות שותתות דם, בהגינות, בכבוד העצמי ובשפיות. הבדידות, הנושא הגדול שלו, מופיעה בצורה בולטת יותר במחזות שכתב בשנים שבהן גברה תחושת הניכור שלו עצמו.

ויליאמס, בעל הלב הרחום ביותר מכל המחזאים, הפיק ממוחו הקודח דוגמאות קיצוניות יותר ויותר של בידוד וייאוש. דירת שני החדרים שהסבה לבלאנש דבואה סבל כה רב היא ממש דירת פאר לעומת הברים העלובים, האכסניות והאחוזות המתפוררות שבהם מתרחשים מחזותיו המאוחרים, מקומות ארעיים לדמויות ארעיות. בלאנש היתה מחווירה (כמשמעות שמה) למול הסגנון וערכי המוסר של כמה מהדמויות שהיו סובבות אותה אילו התכנסו כל דמויותיו של ויליאמס בתחנת דרכים רוחנית כלשהי.

המחזות שאולי ידברו יותר מכל אל הקהל העכשווי הם הקומדיות, ואחת התגליות הגדולות בעבודתו המאוחרת של ויליאמס היא קולו הקומי הארסי והמשונן. אמנם לפעמים הקריקטורות הפטפטניות של נשים דרומיות ערמומיות משרתות מטרות טיפשיות, אבל במקרים רבים יותר ויליאמס מתגלה כבעל חוש הומור שגובל בפרודיה עצמית אבל שומר על חריפות תיאטרלית יוצאת דופן.

הקומדיה "Kingdom of Earth", שעלילתה מתרחשת בלב אזור שומם, כבר זכתה לגרסה מחודשת מצליחה, בהפקה מ-1996. הדמות המרכזית, מירטל, היא שחקנית ורקדנית לא חכמה אך חדורת רצון, שקושרת את גורלה בגורלו של צעיר חולה ושמו לוט, הסובל מחולשת עצבים, בעליו של בית מט ליפול בדלתא של מיסיסיפי. אבל כשהיא באה אל בית המשפחה היא נשבית בקסמו של צ'יקן גס הלב, אחיו-למחצה. באווירה ובנושא, "Kingdom of Heaven" מזכיר את "Baby Doll", המחזה המצחיק ביותר של ויליאמס משנותיו המוקדמות.

"מהם אמנים?" כתב ויליאמס באחד מיומניו המאוחרים. "אנשים שמחפשים נואשות כל מה שהם יכולים לגלות על האמת והיופי, גם אם אלה רחוקים זה מזה מרחק שמים וארץ".

במחזות המאוחרים נדמה לפעמים שדרכיהן של האמת והיופי נפרדו לצמיתות. אלה מחזות גסים וגולמיים, קודרים ומוזרים ואף מבעיתים, שרק לעתים נדירות משיגים - ואף אינם מתכוונים לכך - את הקסם האוניברסלי והפיוטיות המתמשכת של יצירותיו הגדולות של ויליאמס. אבל היופי שהוא מוצא בפלא הקיום האנושי אינו תמיד מעורפל. הוא בורך ביכולת לשפוך אור של חן גם על הפינות החשוכות ביותר של העולם, שבהן דרים הדחויים שבשולי החברה. למרות שנות ההצלחה והפרסום שידע, אולי דווקא במקומות האלה הרגיש האמן הגדול ולמוד הסבל הזה שהוא בבית. *



אולימפיה דוקאקיס במחזה The Milk Train Doesn't Stop Here Anymoreהמוצג כעת באוף ברודוויי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו