בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבה נרעישה: תלמידי ביאליק-רוגוזין מתכוננים לפורים בצל גזירת הגירוש

צ'מסום מכיתה ג' תתחפש לדמות מ"כמעט מלאכים", אנג'ל מכיתה ה' יתחפש ל"חנון בסטייל". תלמידי ביאליק-רוגוזין, שהסרט על אודותיהם זכה באוסקר, מתכוננים לפורים בצל גזירת הגירוש, שנדחתה בינתיים

תגובות

בימים שבין חגיגות האוסקר לאירועי פורים, תלמידי בית הספר ביאליק-רוגוזין שבדרום תל אביב מרעננים את משמעות הביטוי "מוכרחים להיות שמח".

רק לפני כשבועיים חגגו כאן את הזכייה בפרס האוסקר על הסרט התיעודי הקצר."Strangers No More" הסרט, בבימוי קארן גודמן וקירק סיימון ובתמיכת רשת הכבלים HBO, מספר את סיפורו של בית הספר הייחודי הזה, שמרבית תלמידיו הם ילדים של מהגרי עבודה, שעל מקצתם מרחף איום הגירוש. ואילו השבוע יחל קרנבל פורים, שבשיאו, ביום שישי, תתקיים עדלאידע מרהיבה וגדושת מיצבים, כוכבים (רוני סופרסטאר ועוד), וכמובן, הילדים המחופשים שייצאו לצעוד ברחובות שמסביב לבית הספר.

אבל למרות התכונה הרבה ואווירת החג המתקרב, ניכרת באוויר תחושה של כבדות. בשבוע שעבר הודיע השר אלי ישי שידחה את גירושם של הילדים בכמה חודשים, אבל כל עוד מדובר בדחייה של הגזירה ולא בביטולה, אין כאן שמחה אמיתית. 120 מתלמידי בית הספר (מתוך 880 ובהם פליטי דארפור וכן ערבים ויהודים ישראלים) מועמדים לגירוש, ובקהילה ההדוקה והחמה שצמחה כאן מתוך השונות האינסופית ושותפות הגורל שוררות תחושות קשות. ילדים אלה אינם עומדים בקריטריונים שקבעה הוועדה הבין-משרדית שהקימה הממשלה לבדיקת מעמד ילדיהם של מהגרי העבודה, ומאז אוגוסט עסוק בית הספר בקמפיין למענם, במאמץ לבטל את הגזירה.

פחד מילדות מפני המשטרה

בעקבות זכיית הסרט באוסקר נציגים של כלי תקשורת מכל העולם מתדפקים על שערי בית הספר. מתנדבים ועמותות שונות מחבקים את הקהילה. והם גם יעזרו להפעיל את העדלאידע המתוכננת, שמטרתה בין השאר להציף את המסכים בפניהם התמימים של הילדים ולהשמיע את העברית הישראלית שלהם בכל בית, בתקווה לעורר מחאה ציבורית ניכרת.

בכל הסערה הזאת, בית הספר מנסה להתנהל כרגיל. יש שיעורי מתמטיקה ואנגלית, טיול שנתי וגם ישיבת מועצת תלמידים, שתפקידה לארגן את פעילויות פורים בתיכון. וכך, שני חברי המועצה המופקדים על החגיגות, ריצ'רד במפה מכיתה י"א ומליסה לאורה מלגה מכיתה י"ב, יושבים בחדר המנהלת ומספרים על תוכניותיהם. "אנחנו נהנים להתחפש ולעשות שטויות", אומר במפה. ומלגה מספרת על כך שהיא עומדת לעזור לתקלט במסיבה המיועדת לתלמידי התיכון שתתקיים ביום חמישי בערב.

הם אינם מצחקקים כבני טיפש-עשרה, אלא נראים בוגרים מכפי גילם. כה רציניים וחכמים, עד שהמראיינת מרגישה פתאום מטופשת על כך שהיא שואלת אותם על פורים. ואמנם, רק כשהשיחה עוברת מבלי משים למה שעומד על הפרק ומעסיק אותם באמת, הם נפתחים ומשתפים.

הם מספרים על שגרת יומם. למשל, על הפחד שאוחז בהם כשהם רואים שוטר בפינת הרחוב. או עד כמה השוטרים תוקפניים כשהם דורשים מהם להראות תעודת זהות, בדיוק כשהם ממהרים לבית הספר או הביתה.

בפטה ומלגה אומרים שמתרגלים לזה. הם לא נשמעים מתלוננים או מתקוממים במיוחד. אבל אפשר להרגיש בין השורות מה הם מרגישים באמת. בעצם, אין להם ממה לפחד. לשניהם יש כבר תעודות זהות ישראליות. אבל זה לא אומר שהם מרגישים ביטחון.

בפטה בעל המראה האפריקאי נולד בישראל. אמו פיליפינית ואביו גנאי. ב-2007 קיבלו הוא ובני משפחתו, שתי אחיותיו והוריו, מעמד של אזרחים. אחת מאחיותיו לומדת בכיתה י"ב בקמפוס, הבכורה חיילת בחיל הרפואה בצה"ל. גם הוא חושב להתגייס, אבל עדיין לא החליט סופית.

מלגה החיננית והרהוטה עלתה לישראל לפני 11 שנה מבוליביה עם אמה. לפני שש שנים הוסדר מעמדה. כיום היא עסוקה בהכנה לבחינות הבגרות וחושבת כבר על לימודים גבוהים וקריירה של דיפלומטית. צבא? בהחלט, היא אומרת ללא פקפוק.

שניהם חוזרים ואומרים שהם מרגישים שייכים לכאן. ישראלים. אבל הם נושאים עמם ניסיון חיים וחוויות ששום צעיר ישראלי בגילם לא מכיר. "זה פחד מילדות שהמשטרה תבוא", מסבירה מלגה. "שיגידו 'אמא שלך לא תחזור מהעבודה', או 'אבא לא יחזור'. לקחו כבר חברים טובים שלי. יום אחד הם נעלמים כאילו האדמה בלעה אותם".

בפטה מספר שכמעט בכל יום יש ילדים בכיתתו שלא באים לבית הספר כי עצרו את הוריהם, או שהמשפחה החליטה להסתתר כי היה ביקור של המשטרה בקרבת מקום.

"יש משהו שמציק בחג הזה", הוא מסכם, "אבל אלה החיים: הכל ביחד, הרע והטוב. ולמרות מה שעובר עלינו, עדיין נחגוג ונחיה את החיים". ומלגה מוסיפה: "אין לנו האפשרות לוותר על החגיגות. למרות הכל, זה חג. ואנחנו רוצים לחשוב חיובי".

אין ספק שאופטימיות היא המוטו של בית הספר. אופטימיות גם קורנת מאישיותה של קארן טל, המנהלת של ביאליק-רוגוזין. תלמידיה באים מ-48 ארצות מוצא. ואף שהציר של הישראליות דומיננטי מאוד והחגים נחגגים לפי לוח השנה העברי, מזכירים כאן גם חגים נוספים. בליל הסדר, מספרת טל, יוצרים כאן למשל הגדה על חירות ודנים בהתהוות של עם ובמושג חירות. בקבלת שבת, המתקיימת כל יום שישי, מדגישים את המושג האוניברסלי של יום מנוחה.

בפורים, ובמיוחד השנה, מבקשים להדגיש כאן את הנראות של הילדים. "הם רגילים לכך שצריך להסתתר, להפנות מבט", מסבירה טל. "הצעידה ביחד יוצרת לכידות, הנה אנחנו כאן".

בפורים בשנה שעברה, היא מספרת, אנשים ברחוב הצטרפו לעדלאידע. "הקפדנו לקנות את המוצרים, המשרוקיות, הדגלים וכל הדרוש לעדלאידע מהחנויות בסביבת בית הספר, כדי להדגיש קשר בין בית לקהילה. הם החזירו לנו בכך שיצאו מהחנויות ומחאו כפיים".

טל לא רוצה לדבר על הגירוש כעניין ודאי. "מובן שהכנו מערך סיוע של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים חינוכיים שפועלים בבית הספר מתחילת השנה. אבל אנחנו נאחזים בתקווה", היא אומרת.

"הרעיון של איפה ואיפה גוזר לגזרים", היא מוסיפה. "קשה לי לראות חלק מהילדים, כמו מליסה, שיש להם אופק, שעושים בגרות והולכים לצבא, ואחרים שהוחלט שלא מגיע להם שיהיו להם חיים".

בתוך שש שנים זינק שיעור הזכאות לבגרות של תלמידי בית הספר מ-28% ל-72%, ושיעור הגיוס לצה"ל צמח אף הוא מ-29% ל-79%. יש כאן השקעה רבה של הצוות, אומרת טל. אך ללא ספק גם תקציבים רבים שמוזרמים לבית הספר. בית הספר "מקבל יותר", כדבריה, בעיקר מעיריית תל אביב שמשקיעה בו.

"איך אפשר לדבר על ילדים כאיום דמוגרפי על מדינת ישראל?" שואלת טל. "המדינה הביאה את העובדים הזרים, כי הם היחידים שישבו עם זקנים שבעה ימים בשבוע בעד משכורת עלובה של כמה מאות דולרים בחודש. היה צריך לחשוב על הילדים שייוולדו להם". חלק מהילדים בגילים הצעירים, מספרת טל, אפילו לא יודעים שהם עומדים להיות מגורשים; החלטה של ההורים שלהם שנועדה להפחית את חרדותיהם. "לכן אתם אנחנו מדברים רק על תחפושות ועל חגים בכלל", היא אומרת.

כולם יסתכלו עלינו

אודליה קודג' מכיתה ה', שהוריה מחוף השנהב, תתחפש למלכת הפרחים. צ'מסום אנוקו מכיתה ג', שאמה מהפיליפינים ואביה מניגריה, תתחפש לדמות מ"כמעט מלאכים". אחמד סאקור מכיתה ב', שהוריו מאפריקה, יתחפש לצעקה. וג'ון לור קרוז מכיתה ב' - לפרעה. כולם מספרים שהם אוהבים את פורים, אבל את יום כיפור קצת יותר "כי אפשר לצאת עם אופניים". הם מחכים לעדלאידע "כי כולם יסתכלו עלינו", אומרת צ'מסום.

אנג'ל נטור מכיתה ה', שנולד בפיליפינים, יתחפש ל"חנון בסטייל": "אני הולך לקנות משקפיים ושלייקעס", הוא מספר. "קניתי חולצה משובצת, מכנסי ג'ינס צמודים ונעליים מתקפלות. ביד אחזיק את הספר 'יומנו של חנון'", הוא אומר.

אנג'ל הוא ילד כובש. הוא נזכר בפורים לפני שלוש שנים. הוא היה אז בכיתה ב'. "אמא שלי היתה שמחה כל השבוע. אמרה לי שהולכים לאן שהוא. ולא גילתה לי לאן. רק ידעתי שאני לא בא לבית הספר, והתאכזבתי שהפסדתי את הפעילות, אבל שמחתי שקיבלתי בסוף תעודת זהות. עכשיו, כשאני אזרח, אני רוצה להיות פה עד יום מותי. פעם נסעתי לפיליפינים והיה אסון. לא בא לי לחזור לשם, כי יש שם בניינים נופלים וגשם והכל רטוב".

בכיתה שלו יש חמישה ילדים שיודעים שהם יגורשו, מספר אנג'ל. "עצוב להם", הוא אומר. "ולי יהיה עצוב אם הם לא יהיו בכיתה המדהימה הזאת. אחרי ששמעתי שעושים להם כלא ליד שדה התעופה בן גוריון, בכיתי ממש. הם מרגישים שזו הארץ שלהם, ויהיה להם ממש עצוב לעזוב. הם אפילו לא יודעים אף משפט שיוכלו להגיד בארצות שלהם. והם ירגישו בודדים. זה לא פייר שעושים אפליות. להם נותנים כלא, ואותנו משאירים. הם ואנחנו ואתם - אין שום הבדל. כולנו אותו דבר. אנחנו לא שונים, כולנו בני אדם.

"פעם, לפני שקיבלתי תעודת זהות, המשטרה באה לבית שלנו, וחשבתי שזה היום האחרון שלי. רעדתי לא ידעתי מה לעשות. לאמא שלי פג תוקף הוויזה. היא התפללה ובכתה שהיא רוצה להישאר פה, כי זו ארץ זבת חלב ודבש. התפללנו, ואז פתאום צילצלו אלינו: תבואו בשעה תשע. וקיבלנו תעודת זהות. אחרי שיצאנו מחאו לנו כפיים. ואני הרגשתי נהדר. הלכנו לחגוג במסעדה 'צ'יינה טאון' בעזריאלי, ומאז אני ישראלי. זה חתום".



חמישה מתלמידי ביאליק-רוגוזין: צ'מסום אנוקו, אודליה קודג', אנג'ל נטור, ג'ון לור קרוז ואחמד סאקור


חגיגת העדלאידע של בית הספר אשתקד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו