בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קווים לדמותם: עתיד האיור בעידן הדיגיטלי

כיצד משפיע העידן הדיגיטלי על תחום האיור, מה מעמדו כיום, מה מעמדם של העוסקים בו והאם צפוי שינוי בשאלה הנושנה אם מדובר באמנות או בעיצוב? רב-שיח של ארבעה ראשי מסלולים ללימודי איור בבתי ספר לאמנות ברחבי הארץ

תגובות

מהו מעמדו של האיור כיום? כיצד משפיע עליו העידן הדיגיטלי? האם מדובר באמנות או בעיצוב? מהו מרחב הפעולה של מאיירים כיום וכיצד הם מתמודדים עם השינויים? אלה רק כמה מהשאלות שעלו ברב-שיח שהתקיים ביוזמת "גלריה", בהשתתפות ראשי מסלולים ללימוד איור, או מרצים בכירים בתחום, בבתי ספר לאמנות ברחבי הארץ.

אלו שאלות שמעסיקות רבים, גם כאלה שזה לא תחום עיסוקם. "העניין של הציבור הרחב במלאכת האיור הוא עצום, זו צורת תקשורת נהירה לאנשים: הם צורכים איור מילדות ועד זקנה, ולכן יש להם עניין בו", אומרת ראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מרב סלומון. עדות לכך ניתנה בחודש מאי בשנה שעברה, בכנס שהתקיים בבצלאל, "והמאייר הזה הוא אני", שעסק באיור ספרי ילדים בישראל.

בדרך כלל כנסים אקדמיים שעוסקים בעיצוב אינם זוכים למבקרים רבים, אך הכנס הזה היה יוצא דופן: כ-300 מבקרים באו לשמוע מאיירים, חוקרים, מעצבים ועורכים משוחחים על תהליך היצירה של המאיירים. המספר הגדול של המבקרים הפתיע את מארגני הכנס, כמו את קהילת המאיירים, שהפגינה נוכחות מרשימה.

"אחד הדברים שהדהימו אותנו הם צרכני האיור הפשוטים שבאו לכנס פשוט לשמוע", מדגישה סלומון, בת 43, שמכהנת בתפקידה כשלוש שנים וחצי. לצדה השתתפו ברב-שיח ירמי פינקוס, בן 44, ראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר מאז שנת 2000; גיל לי אלון קוריאל, בת 49, מרצה במסלול האיור של ויצו חיפה; ותמיר שפר, בן 46, ראש מסלול עיצוב אינטראקטיבי במכון טכנולוגי חולון.

דבריה של סלומון משקפים גם את הפריחה של התחום בארץ ובחו"ל בשנים האחרונות. מבט בתוצרים של בוגרי האקדמיות לעיצוב בשנים האחרונות משקף את המנעד הרחב שבו פועל התחום, בין התפקיד המסורתי של האיור כמתן פרשנות לטקסט לבין איורים שזכות קיומם טמונה ביומרה האמנותית של היוצרים שלהם. אחד הגורמים העיקריים להרחבת התחום הוא שאם פעם ספקי העבודה של המאיירים היו בעיקר העיתונות המודפסת והוצאות הספרים, הרי העידן הדיגיטלי יצר שפע של במות חדשות: באינטרנט, בטלפונים ניידים, במשחקי מחשב ובטלוויזיה.

"איור היום הוא מה שהיה פעם, אבל הפלטפורמות ואופני הביטוי השתנו", מוסיפה סלומון. "איור נותן פרשנות לטקסט, משרת מסר ורעיון, מספר סיפור. הזמנים משתנים והתנועה פונה לכיוון הטכנולוגי, אבל קומפוזיציה נשארת קומפוזיציה וצבע נשאר צבע, אם על מסך ואם על נייר. המשימה שלנו היא להקנות לסטודנטים כלים טובים יותר ובו בזמן לתת להם כלים של ורסטיליות, יכולת להתמודד עם סביבה משתנה. כשהסטודנטים שמתחילים ללמוד היום יסיימו את הלימודים, יכול להיות שפייסבוק יהיה כבר מיושן. האתגר שלנו הוא להכין אותם אל הלא נודע".

"אני בא מזווית שונה: היסודות אמנם לא השתנו, אבל בשנים האחרונות יש שינוי היסטורי בתפישה של מה זה איור", אומר שפר, היחיד מבין המשתתפים שאינו מלמד במסלול איור, מכיוון שמסלול כזה לא קיים במכון הטכנולוגי בחולון. שם יש גישה שונה: הסטודנטים שמעוניינים להתמקד באיור עושים זאת במסגרת הלימודים הרגילה. לדברי שפר, "בפלטפורמות הדיגיטליות החומר נעלם ויש שילוב של הבמות השונות: פרינט, סלולר וטלוויזיה, שאיור צריך לעבוד בהן ביחד. היכולת להכניס לאיור תנועה משפיעה על התוצאה הסופית, הדברים האלו יוצרים רוחב יריעה גדול יותר אצל המאייר. מצד שני, תוכנות כמו פלאש השפיעו מאוד על הסגנון האיורי ואנחנו הרבה פעמים מנסים להילחם בזה, כי לפעמים התוכנות מייצרות שפה מוגבלת מאוד".

אלון קוריאל מוסיפה לדיון את הצד האמנותי של האיור: "אם בדרך כלל איור הוא דיאלוג עם טקסט, יש אצלנו קורסים שהטקסט מתפקד שם לא רק כדיאלוג אלא כזרז ליצירה: איורים שלידם לא מופיע בכלל טקסט, שהולכים למקומות אמנותיים יותר. בתהליך מסוג זה יש נגיעה באמנות והמטרה היא לא תמיד המוצר הסופי אלא התהליך, כסוג של הרפתקה. אם מסתכלים בתערוכות הבוגרים, חלק מהסטודנטים פונים לכיוון הזה ונוגעים בחומרים לא שגרתיים כחלק מהצמא שלהם לעבוד בטכניקות ישנות. התוצאה לא תמיד מגובשת עד הסוף ולא תמיד מובנת, לא תמיד גם יש לנו הכלים לשפוט אותה, אבל זו תמיד הרפתקה מעניינת".

אז מה זה איור - אמנות? עיצוב? יש הגדרה בכלל? "התשובה מאוד מסובכת", אומר פינקוס. "מסלול האיור בשנקר התחיל כמסלול עם

מחויבות גדולה להכשרה מקצועית, להוציא מאיירים שיוכלו למצוא עבודה. משם עברנו לתפישה של מאייר כאדם שהוא גם פועל תרבות, שיכול לעבוד בכל אחד מסוגי המדיה כל עוד הוא מאייר - לא משנה אם זה ספר קומיקס אישי, עיצוב במה או אייקונים לאינטרנט. היום יש שינוי בעולם בתפישה של איור, והשאלה שהיתה פעם חזקה מאוד - עיצוב או אמנות - איבדה את הרלוונטיות שלה.

"מאחר שאנחנו יושבים בתוך המחלקה לתקשורת חזותית", ממשיך פינקוס, "מוצא חן בעיני שהאיור תופס בה את המקום של מחלקה לאמנות. היום אני גם פחות מרסן את המרצים, כי אני מבין שהם קודם כל אמנים לפני שהם מאיירים. זה מתקשר גם לתפישה

שלי בנוגע לאסכולה: אנחנו לא יכולים להקיף את כל הקשת, והמטרה שלי היא שתיווצר אסכולה, שיהיה ברור הפרצוף האידיאולוגי של המחלקה, הלך הרוח שלה. יש כמובן מקום גם לפלורליזם, אבל אותי מעניין לראות התגבשות של מסורות".

סלומון: "אני לא קוראת לזה מאייר כאמן אלא מאייר כ'אוטר'. כשמאייר עובד הוא צריך ליצור עמדה באופן אינהרנטי, וזו גם הסיבה שיש הרבה מאיירים שיוצרים טקסטים משלהם. כמאייר, בכל מצב אתה נדרש לנקוט עמדה, ולכן זה פשוט מין שריר שהולך ומתפתח, ויחד אתו גם המוטיבציה. עם זאת, חשוב לשמור על האיזון, שהסטודנטים ייצאו בסוף הלימודים לא רק משכילים ואינטלקטואלים, אלא גם אנשי מקצוע שיכולים לעבוד לפרנסתם".

אלון קוריאל: "מאיירים מאז ומעולם היו אנשים שיש להם סיפור בראש, עם מאגר חזותי גדול. רובם רוצים לכתוב אבל לא תמיד יש להם היכולת. איירתי הרבה ספרים ולא תמיד זה היה הטקסט שחלמתי עליו. היום סטודנטים כבר פחות מחכים שמישהו יבקש מהם לאייר. זה צורך שחבוי בכל מאייר, לספר את הסיפור שהוא רוצה, והיום זה הרבה יותר פשוט. לצערי, עדיין לא עובדים עם הסטודנטים על כתיבת הטקסטים, אבל זה יגיע. בינתיים זה טוב להתבשל ולעבוד עם טקסטים של אחרים".

אחת הסיבות למספר הגדול של המבקרים בכנס בבצלאל יכולה להיות תחושת הקהילה ששוררת בקרב המאיירים בארץ: בדרך כלל הם רגילים לעבוד לבד, והאירוע סיפק להם הזדמנות לפגוש זה את זה.

אלון קוריאל: "אני חושבת שתחושת הקהילה אכן נובעת מכך שרוב המאיירים ספונים בבית בעבודה. כיף להיפגש, זו קהילה מפרגנת. אפשר לראות זאת גם בביקורות של עבודות: ביקורות של מאיירים על עבודות סטודנטים הן תמיד יותר הומניות ומחבקות. זו קהילה קטנה, ומכיוון שהעבודה היא עם עצמך, וזו עבודה כמעט סיזיפית, זה תמיד משמח להיפגש. זה סוג של צורך".

פינקוס: "נדיר למצוא מאייר שעוסק באיור מסורתי שעובד בתוך מערכת, בניגוד לאנשים שעושים אנימציה. אני הלכתי לעבוד כמאייר כי לא הצלחתי לסבול שיגידו לי מה לעשות, אבל אני נזהר מלחזות במה סטודנטים יעבדו. לחלקם יש כישורים קומוניקטיביים של שיווק עצמי, של יכולת לעבוד לבד או במערכת. בכל מקרה, בית ספר זה לא לשכת עבודה. הוא אקדמיה".

שפר: "זו באמת שאלה, מה אנחנו מכשירים - אנשי מקצוע? מאיירים? יש פרקטיקה ויש אקדמיה. אם בעבר התחלנו במשהו רוחבי ולאט לאט התמקדנו, היום חזרנו להכשרה רוחבית. אתה צריך להבין בתקשורת חזותית ובמרחב העצום שהתחום הזה פועל".

איך זה בא לידי ביטוי בארץ? עד כמה קל למצוא עבודה?

אלון קוריאל: "לדעתי, המצב השתפר בשנים האחרונות ואני זוקפת זאת לזכות הסטודנטים. אם הדור שלי היה מוכן לעמוד על ארבע כדי לאייר, הסטודנטים של היום זה סיפור אחר. זה משהו שנובע מהדור".

פינקוס: "היום זה לא נדיר שמאייר מקבל תמלוגים על ספרי ילדים".

אלון קוריאל: "אנחנו מספרים זה לזה כמה אנחנו מקבלים ואני לומדת מהסטודנטים. החוזה שלהם היום הרבה יותר מתוקתק: סטודנט שגומר ללמוד היום יודע שהוא צריך לבדוק מה יקרה הלאה מבחינת זכויות ותמלוגים. אני לא אגיד שאפשר לחיות רק מזה, צריך לעשות עוד דברים, אבל זה משתפר, והוצאות הספרים הרבה יותר מעריכות מאיירים. מה שכן, אנחנו עדיין לא יודעים איך להיערך למעבר לספרים דיגיטליים מבחינת תמלוגים".

שפר: "העידן דיגיטלי פתח המון דלתות מבחינת אפשרויות ופרנסה: יש צורך היסטרי באיור. יש לזה אמנם חוקים שונים מהפרינט בנוגע לתמלוגים, אבל הרבה יותר קל לעקוב אחרי זה: זה שקוף לגמרי. זה יתרון גדול, אבל זה גם דורש איור אחר. ספרים דיגיטליים יכולים להכיל איור אינטראקטיבי בעל פונקציונליות ותנועה. אני אגב פחות פוזיטיבי: יש המון מאיירים טובים וקשה נורא להתפרנס מזה. מצד אחד יש יותר עבודה אבל מצד שני התחרות קשה מאוד. צפוף שם בחוץ".

סלומון: "יש בשוק מקום לביטוי רחב מאוד, ויש גם יותר מסגרות של תואר שני בחו"ל ובארץ. זה תמיד בא בגלים. מי שטוב עובד; מי שמוכשר ורעב, יש לו מוטיבציה ויודע לשווק את עצמו - בסופו של דבר מוצא עבודה. אני חושבת שהיום יותר קל להתפרנס מאיור, יש היצע רב יותר והזדמנויות גדולות יותר, במגוון רחב יותר. מבחינת פרנסה אין בעיה גדולה יותר מפעם. השוק משתנה, הדגשים משתנים, גם אם הנייר הולך ומתמעט".

פינקוס: "השוק נהפך להיות גלובלי. בוגרים, אחרי שנה יש להם כבר סוכן בטימבוקטו ומזמינים אותם לתערוכה בזנזיבר. אני מסכים שיותר קל היום ויש יותר אפשרויות של עבודה. מאייר צריך להבדיל בין עבודה בעיתונים, בהוראה או במשרד פרסום - לבין פיתוח של סדרת טלוויזיה באנימציה או עבודה על ספר אישי בזמנו הפנוי. יש פה יתרון למאיירים כי הם יכולים לעבוד בכמה מסגרות. ה'דיי ג'וב' שלי הוא איור לעיתונות ואני מאוד נהנה ממנו, אבל זה לא המקום הנשגב של הקריירה שלי".



עבודה של קרן ונדריגר, שנקר


עבודה של עינת צרפתי, בצלאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו