בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריקוד הזיקית של זאבה כהן

היא זכתה אמנם בפרס כינור דוד והעלתה יצירות בלהקת בת שבע ובלהקת המחול הקיבוצית, אבל זאבה כהן הצליחה בארצות הברית יותר מאשר בישראל. בביקור בארץ מסבירה הרקדנית, הכוריאוגרפית ואשת האקדמיה בת ה-70, מה הסיבות לכך

תגובות

"שתי הסבתות שלי גרו פה, בנוה צדק", אומרת זאבה כהן בהתרגשות, ומספרת שהבית הצבוע טורקיז עם מגן הדוד ברחוב שבזי, הנמצא בקרבת בית הקפה שבו נערך הראיון, היה שייך לאחת מהן. "תוך כדי השיחה שלנו אני חושבת על כך שהורי עבדו מאוד קשה כדי לצאת מפה".

זוהי מעין סגירת מעגל בעבור הרקדנית, הכוריאוגרפית ואשת האקדמיה בת ה-70, שמשפחותיהן של הוריה הגיעו מתימן לפלשתינה בראשית המאה שעברה, והיא עצמה חיה כבר קרוב ל-50 שנה בניו יורק. היא באה לישראל כדי להשתתף בערב עיון שנערך לכבודה ביום חמישי האחרון בספרייה למחול בבית אריאלה בתל אביב.

את תחילת דרכה אל המחול המודרני פילסו הוריה. אמה, בת-ציון, נהגה לרקוד עמה בבית לצלילי מוסיקה קלאסית. אביה, נסים, מבכירי האצ"ל וחירות, היה חבר במועצת העיר תל אביב. הוא קרא לבתו על שם זאב ז'בוטינסקי, שמת ב-1940, שנת לידתה. כשהיתה בת חמש שלחה אותה אמה לשיעורי מחול אצל גרטרוד קראוס, אצלה למדה במשך יותר מעשור. "בהתחלה היא לימדה בסלון שלה בדירת המרתף ובהמשך עברו השיעורים לסטודיו ברחוב דיזנגוף", היא נזכרת. "היה לה פסנתר כנף והיא ניגנה בטהובן, שוברט, שופן, וממש חינכה אותנו. השיעורים כללו בעיקר אימפרוביזציה. היינו עושים קצת תרגילי ריתמיקה, קצת מתיחות ואז היינו ממציאים ריקודים".

כשכהן היתה בת 16 הגיעה רנה גלוק לארץ עם השפעתה של מרתה גרהאם, שהיתה אז הבשורה האחרונה בעולם המחול. "אמרו לי שאם אני רוצה להיות רקדנית עלי לעזוב את האימפרוביזציה ולהתחיל ללמוד את הטכניקה המסודרת של גרהאם, אז עברתי לסטודיו של רנה גלוק, שם למדתי לצד רנה שיינפלד, ובהמשך הצטרפנו ללהקה שלה. אבל היה לי קשה מאוד לעבור למשהו שכל כך חזר על עצמו. אני זוכרת ששאלתי את גלוק אם אני לא עלולה לאבד כך את היצירתיות, והיא אמרה לי: 'זאבה, אם באמת יש לך את זה את לא תאבדי את זה. ואת זקוקה לטכניקה'".

ב-1957 הקימה גלוק עם נעמי אליסקובסקי ורינה שחם את קולקטיב המחול המודרני "בימת מחול", במסגרתו רקדה כהן ביצירותיהן של כל אחת מהשלוש. אז גם נפגשה לראשונה עם אנה סוקולוב, שפעלה בארץ בעיקר עם להקת ענבל, אך העלתה במסגרת "בימת מחול" את יצירתה "פואמה של התעלות", למוסיקה של אלכסנדר סקריאבין. "זה היה פנטסטי", נזכרת כהן, "כל כך פואטי ולירי, מלא תשוקה ופיסולי". באותן שנים היא גם רקדה בלהקת הג'ז של רות האריס והעלתה מופעי ג'ז במועדוני לילה, למורת רוחם של הוריה.

לאחר שחרורה מצה"ל התקבלה ללהקת המחול שהקימה סוקולוב בישראל ב-1962, "התיאטרון הלירי", ורקדה בה במשך שתי שנות פעילותה. סוקולוב איתרה אצל כהן כישרון יוצא דופן והחליטה לסייע לה לנסוע לניו יורק כדי ללמוד בג'וליארד. "כשבת שבע התחילה לפעול ב-1964 הייתי כבר בחצי השנה הראשונה שלי בג'וליארד", מספרת כהן. "היא נתנה לי כרטיס טיסה ודרך קרן תרבות אמריקה ישראל קיבלתי כמה מאות דולרים. היא לימדה בג'וליארד, אז גם למדתי אצלה וגם רקדתי בלהקה שלה, מחוץ לג'וליארד".

סוקולוב נודעה כטיפוס יוצא דופן. איך היית מתארת אותה?

"היא היתה אמנית גדולה, אך כאדם היתה בלתי נסבלת. היא לא היתה מסוגלת להיות לבד לרגע וכל העת היה צריך לשעשע אותה. אם היית יושב בחזרה היה עליך להתייחס אליה כאל גאון. אם היית בלונדיני או שהיא ידעה שלמשפחה שלך יש כסף, אז נחשבת מפונק והיא ניסתה 'לתקן' אותך. אני הייתי שחורה, היה לי יתרון. אם מישהו היה מבצע את התנועה באופן שטחי ולא מכניס לתוכה את כל הלב, הנשמה, הדמיון והאש, היא היתה אומרת לו: 'האם אי פעם סבלת בחייך? עכשיו תתחיל'. היא היתה קורעת את הבגדים ממנו. היו אומרים עליה שהיא מלכת האבדון. אבל מצד שני היה לה צד פואטי".

לאחר שסיימה את ג'וליארד המשיכה בלהקתה הניו-יורקית של סוקולוב, אך לאחר שמונה שנים החליטה לצאת לדרך עצמאית: "התחלתי להרגיש שאני מכירה אותה יותר מדי טוב ושאין חידוש, ורציתי להתחדש מבחינה יצירתית".

כחלק משיתופי הפעולה היצירתיים שאיפיינו אז את ניו יורק, היתה כהן שותפה להקמתו של קולקטיב הכוריאוגרפים הנודע "Dance Theater Workshop" ב-1965, לצד רקדנים נוספים שהגיעו מלהקתה של סוקולוב. "זה היה בסטודיו של ג'ף דנקן שהיה רקדן ראשי ומנהל חזרות של אנה", היא נזכרת, "בלופט מצ'וקמק וישן ברחוב 20 עם מדרגות חורקות. היינו עשרה אנשים כשהתחלנו והחלטנו להפיק עבודות משותפות כדי שכל אחד יפתח את הכישרון הכוריאוגרפי שלו".

אלא שכמה שנים לאחר מכן, כשהקבוצה התמסדה וקיבלה נופך מסחרי מדי, החליטה כהן לעזוב. באותה עת קיבלה הצעות לרקוד אצל להקות בולטות כמו פול טיילור ואלווין איילי, אך היתה כבר בשנות ה-30 לחייה ולא חפצה בסיורים הבלתי פוסקים ובמסגרת של להקה. לבסוף החליטה להעלות מופע סולו המורכב מכמה יצירות שנוצרו על ידי כוריאוגרפים שונים. בעקבות הצלחת המופע החלה להזמין יצירות מכוריאוגרפים ולהעלות מופע סולו חדש מדי שנה. "כל שנה הייתי מזמינה לפחות שתי עבודות חדשות", היא אומרת. "במשך 12 שנים, החל ב-1971, העליתי 28 סולואים שחוברו על ידי 23 כוריאוגרפים. הייתי מבצעת חמש עבודות בערב".

ערבי הסולו, שזכו לשבחי הביקורת, שיקפו את הוורסטיליות שלה כרקדנית ואת יכולתה לבהוק במחולות מסגנונות שונים. "היו אומרים שאני כמו זיקית, שאני משנה צבע לפי מה שאני עושה ונעשית כל פעם מישהו אחר". באותן שנים העלתה את ערבי הסולו בארה"ב ובאירופה ובמקביל יצרה כוריאוגרפיות ללהקות שונות. היא סוקרה רבות בעיתונות האמריקאית והופיעה על השער של "דאנס מגזין", שהקדיש לה כתבה נרחבת ב-1976.

בסוף שנות ה-70 הזמין אותה פול סנסרדו, שהיה אז המנהל האמנותי של בת שבע, להעלות עבודה בישראל. היא העלתה בלהקה את "ערבה ביצות ויער", שזכתה להצלחה וקיבלה את פרס כינור דוד. בהמשך שבה כמה פעמים לישראל כדי להעלות יצירות בלהקות שונות אך הן לא זכו להצלחה דומה.

מדוע לדעתך הצלחת בארצות הברית ולא בישראל?

"בארץ יש דרישה לדברים יותר בולטים ובוטים, עם אפקטים גדולים. העבודות שלי עדינות יותר, אני עובדת עם רגישויות וטקסטורות, אני לא בומבסטית".

אחרי 12 שנה של ערבי סולו היא החלה להשתעמם, כדבריה, והחליטה להמשיך הלאה. "אחרי שנה-שנתיים הקמתי להקה משלי שנקראה 'זאבה כהן ורקדנים', אך החזקתי מעמד רק חמש שנים לצערי. הלהקה עבדה מבחינה אמנותית אך לא מבחינת הדרישות המסחריות, אז ויתרתי והרגשתי שנכשלתי. לבסוף החלטתי להתמקד בעבודתי ככוריאוגרפית עצמאית ובהמשך להקדיש את האנרגיה שלי לפעילות בפרינסטון".

אל האוניברסיטה היוקרתית הוזמנה כהן לראשונה כשהיתה רק בת 29, לאחר שסיימה את ג'וליארד ולפני שבכלל היה ברשותה תואר אקדמי (את התארים השלימה בהמשך). המוסד האקדמי ניסה לאתר מורה שיפתח תוכנית לימודים במחול במסגרת גישת "Liberal Arts" שהונהגה בו ואיפשרה לסטודנטים להתנסות בכמה שיותר תחומים כדי להרחיב את אופקיהם. בפני הוועדה ניצבו אנשי מחול רבים שהציגו את חזונם, אך נראה שכהן היתה המשכנעת ביותר. "אמרתי להם שהסטודנטים לא ילמדו רק טכניקה, אלא שמן ההתחלה הם יגלו את התנועה ויצרו ריקודים, שאגרום להם לכתוב על מחול ולראות מחול. בזמנו היה נהוג שעליך לפתח טכניקה לפני שאתה ניגש לדברים האחרים, אך אני טענתי שחייבים להתחיל בפן היצירתי".

מדוע החלטת לפרוש מפרינסטון?

"פרשתי אחרי 40 שנה כי הרגשתי שסגרתי מעגל, שאני זקוקה לאנרגיה חדשה ושעלי לפנות למקומות אחרים".

את עוד עולה על הבמה?

"לא, הפסקתי. הפעם האחרונה היתה כשהייתי בת 60 והעליתי את 'מיתולוגיות נשיות' (קבוצת יצירות שהועלו ביחד המתמקדות בדמויות של נשים, א"ס)".

מה את עושה מאז שפרשת?

"אני מנסה לארגן את המורשת שלי. רוב החומרים הוויזואליים הם בפורמט ישן וצריך להמירם כדי לשמר אותם. אני רוצה להיות בטוחה שמשהו מזה יעבור לדור הבא".



זאבה כהן. כישרון יוצא דופן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו