בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פירמידות של כאב: הסופר משה סקאל על מורשתו המצרית

הוא התגורר בפאריס תקופה ארוכה, למד על יהודי אשכנז ועבד עם ניצולי שואה. רק כעת, בספרו החדש "יולנדה", מעז משה סקאל להתמודד עם המורשת התרבותית האמיתית שלו. בראיון עמו הוא מסביר למה נדרש לו זמן רב כל כך לכתוב על מצרים

תגובות

במשך שש שנים התגורר משה סקאל בצרפת, שם אימץ לעצמו צרפתית משובחת ומבטא פאריסאי. אבל כאשר דיבר עם סבתו, ילידת מצרים ודוברת צרפתית, היא היתה מביטה בו בהתנשאות. "היא דיברה כמו דלידה", אומר סקאל, "בשבילה המבטא המצרי היה המבטא האמיתי, האותנטי, היפה והמבטא הפאריסאי שאימצתי לי היה מין ז'רגון, דיאלקט בזוי. לא רק שהיא זילזלה בו, היא גם תיקנה אותי, ובאיזשהו שלב היא הפסיקה להבין. אני הייתי מדבר בצרפתית שוטפת של אדם שחי שנים בפאריס והיא פשוט היתה מסתכלת עלי, מפלבלת בעיניה, ואומרת 'אני לא מבינה מה אתה אומר'".

בספרו החדש "יולנדה" האוטוביוגרפי במידה מתעתעת, שראה אור בהוצאת כתר, מתאר סקאל את הסבתא של הגיבור, ילידת קהיר שעלתה לארץ ב-1948, אבל במידה רבה שמרה על קהיר שבתוכה. היא דיברה עברית בסיסית, קראה רק בצרפתית, אבל היתה ציונית ומעולם לא יצאה את גבולות הארץ.

"כשנסעתי לפאריס הגשמתי אולי את מה שהיא אמורה היתה לעשות", אומר סקאל, "במקום ללמוד שפה חדשה ולהגר לפלסטינה היא היתה יכולה לנסוע לצרפת. היא הגיעה לארץ מסיבות ציוניות כמה חודשים לפני קום המדינה. היא השתקעה בתל אביב והודיעה לכל האחים והאחיות שלה שהיא נשארת כאן ומי שרוצה לבקר אותה שיבוא הנה".

"יולנדה" הוא ספרו הרביעי של סקאל, יליד תל אביב בן 35. קדמו לו קובץ הסיפורים "התרחיש", והרומנים "האי אני", ו"אחייך אלייך, אחייך". בפאריס סיים לימודי תואר ראשון בספרות עברית ובתרגום. וכשחזר השלים תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הוא עובד כמנהל מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל וכמנהל המפעל לתרגום ספרות מופת ובין השאר מפרסם ביקורות ומאמרים ב"הארץ".

מאז שראה הספר אור, הוא מספר, מרבים לשאול אותו מה אמת בו ומה בדיה. הקוראים כדרכם מבקשים לדעת את "האמת", לנפץ את הקסם שברא סקאל כשכתב על יולנדה, "אני כתבתי בז'אנר מתעתע במכוון, אינטימי מאוד, אבל בכל פעם שהקורא חושב שהוא מתקרב לאמת היא חומקת ממנו. הכל שם אמת אבל גם הכל בדיה".

קודם לכן לא העז לכתוב על משפחתו. "רק עכשיו הבנתי למשל למה הגיבור בספר הקודם שלי היה מאומץ. לא רק בגלל העיסוק שלי בגנטיקה ובפוריות, אלא מפני שהרגשתי שהסיפור שלנו הוא לא חלק מהארץ הזאת. בספר הזה אני פשוט מביא את הסיפור לידי מימוש, נותן לו לגיטימציה, נותן לו מקום דווקא מתוך הישראליות. תמיד גדלתי בידיעה שאנחנו ספרדים, שזאת לא בושה, שזאת גם גאווה, אבל שזה לא אומר שום דבר. פעם שאלו אותי אם סבלתי מאפליה על רקע עדתי ואמרתי שכן, יום אחד נהג בבסיס קרא לי אשכנזי מסריח", צוחק סקאל.

"הראיתי לך אותה בבגד ים?" הוא שואל בעליצות ומראה תצלום של סבתו האמיתית בחוף הים בתל אביב. "היא היתה יפהפייה, אשה חזקה, אשה שמעולם לא יצאה מגבולות הארץ אבל הכירה את העולם הרבה יותר מהרבה ישראלים שנוסעים לחו"ל".

שתי סבתות היו בחייו. מצד אחד הסבתא שבאה מקהיר ומצד שני הסבתא שהגיעה מדמשק. הוא מצר על האופן שבו התרבות הישראלית גזלה מהעולים את כל סימני הזיהוי שלהם, דבר שגרם לכך שאינו יודע ערבית היום. צרפתית הוא יודע בזכות התיכון שלמד בו. "בגיל 13 התחלתי ללמוד באליאנס. פתאום כל הצרפתית חזרה אלי. לא דיברו אתי בבית צרפתית וגם לא ערבית, זה דבר בלתי נתפש. תחשבי שיכולתי היום לקרוא ערבית. מה שהציל אותי זה שהלכתי לאליאנס. היו לי מורות נפלאות לצרפתית שהצליחו לא רק לגרום לי תשוקה אדירה לשפה אלא גם לתרבות ולספרות הזאת. זה השפיע באופן מרחיק לכת על האדם שאהיה וזה הידק עוד יותר את הקשר עם סבתא שלי. הייתי הולך אליה הביתה והיינו יושבים במטבח שלה ובמשך שעות קוראים יחד ספרות צרפתית".

בעקבות הסבתא המצרית באה לארץ כל המשפחה חוץ מהאח הבכור "שהיה סוכן מוסד שעליו מבוססת דמותו של הדוד אדמונד. הוא היה איש העולם הגדול וגר בלונדון ובפאריס. מעולם לא סלחו לו על זה. אני כאילו הלכתי בעקבותיו ולא בעקבותיה. הלכתי לעשות את מה שהיא היתה אמורה לעשות ולא עשתה".

למה אתה חושב שזה מה שהיתה אמורה לעשות? למה יותר הגיוני לנסוע לצרפת מאשר לישראל?

"כשאת דוברת צרפתית ואת באה ממשפחה יהודית בורגנית בקהיר שהיתה עיר קוסמופוליטית, זה יותר הגיוני. סבתי גרה בכיכר סולימן פאשה בקהיר. הרחוב שלה נראה כמו רחוב בשכונות הבורגניות של פאריס. עיקר גאוותה היה על כך שאינה דוברת ערבית מה שהוביל לחיכוכים עם הצד הסורי". "הצד הסורי", לדבריו, היה

מעורב מאוד בתרבות הערבית. "הייתי שמח לנסוע לדמשק, אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב".

שתי יולנדות יש בספר. האחת הסבתא מקהיר שמבלה את ימיה במיטה כמו גלות בתוך גלות בתוך גלות. השנייה יפהפייה מסתורית שעליה כותב סבו של המספר. סקאל כותב על גלות, על שפת אם ושפת המקום, על שתיקות של שנים ועל הדיבור האפשרי. ויש גם לא מעט הומור באופן שבו הוא מציג את המשפחה הגדולה הקהירית. הוא אומר שהספרדיות שהוא מציג היא מורכבת. "הם ישבו בקהיר ולמדו על חירות, שוויון ואחווה, אבל איזה חירות, שוויון ואחווה? היה להם המלך פארוק".

גם בישראל, הוא אומר, הם חוו גלות. "בעצם היא התרפקה על מצרים וכשהיתה במצרים היא התרפקה על צרפת. והיא גם החרימה את מצרים, היא לא הסכימה שאני אסע לשם. ואני לא המריתי את פיה". רק לפני שנה, לאחר מותה, העז סקאל לנסוע למצרים. "קהיר זו עיר מחשמלת, נפשי נקשרה בנפשה, אף שלא מצאתי שם את קהיר הקוסמופוליטית שעליה סיפרה לי סבתא שלי. הדברים השתנו".

מחסום כיסופים

שבועיים אחרי שהגיע לפאריס פגש את העורך והמתרגם דורי מנור. "היו לי הרבה תוכניות בנוגע לצרפת. אף אחת מהן לא היתה להתאהב, ועוד בישראלי". מאז הם יחד. הסבתא הציונית לא אהבה את העובדה שהוא לא חי במדינת ישראל. "מבחינתה זה היה כישלון. הם עלו הנה מסיבות ציוניות, הם השאירו שם את כל מה שהיה להם, ואם אני עוזב לצרפת אני בעצם אומר לסבתא שלי שהיא נכשלה שמשהו פה לא עבד".

מאוד איכזבנו את אבותינו. נראה שיש לנו על הכתפיים הרבה אבל אנחנו מסרבים לסחוב.

"זאת אשמתם. אם הם היו מגדלים אותנו בלי שום בושה ובלי שום הדחקה לגבי המקומות שהם באו מהם, אז לא היתה התשוקה והצורך להכיר את הדברים האלה. חוץ מזה משהו השתבש כאן. אנחנו רואים איפה אנחנו חיים. קראתי את הדברים שאמר יעקב עמידרור ("צריך להכניס כדור בראש לחייל שאינו מסתער"). אנשים בדור שלנו צריכים לקבל החלטה, או להתמסר ולהתמכר לפרנויה, לגזענות, לקסנופוביה ולטירוף הזה של כל העולם נגדנו ו'ישראל ביתנו' או שיש אלטרנטיבה".

כאשר הסבתא הסורית סיפרה לו סיפורים על דמשק הוא התמלא בושה גדולה. "חייתי שנים באירופה. אני מכיר את תרבות יהודי אשכנז מצוין. עשיתי תואר במדעי היהדות שרובו היה על יהדות אשכנז, עבדתי עם ניצולי שואה, ואני לא יודע שום דבר על המקום שממנו המשפחה שלי באה. ישבתי מולה והרגשתי נורא. ואין להם סיבה, אין כאן סיפור שואה, אין מה להדחיק. מצד שני היא מתרעמת עלי, 'יא איבני' היא אומרת 'בשביל מה אתה צריך את זה'".

סקאל אומר שמנעו ממנו ומדור שלם את הכיסופים. "ההורים שלי נתנו לי הרבה מאוד, דבר אחד הם לא נתנו לי וזה געגועים. הגעגועים האלה היו חסרים לי תמיד. הגעגועים האלה הם התרפקות כמו ההתרפקות היהודית שהיתה תקופה ארוכה כל כך, התרפקות שלא צריכים בסופה להגיע למשהו. געגועים זה דבר יהודי מאוד ואנושי מאוד".

בספר היה אמור להיות מוטו מתוך שירו של אבות ישורון: "זיכרונות הם בית". "כך גם אני: בכוח/ געגועים שלי/ אני במשפחה/ ואם לא אתגעגע/ אינני במשפחה". בסופו של דבר, המוטו לא צורף לספר אבל רוחו שורה עליו. האם חזר סקל לארץ בגלל געגוע? "עזבתי את צרפת, בין היתר, משום שאתה צריך להשיל מעצמך את כל הישראליות שלך בשביל שיקבלו אותך", הוא מסביר אבל חשוב לו להדגיש שלא נתקל שם באנטישמיות, "המקרה היחיד שדיברו אלי לא יפה היה כשקודמתי בעבודה וקולגה שלי, צרפתייה יהודייה בת להורים ניצולי שואה, אמרה לי שאני זר מלוכלך שבא לקחת להם את הלחם".

אחד הדברים שהפריעו לו בצרפת הוא השעמום הגדול, לדבריו, שיש שם בקרב אנשי התרבות והספרות. "אין שם תסיסה, לכן הם מתעניינים כל כך בישראל. באיזשהו מובן אתה חוזר לישראל כדי להפסיק לשמוע על ישראל. כל כך הרבה פעמים אתה מוצא את עצמך בבר בשתיים בלילה מדבר על הסכסוך, על שמעון פרס ועל עמוס עוז, זה מאוד מעייף. הדברים הכי מעניינים שקורים היום בצרפת הם של מהגרים ושל צפון-אפריקאים. התרבות הצפון-אפריקאית ממש פקחה את עיני. פתאום יכולתי להקשיב בבית לפיירוז בלי בושה".

כמנהל מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל וכמנהל המפעל לתרגום ספרות מופת הוא מגשים דברים שבגללם שב לארץ. "דווקא בימים שעוברים עלינו כיום, ימים שבהם מנשבות רוחות ההסתגרות והפרנויה התרבותית, ימים שבהם הבדלנות והלאומנות חובקות אותנו מכל העברים, המפעל לתרגום ספרות מופת הוא חומה בצורה בפני כל אלה. מפעל מופת הוא הגשר בין תרבויות העולם, ומייצג את הכמיהה לחיי תרבות ויצירה מתוך דיאלוג במרחב ובזמן".

עלינו לבחור, הוא אומר, "האם אנחנו חפצים בתרבות מתבדלת, מין משק אוטרקי חד-לשוני וחד-תרבותי המקיים את עצמו במעגל סגור מנותק ועקר, שסופו בהכרח לאומנות קסנופובית ומוכת שגעון רדיפה? או שאנחנו רוצים בתרבות גאה השומרת על ייחודה, אבל גם יודעת להיישיר מבט אל הסובב אותה, ואינה חוששת לשאת עיניים אל הפסגות הנישאות של תרבויות העולם".



סקאל. הכל אמת והכל בדיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו