"אמנות של אהבה" בימוי: פייר תורטון | עיצוב הזיכרון

הסרט התיעודי על יחסיו של איב סן לורן עם פייר ברז'ה אינו מממש את האפשרויות שהיו גלומות בו ומתפזר לכיוונים רבים מדי

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

מה נותר מאהבותינו? שאל השאנסונייר הצרפתי שארל טרנה בפתח הפזמון של אחד משיריו הידועים והיפים ביותר (פרנסואה טריפו נטל משיר זה את צמד המלים "נשיקות גנובות", שהרכיב את שם אחד מסרטיו האהודים ביותר). טרנה השיב שמה שנותר מאותן אהבות הוא תצלום ישן מימי נעוריו וזיכרון שרודף אותו ללא הרף.

מסיפור אהבתם של מעצב האופנה איב סן לורן ושל פייר ברז'ה - שחי עמו במשך 50 שנה, עד מות המעצב ב-2008, בהיותו בן 71 - נותר הרבה יותר מתצלום ישן. שנה לאחר מותו של סן לורן, אירגן ברז'ה מכירה פומבית של כל שכיות החמדה שהוא וסן לורן אגרו בחייהם המשותפים, כמו יצירות אמנות, חפצי נוי ורהיטים, שהיו בבתיהם השונים. אלה היו פרושים ממרקש שבמרוקו ועד לנורמנדי שבצרפת.

שיאיו של "אמנות של אהבה", סרטו התיעודי של פייר תורטון, שמוקרן בימים האלה אחת לשבוע בסינמטקים של תל אביב והרצליה (וב-23 בחודש ישודר בערוץ יס דוקו), הם אלה שבהם המצלמה משוטטת בבתיהם של סן לורן וברז'ה ומציגה בפני הצופים את ההוויה שהשניים בראו לעצמם. אותה הוויה מפורקת, נארזת, מאוכסנת ולבסוף נמכרת, אובייקט אחר אובייקט, במכירה הפומבית שהתקיימה בגראן פאלה בפאריס, מכירה שהעיתון "לה מונד" כינה "המכירה הפומבית של המאה".

ברז'ה, שהיה מבוגר מסן לורן בשש שנים, ייסד יחד עמו את בית האופנה של איב סן לורן וניהל אותו, מספר בסרט כיצד השניים, בתחילת דרכם, נפעמו מעצם העובדה שהם יכלו להרשות לעצמם לרכוש יצירת אמנות כמו ציור של מונדריאן או פסל של ברנקוזי. אך במרוצת השנים, וככל שהתעצמה האימפריה של סן לורן, התחלפה ההתפעמות בהרגלי צריכה, שהפכו את בתיהם של סן לורן וברז'ה למקדשים - אולי אפילו למקלטים - של יופי. נדמה כי הם ביקשו לשמר, בלב לבה הסואן של המאה ה-20, את שרידיה של מציאות שכל כולה מוקדשת לאסתטי. (אין זה מקרה שברז'ה מביע בסרט את הערצתו לאוסקר ויילד, שהיה אחד ממובילי התנועה האסתטית שהתפתחה בשלהי המאה ה-19.

הצפייה באותם קטעים של הסרט דומה לביקור במציאות מקבילה, שאוצרת בתוכה את זיכרון הקשר ארוך השנים בין ברז'ה לסן לורן, והיא הולכת ומתפוגגת מול הצופים. יש עוצמה סוגסטיבית עזה לאותן סצינות השזורות לכל אורך הסרט, וחבל, לפיכך, שהסרט בכללותו אינו חזק כמו אותם קטעים. בשיאם מתמקדת מצלמתו של תורטון בפניו הנרגשות והמאופקות כאחת של ברז'ה, שיושב בחדר סמוך לאולם שבו מתקיימת המכירה הפומבית, עוקב אחריה ואף מוחא כף כשאחד המוצגים משיג מחיר גבוה במיוחד (פדיון המכירה הסתכם בקרוב ל-380 מיליון יורו).

זהו סרט על סופו של סיפור אהבה, שלא תמיד היה פשוט: סן לורן סבל מדיכאונות, היה מכור במשך תקופה ארוכה לאלכוהול ולסמים, ניהל אורח חיים מיני מתירני, והיתה אף פעם אחת - לפחות פעם אחת שמוזכרת בסרט - שברז'ה עזב את בן זוגו למשך חודש. ואולם, תורטון מנסה להציג בסרטו יותר מאשר את סיפור האהבה הזה ואת סופו, והתוצאה מתפזרת לכיוונים רבים מדי. אלה כוללים את הניסיונות להציג מעין ביוגרפיה של סן לורן, לתאר את אמנותו וגם לשרטט דיוקן של הרגע החברתי, התרבותי ואפילו הפוליטי שבו התהוותה תרומתו של סן לורן לתולדות האופנה ולחזותה של המאה הקודמת. בסופו של דבר, אף אחד מהכיוונים האלה שבהם הסרט מבקש ללכת אינו מגיע למיצוי קולנועי מספק.

יותר מכל, מסקרן סיפור האהבה בין ברז'ה לסן לורן, שנפגשו מיד אחרי שהאחרון נבחר ליורשו של כריסטיאן דיור וזכה להצלחה אדירה בעקבות תצוגתו הראשונה כאותו יורש. חבל שהסרט אינו מרחיב יותר על אותה מערכת יחסים, שגלשה מהחיים הפרטיים לציבוריים. ברגע החושפני ביותר בסרט אומר ברז'ה שהקוטב הניהולי שלט בכל מרכיב במערכת היחסים בינו לבין סן לורן, אך הסרט אינו מתמקד יותר במה שמשתמע מהאמירה הזאת בכל הנוגע לקשר בין שני האוהבים האלה, שנדמים כה שונים זה מזה ועם זאת כנראה השלימו זה את זה בצורה ייחודית ונדירה. לו סרטו של תורטון היה מתמקד בעיקרו בממד הזה של הסיפור, הוא יכול היה להיות סרט שיוצא מהסיפור הספציפי של ברז'ה וסן לורן ונהפך ליצירה החוקרת את מהותן של האהבה, התשוקה, התלות והפרידה מהן. שמו המקורי של הסרט, "L'amour fou" - כלומר, אהבה מטורפת, מושג שבצרפתית נטען במשמעות סימבולית, רומז על כך, אך התוצאה אינה מממשת את האפשרויות שהיו גלומות בה.

בסופו של דבר, סרטו של תורטון הוא סרט תיעודי שגרתי למדי, שמשתמש באמצעי הביטוי המסורתיים של הקולנוע התיעודי (קטעי ארכיון, ראיונות חזיתיים עם כמה מהדמויות המרכזיות בחייהם של ברז'ה וסן לורן וכדומה). הוא אינו מצטבר ליצירה שבסגנונה ונפחה חופפת את הייחוד שהיה לסיפור אהבתם של גיבורו החי של הסרט ושל גיבורו המת, וגם את הייחוד שהיה לאמנותו של סן לורן, שהתיעוד בסרט כולל כמה מתצוגות האופנה שקיים במשך השנים ומעיד פעם נוספת על כישרונו הגדול.

החוויה העיקרית שהסרט מספק היא הביקור בבתיהם של ברז'ה וסן לורן, כולל הבית שבו כל חדר נקרא על שם אחת מהדמויות ביצירותיו של מרסל פרוסט. ייתכן שיוצרי הסרט רצו ללכת בעקבות הזמן האבוד והאהבה שזיכרונה ממשיך לרדוף את השורד אותה, אך היעד הזה חמק ממנו והוא היה ליצירה שאמנם יש בה רגעים יפים ואף נוגעים ללב, אך בכללותה היא תוספת מינורית למיתוס של אחד ממעצבי הזיכרון של המאה הקודמת.

"אמנות של אהבה". בימוי: פייר תורטון; צילום: לאו אינסטין; מוסיקה: קום אגיאר

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ