רות. סוף סוף.

הבימה מעלה "כי בנו בחרת" מאת יוכי ברנדס

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

יוכי בנרדס מאמינה ביהדות שבה העיקר הכוונה, ובה רות המואביה היא חלק מעם ישראל כי כך היא החליטה. אבל היא חיה במדינת ישראל שמתבטלת לפני ממסד דתי הנצמד להלכה, וכתבה עלילה על משפחה שמתפרקת בגלל שחלק ממנה נצמד למה שהיהדות כופה עלינו, וחלק אחר מנסה לחיות ולתת לחיות.

היא כתבה מחזה, ומסרה אותו לתיאטרון הבימה. ושם מסרו את המחזה לידי איציק ויינגרטן, שגם ביים וגם היה דרמטורג יחד עם רינת היטלמן. והם עשו כמעט את כל השגיאות האפשריות בדרך להפיכת קונפליקט אמיתי ומהותי מחיינו למסכת די מביכה.

העלילה יוצרת מצב בו מצבה וקבר ישראל הם חלק מהעלילה, וחילולו של הקבר הוא בלתי נמנע כשבת אחת מהמשפחה, שהיא גם מזוהה פוליטית, רוצה להיצמד להלכה. בהצגה הזו המצבה הופכת לכיסא, וכך מזלזלת בדימוי שהיא בעצמה מציבה. כי הרי כל הסיפור הוא אם אנחנו רוצים להיות נאמנים למשהו מת - היהדות - או להפיח בו חיים. ואם המצבה על הבמה היא כיסא - אז עושים צחוק גם מהיהדות ומהכוונות של ברנדס וגם מהתיאטרון כמקצוע וכאמנות ושפה.

כשמלחינים תפילות וקטעים מהמקורות ומבצעים אותם עם שלושה זמרים, זה מעניק נפח והופך את ההצגה למחזמר. חלק מהשחקנים עושים כמיטב יכולתם להעניק לדמויות עומק רגשי, אבל זה לא מתרומם מעבר לפלקט. והניסיון להוסיף להצגה מימד מיסטי עם שומר בית הקברות שגם רוקד וגם מספר מעשיות יהודיות (אורי אברהמי) רק מגביר את הגיחוך המלאכותי של העניין.

הכל חותר לכך שהיהדות צריכה לחזור לימים בהם רות המואביה לא רק התקבלה לתוכנו, אלא גם זכתה להיות לסבת סבתו של דוד המלך. העצוב בעיני הוא שהמחזה חותר לסוף טוב. והרי אנחנו יודעים שבמציאות זהו סוף אוטופי, כי הקברים מנהלים את חיינו. ההצגה לא מדגישה כי ההפי-אנד שלה הוא משאת נפש מלאכותית, ובכך היא חוטאת לאמת.

הבימה מעלה "כי בנו בחרת" מאת יוכי ברנדס. בימוי: איציק ויינגרטן. תפאורה: פרידה שהם. תלבושות: ילנה קלריך. מוזיקה: אורי וידיסלבסקי

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ