בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלגוליו של החנון בתרבות הישראלית

החנון עבר גלגולים רבים מאז ה"סבון" האנטי-צברי ועד לגמר התוכנית "היפה והחנון" שישודר הערב. איזו משמעות יש ליורם הנלעג ביצירה הפופולרית הישראלית, ואיך קרה שהוא כבש לעצמו מעמד של גיבור תרבות

תגובות

הוא היה "סבון", אחר כך יורם, לפלף, והיום הוא חנון. ובמפתיע, הוא מתהדר בגיק-שיק. אז מיהו החנון, ומהם גלגוליו בתרבות הישראלית?

סטריאוטיפ החנון מורכב מצד אחד מסקרנות, ידע והצלחה בלימודים, ומהצד השני - מעניין יתר בתחומי ידע ייחודיים, חוסר ביטחון עם בנות המין הנשי, נימוס אירופי, מראה רפוי, גמלוני ומפוזר, זב חוטם, וכמובן, הפריט המייצג חנון מאז ומעולם - משקפיים עבים.

במחצית הראשונה של המאה ה-20 הדמות האידיאלית היתה של הצבר, וכנגדו היו העולים, שתוארו בספרות ובקולנוע כאאוטסיידרים. "היום החנון מוגדר בעיקר באמצעות המראה החיצוני שלו, בימים הראשונים של המדינה הדברים היו הרבה יותר עמוקים ומהותיים", מסביר ההיסטוריון פרופ' אריאל פלדשטיין ממכללת ספיר. "היהודי הגלותי נחשב כפוף ולא חסון, פחדן וכנוע. כלומר ה'סבון', הפרוטוטיפ הראשון של החנון העברי, לא התבטא רק במראה החיצוני אלא גם בתבניות האישיות שלו".

לדברי חוקר התרבות ד"ר דוד לוין מהמכללה למנהל, "הצבר הקלאסי הוא אנטי-חנון, מוצג כלוחם, גואל את הארץ. מולו עומד היהודי הגלותי, הלבנבן. לבן הידיים - כלומר לא עבד בעבודות כפיים מעולם. לבן העור - כלומר לא ישראלי מספיק, לא השתזף עדיין בשמש הישראלית. הניגוד הזה נמצא עמוק במיתולוגיה שלנו. עוד לפני הקמת המדינה, קראו ליקים 'סבונים', גינו אותם על כך שעורם לבן ונקי, זה מתייג אותך מיד כחנון. את ה'סבונים' אפשר לסבן, כלומר, לסדר אותם".

כל זה התבטא בין השאר בספרות הילדים העברית. ד"ר יעל דר, ראש התוכנית לתרבות הילד באוניברסיטת תל אביב, אומרת שדמות היורם שכיחה בספרות זו. כך, למשל, מתארת ימימה אבידר-טשרנוביץ את דמות הגיבור עמוס בספרה "שמונה בעקבות אחד" מ-1945: "זהו עמוס, יש לו באמת צורה כזאת! צבע שערותיו פשתן, כמעט ג'ינג'י. עיניים לו כחולות כצבע הכנרת שעל חופה הוא גר. משקפיים לו על האף - אם אפשר לכנות את השארית הקטנטנה שנשארה לו באמצע הפנים 'אף'. ובקיץ ובחורף מכוסה אפו הקטנטן בנמשים היושבים שם לבטח ומפקדים על הנזלת, שגם היא יושבת בקביעות בנחיריו... הילדים אומרים על עמוס: אפו בספר ולעיניו עפר ואפר... אך זה לא נכון, כפי שתיווכחו בהמשך הסיפור. עמוס רואה מה שנחוץ ומה שלא נחוץ".

על פי דר, בתכונותיו משקף עמוס את הציפיות של דור המייסדים מהילדים שלהם: "שיקראו ספרים וייתנו כבוד למלים הכתובות, אך במקביל שיהיו חיילים טובים".

ב"חסמב"ה" של יגאל מוסינזון החנון הבולט הוא משה ירחמיאל, בנו הממושקף של מוכר עיתונים ממוצא עיראקי, העוסק בכתיבת עלילות החבורה. ירחמיאל, אומר ד"ר לוין, הוא "חנון למדן, אינטלקטואל, לא לוחם - בניגוד לירון זהבי. הלגיטימציה שהוא מקבל בחסמב"ה מתבטאת בכך שישנן רק שתי דמויות ששמות משפחתן מוזכרים, ירון זהבי ומשה ירחמיאל. האינטלקטואל המזרחי מול הצבר הקלאסי הלוחם". "חסמב"ה" עובדה לתאטרון ולקולנוע פעמים רבות ובאחרונה גם לטלוויזיה. בסרט "חסמב"ה ונערי ההפקר" מ-1971 מני פאר מגלם את

ירחמיאל, ולא נחסכו ממנו משקפיים עגלגלים בקצה החוטם.

החנונים בתרבות הפופולרית באים מכל המגזרים בחברה הישראלית. לצד שורה של חנונים חילונים ישנו גם החנון החסיד המגמגם, קוני למל, שהוצג לראשונה בקולנוע בסרט הגפילטע-פיש מ-1966 "שני קוני למל" והפך את השחקן מייק בורשטיין לכוכב בן לילה. קוני למל מתואר כחסיד גלותי ולבנבן, ניחוח יידישאי בקולו, רווח בין שיניו, פוני קצר ופאות משתלשלות מבעד לכובע שלראשו. בכל עונות השנה הוא לבוש במעיל הקפוטה השחור, לצווארו פפיון, וגרביו משוכים עד לברכיו. "דמותו של קוני למל מדגישה את השורשים הגלותיים של החנון הישראלי ובכך מציפה את הרצון שלנו להתרחק מהגולה בכל מחיר", אומר ד"ר לוין.

בסרטי הבורקס של שנות ה-70 גילם טוביה צפיר את רוב תפקידי היורמים. ב"חגיגה בסנוקר", למשל, הוא היה מושון - לוזר משקפופר ושמנמן עם חיוך ללא שן, שחונה גרוע ברוורס ולא מתבייש לבכות. תכונות נוספות שמעצבות אותו כיורם נלעג הם המשקפיים בעלי המסגרת המיושנת, הכרס המשתפלת והמצח המנצנץ.

באמצע שנות ה-90 השתלטו היורמים על המסך הקטן וקיבלו שם חדש - לפלפים, משקפיים חדשים - "עיגולדים" ואויב חדש - ז'וז'ו חלסטרה. מול צביקה הדר, בחולצה מנומרת ופאה מתולתלת, גורמטים על כל זרוע ו"שרשר" זהב עבה לצווארו, הולבש הלפלף בפפיון מעודן, צוארון מעומלן, שלייקעס וגטקעס. ב"שיר החנון" בתוכנית "החלסטרה של ז'וז'ו" הוא מתואר כבתול חובב קרמבו, מרגרינה ועוגיות, וחרד ממטבוחה וממנגל.

"בקומדי סטור האשכנזי מוגדר בבירור בתור 'האחר' של החברה הישראלית, בעוד המזרחי נהפך לתו התקן", אומרת ד"ר לימור שיפמן מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. "ז'וז'ו חלסטרה הוא האנטי-לפלף, הפטיש. אמנם הוא לא משתמש במונחים אשכנזי או מזרחי, אבל הדוגמאות שלו ללפלפים תמיד אשכנזיות למראה והפטישים הם תמיד מזרחים. בגלל הרב-משמעויות שקיימת בהומור, ניתן לפרש את המזרחי גם כקורבן וגם כגיבור.

"בכל פרק ז'וז'ו חלסטרה מותח ביקורת על המדיה שמציגה תכנים ופרסומות שלא פונים לפטישים, כלומר - לא מספיק אלימים וגבריים", ממשיכה שיפמן. "לכן, הסלוגן הלפלפי 'אין כמו במבה' נהפך ל'אין כמו אמבה', כשהפרסומות מיועדות לגברים והלפלף מוצג כנשי. הקוטביות היא בין הישראלי המזרחי לאשכנזי, ובמקביל בין הנשי לגברי, כשהפטיש הוא הגבר הסקסיסט. צביקה הדר עצמו הוא חיבור מעניין בין הפטיש ללפלף. הוא אמנם אשכנזי בחזות שלו, אבל לפי הייצוג שלו בתרבות הפופולרית הוא לא מגיע מהאליטה האשכנזית, מכיוון שהוא רומני, המזרחי של האשכנזים, ובא מבאר שבע. לכן יש לו ראייה מורכבת של מתחים חברתיים".

יומנו של צוקרברג

בשנים האחרונות נהפכו החנונים לגיבורי התרבות, וכל ילד רוצה להיות חנון; אם לא מבחינה חברתית בוודאי מבחינה אופנתית. כדי להבין עד כמה החנוניות מקובלת די להסתובב במסדרונות של בית ספר או בחגיגות בר מצווה: ילדים מרכיבים משקפיים שחורים עבי עדשה, גם אם אין להם שום בעיות ראייה, שלייקעס מונחים בנונשלנטיות על גופיות הבנות. ההבנה העמוקה במחשבים ובאינטרנט הנדרשת בחברת הילדים טישטשה את הגבולות בין המגניבות לחנוניות. קרדיט רב על כך מגיע לחנון מארק צוקרברג, מקים פייסבוק.

הטלוויזיה אף היא נענתה למגמה הזאת, ולצד ערוץ הילדים שנועד לבדר נפתח ב-2003 ערוץ לוגי המגיש תכנים חינוכיים אינטליגנטיים המועברים בצורה חביבה. בעקבות הצלחת הערוץ התפתחה תופעת "ילדי לוגי", שלמרות שעות ארוכות של צפייה בטלוויזיה נשארים סקרנים ולא מהססים לעשות ניסויים, לקרוא ספרים ואף להצהיר בקול גדול: "אני חנון גאה".

זה גם עשוי להסביר את ההצלחה של סדרת הספרים "יומנו של חנון" מאת ג'ף קיני. "הספרים האלה התקבלו בישראל בצמא אדיר", אומרת דר. "כנראה יש בהם משהו שמתאים לתרבות, כי בסך הכל מדובר בכתיבה בלוגית בסגנונה, שמגדירה את הבלוגר כחנון החדש".

ספרי החבורה העברית הם עדיין נתח עיקרי במדף הספרים של הילדים, אבל נוסף להם ניחוח חנוני. כך, למשל, בסדרת "חבורת כוח-המוח" מאת זוהר אביב ובסדרת "סיירת המדע" של גלילה רון-פדר. ובראש כולם עומד כמובן המכשף המשקפופר הארי פוטר.

וכך, כשהילדים קוראים בשקיקה את "יומנו של חנון", בטלוויזיה משודרת "היפה והחנון" וכולם גולשים באתרו של החנון הראשי - אפשר להכריז על התקופה הזאת כתורה של נקמת החנונים.

באמצע שנות ה-90, כל אותם חנונים ששקדו על לימודיהם בלי לבזבז זמן על טיפוח כישורים חברתיים גילו שיכולתם שווה כסף רב בבועת ההיי-טק. באותה תקופה נולד הגיק. על פי ד"ר לוין, "דמות הגיק מטפחת חנוניות טכנולוגית וגברית, המתייחסת לשליטה בטכנולוגיה כאמצעי לשליטה באחרים. כך למשל האנלייזר, ההאקר הישראלי אהוד טננבאום".

איפה החנוניות?

גברים חנונים זוכים להתייחסות רחבה בתרבות, אבל הגרסה הנשית שלהן - כמעט שלא. ד"ר סיגל ברק-ברנדס, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אומרת כי בעוד החנון נחשב לחלק מהחברה, החנוניות מוקצות. "העיסוק בחנונית תמיד עולה בהקשר שלילי ביותר, קשור בדחייה חברתית, מוזרות וכיעור. בתרבות אף פעם לא תתואר חנונית יפה. כמובן, אין לזה שום אחיזה במציאות. באוניברסיטאות יש הרבה יותר סטודנטיות מצטיינות מסטודנטים מצטיינים, וזה המצב גם בבתי הספר - אך בייצוגים במדיה זה נעלם, ישנה הכחדה של ייצוג נערות חכמות".

------

למעלה ובכיוון השעון: מתוך הסרט "קוני למל בקהיר"; מתוך הספר "יומנו של חנון"; מארק צוקרברג; עטיפת הספר "שמונה בעקבות אחד"; מתוך הסרט "אלכס חולה אהבה"; ועטיפת הספר "חסמב"ה בהרפתקאות מסעירות במלחמות סודיות ביותר"





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו