בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שייקספיר מאוכזב

התיאטרונים בישראל כבר לא מתעלמים מהקלאסיקה של המחזאי האנגלי. אבל שתיים מבין שלוש הצגות חדשות על פי מחזותיו נכשלות בעיצוב הדמויות הראשיות

תגובות

לפני כמה שנים הייתי משמיע, מדי כמה שבועות, את הטרוניה שתיאטרוני ישראל, המסורים למחזה המקורי וטיפוחו מתעלמים מהקלאסיקה בכלל ומשייקספיר בפרט. אני משוכנע שזה לא בגלל הטרחנות שלי, אבל שמח שתביעתי נענתה. קשה להתלונן על מחסור בשייקספיר על במות ישראל: רק בשלושת השבועות האחרונים ראיתי שלוש בכורות של הצגות על פי מחזותיו.

פעם, בעבר הרחוק, שייקספיר היה מכשלה לבמאי ושחקני ישראל כי הוא תורגם על ידי אנשי ספרות שהיו נאמנים למלה ולמקור, בעברית של זמנם. לכן מחזות שלו - שגם האנגלית שלהם אינה מובנת לכל דובר השפה (רוברט גרייבס התבקש בזמנו לתרגם את "רוב רעש על לא כלום" לאנגלית לתיאטרון הלאומי האנגלי) - נחשבו כמליצות נבובות שקשה להגות, לשמוע ולהבין.

אבל זו היסטוריה רחוקה: מאז קם דור של חוקרי שירה ושייקספיר, משוררים וכותבי שירה לבמה (אבי עוז ושמעון זנדבנק, ט' כרמי, מאיר ויזלטיר ואהוד מנור), וכבר יש דור אחריהם: דורי פרנס שמתרגם בהדרגה את כל הקאנון והקים אתר ליצירות שייקספיר ובני זמנו בעברית, ועתה אלי ביז'אווי. כמה מהתרגומים הוזמנו על ידי תיאטרונים להצגה מסוימת, וגם נוסו ועודכנו באמצעות העשייה. כבר ברור שאפשר להשמיע את שייקספיר מעל הבמה ולהבין כי אלה יצירות מופת.

חל עוד שינוי חשוב: בשנות ה-70 בתיאטרון חיפה ביים עודד קוטלר משהו שנקרא "שייקספרימנט", כדי להראות שהתרבות של שייקספיר "כהלכתו" זרה לנו, וניסה להראות כיצד אפשר לעשות אותו ב"ישראלית". הניסיון חשף בעיקר את אוזלת היד של המשתתפים. בינתיים הקהל ראה די הרבה שייקספיר בקולנוע והבין שזה אפשרי ונגיש, וגם כאן גדל דור של שחקנים שיודעים לדבר על הבמה ולדבר שירה, ולהיות מובנים ומרגשים.

לכן אין עוד סיבה ל"תעריפי הנחה" בהערכת הצגות שייקספיר תוך התחשבות בעצם המאמץ וההתמודדות. גם אין שוב סיבה לתבוע מבמאים להציג את המחזות בנאמנות למקור. להיפך. שיעבדו, שיתמודדו עם הטקסט, שיחפשו בו פנים אחרות, שיקרבו אותו לקהל. המחזות האלה נצחיים, הם תמיד יישארו ככתבם בספר, וכל התמודדות עמם הופכת את הבמאים, השחקנים והקהל לאנשים טובים יותר.

אישיות בימתית

לא די להציג את שייקספיר, ואפילו לא די למצוא לו פרשנות. ראשית, מוטב שהפרשנות תהיה משכנעת ומעניינת. שנית, וזה בעצם העיקר, שהדמויות שאינן מדברות ישראלית יום-יומית אלא שירה יחיו על הבמה.

יש אבחנה מסורתית בין שחקנים שיוצאים מעצמם אל תוך הדמות, ושחקנים שבולעים את הדמות אל תוכם. הסוג השני מצליח בתנאי שאישיותו הבימתית של השחקן כל כך מרתקת ורבגונית עד כי גם כששחקן יישאר מי שהוא, הדמות תחיה על הבמה חיים שלמים. הסוג הראשון נדרש להתנהג כזיקית. הטובים שבשחקנים יודעים לשלב בין השניים. אלה שבדרך להיות טובים, מוטב שישלטו בטכניקה שתאפשר להם לשרת את הדמות ולא את עצמם.

ואלה נקודות החולשה הגדולות בהצגות "הלילה ה-12" בבימויו של אודי בן משה בחאן הירושלמי ו"רומיאו ויוליה" בבימויו של נועם שמואל בקאמרי. אלה שני מחזות של אנשים צעירים ומאוהבים. הראשון הוא קומדיה, השני טרגדיה. יש בשניהם גם דמויות מבוגרות יותר, קומיות או טרגיות. בשתי ההצגות הן מלוהקות כהלכה (ארז שפריר, עירית פשטן, ניר רון, לירון ברנס ובעיקר יהויכין פרידלנדר המעולה כפסטה בחאן; רוזינה קמבוס, שרה פון שוורצה בקאמרי). אבל גוף העניין הוא שחקנים צעירים.

בשנים האחרונות ראיתי שחקנים שזה עתה יצאו מבתי ספר למשחק וניכר היה שאימנו את קולם ואת כישורי המשחק והטיפול בטקסט. הם היו צעירים ויפים ומלאי מרץ, ואם ניכר חוסר ניסיונם, אזי היה חן גם בבוסר שלהם. לכן קשה להבין למה צריך לראות, בתפקידים שהם הפנינים (הקשות לשיבוץ) בקאנון השייקספירי מופקדים בידיים, גוף וקול שאינם מסוגלים להתמודד עם המטלה. שמרית לוסטיג (אוליביה; שעיקר משחקה הוא עמידה עם יד אחת על עמוד), נילי רוגל (ויולה, שמרבה לחייך ולפרוש ידיים במבוכה) ואריאל וולף (אורסינו) אולי נאים, אבל הם נעים על הבמה במלאכותיות והקולות שלהם לחוצים ומאולצים. קשה להאמין שיצרים מפעילים את המריונטות האלה.

אז נכון שהקומדיה עובדת, בתרגום של אהוד מנור שהזמין תיאטרון באר שבע (להצגה שביים חנן שניר בשנות ה-70, שאת כל התפקידים בה גילמו גברים; דורון תבורי היה ויולה מטריפה). אבל הגרעין של המחזה הוא בחילופי המינים והזוגות שבו וכשזה מביך, הכל מביך. טוב שאודי בן משה גילה את שייקספיר, אבל הוא גילה את מה שגלוי, ועוד לא הצליח להבין, או להפיק, את מה שעושה את "הלילה ה-12" לפנינה שהוא.

הדבר חמור יותר ב"רומיאו ויוליה". כאן יש בעיה אחת טכנית ובעיה אחת של ליהוק. הבעיה הטכנית היא שדן שפירא שבר את רגלו בהצגות הראשונות. בתיאטרון החליטו שהוא ישחק עם קביים, ומי שלא מוכן לראות אותו מוזמן להחליף את הכרטיס. כל הכבוד לשפירא שמקריב את רגלו כדי שההצגה תימשך. אלא שקשה להתרגש מהרומיאו שלו כשחלק מן הצופה מודאג כל הזמן איך הוא מחזיק מעמד כשהוא מניח את הקביים בצד ברגע מסויים. אני יודע שבתיאטרון נדרשת מהצופה השעיה של חוסר האמון. מצטער; המשימה הזאת במקרה הזה היא מעבר לכוחותי.

לא רק בגלל הבעיה הספציפית (הליכה, קביים) שנניח כי יש לי רגישות מיוחדת כלפיה. נדמה לי כי בדן שפירא, שחקן בעל איכויות מוכחות, למרות גילו הצעיר, חסר משהו מן התכונות הנדרשות לרומיאו. נכון, אין סיבה להניח שהוא - שלא כמו יוליה - בתול חסר ניסיון. ואגב, העלאת ההצגה בחלל בו מוצג גם "המלט" בקאמרי יוצרת הגבלה מעניינת בין רומאיו להמלט (בהתחלה ההורים מבקשים מחברו לברר מה מציק לו).

אלא שיש בשפירא, בעיקר משהו שהוא מקרין על הבמה בהצגה, איזו תכונה של "סליזיות" (הייתי משתמש במלה "נאלח", אבל זה חריף מדי) שמציירת את המפגש בין האוהבים האומללים באור לא נכון. זה היה מתקבל על הדעת אילו מולו היתה יוליה שאכן זוהרת ברקיע כמו שמדברים עליה במחזה. נלי תגר אמנם עושה כמיטב יכולתה בתפקיד קשה של ילדה-אשה בעלת קשת רגשות ויכולת ביטוי הרבה מעל לממוצע. למרבה הצער, זה לא מספיק בהקשר של תיאטרון מהשורה הראשונה.

משימות מורכבות

אני מוכן לראות התמודדות עם מחזות שייקספיריים במסגרת פרינג'ית (תיאטרון תמונע) ולהעריך את המאמץ ולהתייחס בסלחנות מסוימת לחולשות ליהוק כאלה או אחרות; אני יכול לעצום עין לנוכח החולשה בעיצוב דמות הרו ב"רוב רעש על לא כלום" בתיאטרון באר שבע (בהשוואה למכלול ההישג של עידו ריקלין ופרשנותו ושאר הישגי המשחק). אבל מהקאמרי אני מצפה שלתפקיד יוליה תלוהק שחקנית שיכולה להתמודד עם המשימה.

גם אם זו במה קטנה, וגם אם זה במאי צעיר, שזה השייקספיר הראשון שלו - ואולי דווקא בגלל זה - צריך היה להקפיד שייצא לדרך עם משהו שנותן לו סיכוי להצליח. המחזה הזה אכזרי לצעירים, ובעיקר לשחקנים צעירים. כאן לא די ברגשות, עזים ככל שיהיו; כאן המבחן הוא ביכולת לעצב אותם ליצירה אמנותית בעלת איכות. אם יוליה היא ילדה מפוחדת (והבגד שלה רחוק מלסייע לה), המחזה הזה מתפורר כי המנוע המפעיל אותו לא מושך.

בעיצוב של "רומיאו ויוליה" יש סמליות של ריבוע (בית מונטגיו) ועיגול (בית קפולט), כאילו כדי לומר שאי אפשר לרבע את המעגל. נכון שיש וידיאו: בשביל שירון לונדון יגיש את הפרולוג והאפילוג מעל המסך, כשלא ברור איך הוא שייך, ובשביל איור, חלקו גימיקי (נרות), חלקו איורי (פרחים), חלקו אמנותי (להבות דמותו של רומיאו שמתפוררת). אבל זה עוד מוקד עניין, לא יותר מכך.

העיקר הוא משפחות הפשע. התוכנייה מלאה בכך. משפחות המאפיה הן מקבילה טובה למבנים החברתיים שמשמשים מסגרת במחזות שייקספיריים. ב"רוב רעש על לא כלום" הדבר משרת את ריקלין כדי להפיק פן אפל ואלים בניגוד למקובל. ב"רומיאו ויוליה" הדבר מרדד את הסכסוך המסתורי והגורלי בין שתי משפחות לעניין שיכול להיפתר ביריית אקדח. גם אם הדבר מאפשר לאריה מוסקונה להיות גנגסטר ישראלי, וגם אם אפשר לתרץ כך את אלימותו כלפי בתו, זו החלטה עיצובית סבירה, לא יותר. יוליה המתאבדת בירייה מוקלטת היא בהחלט אנטי-קליימקס, מה גם שמהדוכס (שי אגוזי, שדומה כי תפקידו העיקרי הוא לסמן לקהל מתי לשים אוזניות על ראשו, עוד גימיק מודרני) נגזל המונולוג המסיים.

עם זאת אני בעד שיעשו שייקספיר שוב ושוב. לא רק מפני שהוא יכול לעמוד בגבורה מול כל מבצעיו, ולא רק מפני שכל הצגה תורמת משהו לעולם (במקרה של "רומיאו ויוליה" זה התרגום של אלי ביז'אווי, במקרה של "הלילה ה-12" המוסיקה של יוסף ברנדשווילי והמשחק של פרידלנדר), אלא מפני שמכל כישלון אפשר ללמוד משהו. הלקח במקרה זה הוא שמגיע לקהל כי בתיאטראות יתייחסו ברצינות רבה יותר להעלאת מחזות של שייקספיר. אפשר לעשות שייקספיר טוב בעברית. זו רק שאלה של אמות מידה שהתיאטרון מציב לעצמו.



''רומיאו ויוליה''. בעיות של ליהוק וטכניקה


''הלילה ה-12''. גוף וקול שאינם מסוגלים להתמודד עם המטלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו