בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תפילת ערבית

דור גז ויאן טיכי אינם מרשימים כבעבר ודווקא שחר יהלום, האמנית הפחות ידועה, מצליחה לרגש. מבט על התערוכות של מועמדי פרס גוטסדינר לאמן צעיר

תגובות

כשארצה להסביר לבנותי כיצד נראית גזענות ישראלית מוסוות בכריכה קשה, בארשת תרבותית וברטוריקה מרשימה (בפרפראזה על ספרו של טאהר בן ג'לון, "הגזענות כפי שהסברתי לבתי"), אשלוף מהמדף את קטלוג פרס קרן נתן גוטסדינר לאמנות ישראלית 2010.

יאן טיכי, שחר יהלום ודור גז הם שלושת המועמדים לפרס המציגים כעת במוזיאון תל אביב, אלא שרק המאמר על אודות האחרון וקורות חייו מתורגמים לערבית בקטלוג (תרגומים לאנגלית יש לכל המאמרים). תערוכתו של גז, "מטעי האומה", עוסקת בחלק מהיבטי הנכבה או בניסוח של אלן גינתון, "זהויות בכלל וביחס לזהות הפלסטינית והישראלית בפרט". לתערוכה נלווה מאמר של אפרת לבני הנפתח בציטוט מספרו של רג'א שחאדה, "טיולים בפלסטין" (באנגלית שמו המלא הוא "טיולים בפלסטין: רשימות מנוף נעלם") שיצא לאור בעברית לפני שנה (עם עובד).

בהמשך יש רצף אמירות ביקורתיות על הציונות של ימי היישוב ועל ראשית המדינה מבלי להחמיץ ולו אחת מקלישאות הרגישות (כולל ה"סאבר" ו"הצבר") וגם נכתב: "גז אינו מתייחס לנכבה כאירוע או כמושג התחום בגבולות מלחמת 1948, אלא הוא עוסק בשלוחותיה ובהשלכותיה המתמשכות אל תוך ההווה של הכיבוש הישראלי ושל השתלטות האתוס הציוני. עבודותיו עוסקות באסון המתמשך - בנכבה שכאן".

ואם התבקשו שלוחות והשלכות, הרי לפנינו גזענות שקטה ומפעפעת. לא זו של פליטי השואה שחיו במציאות שבה גירוש מיליוני תושבים היה מהמעשים הפחות קשים שנעשו במלחמת העולם השנייה ובעקבותיה (כלומר, זמן קצר קודם לכן), אלא דווקא של אלה שמתהדרים בהשמעת קולו של "האחר". ההנחה המובלעת בקטלוג פשוטה להדהים: "ערבים" מתעניינים רק בנכבה, לא באמנות. לכן אין צורך לתרגם את המאמרים על שני האמנים האחרים או את קורות חייהם. עמודי התרגום לערבית (19-23) אף אינם מופיעים בתוכן העניינים של הקטלוג, לא בעברית ולא באנגלית, המחשה נהדרת של "נוכחים נפקדים".

בעבר כתבתי על כך ששילוט בערבית הוא חובתו של כל מוזיאון ותרגום לערבית הכרחי בכל פרסום של כל מוסד אמנות הממומן על ידי המדינה. במוזיאון ישראל המחודש יש שילוט קבוע בתרגום לערבית (אך לא בתערוכות מתחלפות). התירוץ הקבוע להיעדר תרגום הוא חוסר תקציב. זהו תירוץ מופרך על אחת כמה וכמה כשמדובר בקרן גוטסדינר, שלא חסכה בשום מרכיב אחר בפרויקט שלה.

כולם בחאקי

שלושת המועמדים לפרס גוטסדינר השנה מציגים תערוכות מהוקצעות. טיכי וגז מציגים עבודות חלשות מאלה שהציגו בעבר הלא רחוק: גז בתערוכת היחיד "גיאורגופוליס" במוזיאון פתח תקוה, שנסגרה בינואר 2010 וסללה לו במהירות דרך מהשוליים ללב הזרם המרכזי, וטיכי, אמן שזכה להכרה נרחבת ומוצדקת מאז היותו סטודנט, בתערוכה "01:37:24:05", שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב באוקטובר שעבר.

גז מציג הפעם אסופה של סרטי וידיאו שבהם מככבת המשפחה הסימפטית שלו ובמיוחד סבו. הסיפור המסופר בהם הוא סיפור של גירוש, צער ואבסורדים היסטוריים, ובמיוחד זהות שסועה. דווקא הטון השקט של הדברים תורם להנצחתם בתודעה. לצד הסרטים מציג גז אסופת תצלומים של פועלי "מטעי האומה", החברה שטיפלה בשטחים החקלאיים שבעליהם גורשו או נטשו. הפועלים, לבושים בבגדי חאקי אחידים, היו פלסטינים ועולים חדשים. גז איבד כאן את ההצבה האסתטית המדויקת, את מה שהפך את "גיאורגופוליס" לתערוכה טובה כל כך ולא לדיון תיעודי מעניין וחשוב, שיכול להיערך במסגרות רבות.

ב"גיאורגופוליס" הוא הפך את הכניסה והאולם המרכזי למעין כנסייה סימבולית וביסס דיון על שפת אמנות והבניית תרבות לצד הנכחת חורבות והתייחסות למהלכים היסטוריים מעגליים של זיקה, השפעה והסתגלות. התערוכה הנוכחית, כמו כל כך הרבה מהאמנות הפוליטית בישראל, מסתמכת על אמירה צרה ואפילו פשטנית למדי, שאמורה כנראה להעניק לצופה קתרזיס כאילו עצם הצגת החומר היא דבר מה להתבשם בו.

"מיצב מס' 13" של טיכי הוא מיצב יפה שעוסק ביחסי חלל ואור, מודרניזם וזמן, נושאים שטיכי דן בהם בהצלחה רבה זה יותר מעשור. חבל שלצד זה לא הוצגה העשייה החברתית העכשווית של טיכי המתגורר בשיקגו ועליה מסופר במאמר הנלווה בקטלוג. טיכי גיבש עבודה יחד עם בני נוער שהתגוררו בשיכונים ציבוריים בעיר שנידונו להריסה. חשוב לחשוף את המחשבה על כישלון החזון החברתי המודרני, כפי שגולם בשיכונים, גם למי שלא יקראו על כך בקטלוג.

האדום-השחור הזה

יהלום, האמנית הפחות מבוססת מהשלושה, מציגה את "ארץ הפטל", מיצב יפה מאוד ומרגש, שהוא אחת העבודות השלמות שיצרה עד כה. יהלום, שלא כנהוג בתערוכות פרסים, לקחה את האמנות שלה צעד קדימה. העבודה מתקשרת לעבודות קודמות שלה, במיוחד "חבצלות", שהציגה בבניין "שער העיר" בביאנלה הקודמת בהרצליה. גם שם השתמשה בנוזל שחור וקונסטרוקציות חוטים והפעם התחושה האפלה שעלתה מהעבודה ההיא נהפכת לעמוקה יותר, אף שיהלום הציפה את החלל במוזיאון באור קשה.

בשם "ארץ הפטל" מגולמים הבטחה ואיום. מצד אחד, אדום הדם של הפטל, ומנגד, ארץ הפטל כמחוזות הילדות הישראליים משנות ה-70 של המאה הקודמת, זמן שבו הרכז הכימי המתקתק נמהל במי השתייה לילדים בשם הסיוע לבריאותם. מכאן בא גם שמו של הארנב "מיץ פטל", שהמסע לגילוי זהותו הוא מספרי הילדים האהובים ביותר בישראל.

אין במיצב שמציגה יהלום צבע אדום, פטל או ילדות, אבל געגוע ותרעלה מצוים בו בשפע. זוהי התרחשות קינטית של טפטוף אין-סופי של נוזל שחור המאיים לכסות ולכלות את מה שמעוצב כקרחונים, שבהם הוא כלוא כשלוליות המאיימות לגדול לימות. אסוציאציה בלתי נמנעת היא לעבודה של ריצ'רד וילסון הבריטי המוצגת בתערוכת קבע באוסף סטאצ'י בלונדון ובה מוצא את עצמו הצופה מול שמן שחור חלק כמראה, אפוף בריח חריף ובמראה יפה ומפתה המנוגד לו.

חלק מהמיצב של יהלום בנוי כפרבולת ענק מהתקרה, כאילו קילפה את הנוף מהקרקע וזו תלויה על בלימה. מערך מורכב של חוטים קושר אותה לתקרה, מושך כלפי מעלה, כך שלעבר הצופה נשלח חצי חיוך אירוני כשבהליכה סביב העבודה הוא מגלה עד כמה מדובר בתפאורה דקה ושבירה.

תערוכות מועמדי שלב הגמר לפרס קרן נתן גוטסדינר: "מטעי האומה" - דור גז; "מיצב מספר 13" - יאן טיכי; "ארץ הפטל" - שחר יהלום. אוצרת: אלן גינתון. מוזיאון תל אביב לאמנות (שאול המלך 27), שעות פתיחה: יום שני, רביעי ושבת, 10:00-16:00; יום שלישי וחמישי, 10:00-22:00; יום שישי, 10:00-14:00



שחר יהלום, ''מחטים'', 2011


יאן טיכי, ''מיצב מס' 13'' 2011 ,



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו