בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו יוצר תחת לחץ

רבים מסרטיו נוצרו תחת השלטון הקומוניסטי והוא אף אולץ להלשין על חבריו. אבל הבמאי ההונגרי הוותיק אישטוואן סאבו, שמבקר בישראל לרגל רטרוספקטיבה של יצירתו, מגלה כי גם היום, למרות החירות ואולי בגללה, הוא יוצר תחת הרבה לחץ

תגובות

"אם נגן גיטרה מופיע במועדון ואף אחד אינו מקשיב לנגינתו, זו אשמתו של הנגן ולא של הקהל", אומר במאי הקולנוע ההונגרי אישטוואן סאבו, ששוהה בישראל לרגל רטרוספקטיבה של תשעה מסרטיו שנפתחת השבוע בסינמטקים של חיפה, תל אביב וירושלים. סאבו משתמש בדימוי הזה, ואף חוזר עליו פעמיים במהלך שיחתנו, כדי להבהיר מדוע המסורת הקולנועית שהוא משתייך אליה, מסורת הקולנוע האירופי האמנותי שפרחה בשנות ה-50 וה-60, דעכה. האשמה לעולם איננה בקהל, טוען סאבו, אלא ביוצרי הקולנוע שלא השכילו או אולי אינם מסוגלים להתאים את עצמם למציאות שהשתנתה.

סאבו בן ה-73 יודע מניסיונו מה זה לעבוד בתנאים משתנים. חלק ניכר מחייו הוא יצר תחת עולו של המשטר הקומוניסטי ששלט במולדתו; כיום הוא עושה את סרטיו בעידן האינטרנט, והוא מודע לעובדה שקהל היעד שלו הולך ומצטמצם. אך סאבו, יוצרם של סרטים כגון "התוודעות", "מפיסטו" ו"להיות ג'וליה", אינו נשמע מדוכא ממצב העניינים הזה. הוא ממשיך לעבוד - לאחרונה הוא סיים את צילומיו של סרט ושמו "הדלת", בכיכובה של הלן מירן, שמתבסס על ספר מאת מגדה סאבו (אין קשר משפחתי בינה לבינו), הנחשבת לאחת הסופרות ההונגריות החשובות ביותר - ועיניו בוהקות כאשר הוא מדבר, למשל, על אהבתו לשחקנים ולאמני במה מכל הסוגים, ששימשו כגיבורים בכמה מסרטיו הנודעים.

את הרטרוספקטיבה פותח, בנוכחותו של סאבו עצמו, "אבא" מ-1966, שהוא הסרט העלילתי הארוך השני שביים. זהו אחד מסרטיו היפים ביותר, שמציג את סיפורו של ילד שאביו הרופא נהרג בסוף מלחמת העולם השנייה, כפי שקרה לסאבו עצמו. ממעט הזיכרונות שיש לו מאביו, ומסיפוריה של אמו אודותיו, בונה הילד לעצמו דמות של אב גיבור, פרטיזן אמיץ, שאין לה קשר רב עם דמותו כפי שהיתה במציאות. מאוחר יותר, בזמן ההתקוממות נגד ברית המועצות שפרצה ב-1956, הילד שבגר בוחן את אומץ לבו מול המיתוס שבנה לדמותו של אביו.

סאבו, שנולד בבודפשט ב-1938 למשפחה יהודית, מספר שהחליט לעשות את הסרט הזה כיוון שבדורו, רבים מהאבות של הילדים שעמם גדל מתו בשדות הקרב או במחנות ריכוז. ההעדרות הזאת של דמות אב בחייו, אומר סאבו, פערה חור בביוגרפיה שלו וגרמה לו לעסוק ברבים מסרטיו בחיפוש אחר תחושה של ביטחון, תחושה שחומקת לרוב מגיבורי סרטיו, ולעתים קרובות הם משלמים מחיר כבד בניסיונם להשיגה.

האם כשביימת את סרטיך הראשונים בשנות ה-60, היית מודע למה שקורה מבחינה קולנועית במדינות כמו צרפת או איטליה?

"בזמן לימודי באקדמיה לאמנויות התיאטרון והקולנוע, שאליה התקבלתי מיד לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר התיכון, אני ושאר התלמידים נחשפנו בעיקר לקולנוע האיטלקי הניאו-ריאליסטי שפרח אחרי מלחמת העולם השנייה, לסרטים של ויטוריו דה סיקה, רוברטו רוסליני, לוקינו ויסקונטי ובמאים אחרים מאותה תקופה, ולקולנוע הזה היתה השפעה רבה עלי ועל עמיתי באותן שנים.

"הסרטים האלה גרמו לנו לרצות לעזוב את האולפנים, לצאת לרחובות ולעשות סרטים על אנשים אמיתיים. מאוחר יותר ראינו את '400 המלקות' של פרנסואה טריפו ואת 'עד כלות הנשימה' של ז'אן לוק גודאר, וגם לסרטים האלה היתה השפעה עצומה עלינו; התלהבנו עד אין קץ מהחופש היצירתי של הסרטים האלה. אני זוכר את ההלם שהצפייה הראשונית בסרטיו של גודאר עוררה בי, ובסרטי הראשונים ניסיתי ליישם את תחושת החופש המוחלט הזה".

האם כשהתחלת לביים הריאליזם שימש לך כיעד סגנוני?

"מעולם לא התעסקתי בשאלות של סגנון. קשה לי היום לחזור ולשחזר מה היו הליכי המחשבה שלי אז, לפני כ-50 שנה, כשהייתי צעיר, אבל מאז ומעולם מה שעניין אותי בעשיית סרטים היה בראש ובראשונה הסיפור והנושא שאותו הסיפור מביע. מתחילת דרכי רציתי להציג על הבד את מה שהיה לי חשוב באותה תקופה".

ומה היה חשוב לך?

"להציג על הבד את דיוקנו של הדור שלי. רציתי לעשות סרטים שלא רק יתארו את המתרחש בקרב הדור שלי, הדור של הצעירים שבגרו אחרי מלחמת העולם השנייה, אלא גם ידברו אל אותו קהל של צעירים, קהל של אינטלקטואלים צעירים, שבגרו בהונגריה באותו זמן כמוני. זה מה שניסיתי לעשות בסרטי הארוך הראשון, 'עידן החלומות בהקיץ', שאותו ביימתי ב-1964, וגם בשני הסרטים שכלולים ברטרוספקטיבה שמתקיימת כעת בישראל, 'אבא' ו'רחוב הכבאים 25' מ-1973, שמתאר את חייהם, זיכרונותיהם וחלומותיהם של הדיירים השונים המתגוררים בבית שנועד להריסה".

בסרטיך הראשונים עסקת בהונגריה שבהווה, ואז הלכת אחורה. רבים מסרטיך מאז מתרחשים בעבר, לא מעט מהם בשנים שבין שתי מלחמות העולם. מה גרם לכך?

"כמו שאמרתי, בסרטי הראשונים ניסיתי לשרטט את הדיוקן של הדור שלי, ואז החלטתי שכדי להבין את הדור שלי חשוב לדבר על השורשים שמהם הוא צמח, על ההורים שלנו, על איך נהפכנו להיות מה שאנחנו".

ב-1979 ביים סאבו את "התוודעות", עוד אחד מסרטיו הטובים ביותר, שעלילתו התרחשה ב-1944 ותיארה את הקשר שמתפתח בין אשה לגבר שהנסיבות כופות עליהם להתחזות לבעל ואשה. האם תיתכן אהבה בתנאים האלה? האם ייתכן אמון (שהוא התרגום המדויק יותר של שמו של הסרט)? האם יכולות שתי הדמויות האלה, שנמשכות זו לזו, אך אין להן עבר משותף ואולי גם לא עתיד משותף, וזהותן המדויקת אף אינה ידועה להן, לעצב לעצמן, לפחות באופן זמני, מקום בטוח?

סאבו מודה שזהו סרט מפתח בהתפתחותו כבמאי קולנוע. סרט שבו הוא נפרד מסרטיו הקודמים, בכל מה שנוגע לניסיונם לשרטט תמונה חברתית רחבה בסגנון שהושפע יתר על המידה, לטעמו, מסרטי הגל החדש הצרפתי, ועבר לעשייה קולנועית פשוטה וישירה יותר, שהתמקדה בראש ובראשונה בסיפורן של הדמויות שניצבו במרכז. "בסרט הזה", אומר סאבו בישירות שמעט מפתיעה אותי, "ביקשתי להפסיק ולאונן עם המצלמה כפי שעשיתי בכמה מסרטי הראשונים", ומוסיף: "זהו הסרט הראשון שבו הושפעתי במודע מסרטיו של אינגמר ברגמן, שממנו למדתי כיצד לתת לפנים האנושיות לדבר".

ואמנם, "התוודעות", כמו רבים מסרטיו של ברגמן, הוא בראש ובראשונה סרט שמתמקד בפנים האנושיות, ומאפשר לפנים האלה, של הגבר והאשה הניצבים במרכזו, לייצג את הדרמה הרגשית הגדולה שמתרחשת בסרט. "באותה תקופה", מוסיף סאבו, "גיליתי גם את סרטיו של הבמאי היפאני יאסיז'ורו אוזו, והפשטות בסרטיו הקסימה אותי. 'התוודעות' היה הסרט הראשון שלי שבו חתרתי אל הפשטות הזאת".

ב-1981 זכה סאבו להצלחתו הגדולה ביותר, בעקבות בימוי "מפיסטו", עיבוד לרומן מאת קלאוס מאן, שהציג את סיפורו של שחקן בגרמניה הנאצית. הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ארבע שנים לאחר מכן ביים את "קולונל רדל", שהציג את סיפורו של אלפרד רדל, קצין באימפריה האוסטרו-הונגרית שבגד במולדתו, וב-1988 את "האנוסן", שהציג את סיפורו של קלאוס שניידר, ששינה את שמו לאריק יאן האנוסן והיה לכוכב של מופעי היפנוזה ותופעות על-טבעיות שונות בגרמניה של שנות ה-30.

שלושת הסרטים האלה נחשבים לטרילוגיה גם מפני ששלושתם מבוססים על סיפורן של דמויות שהיו במציאות (גיבורו של "מפיסטו" הוא אמנם שחקן פיקטיבי ושמו הנדריק הופגן, אך היה נהיר לכל שסיפורו התבסס על זה של השחקן והבמאי הגרמני גוסטב גרונדגנס, שהיה אחד מכוכביה הגדולים ביותר של גרמניה הנאצית, וגם גיסו של קלאוס מאן, מחבר הרומן); גם משום שהשחקן קלאוס מריה ברנדאואר גילם את התפקיד הראשי בשלושתם (וזה אחד ממכלולי המשחק המרשימים ביותר בתולדות הקולנוע); וגם מפני ששלושתם עוסקים במחירה של ההישרדות, באומץ ובהונאה, בשיתוף פעולה ובפשרות שהאדם חייב לעשות עם מצפונו כדי לשרוד במצבים קיצוניים. "מפיסטו" הוא המורכב והחזק מבין שלושת הסרטים האלה, אך אין ספק ששלושתם מהווים את לב לבה של יצירתו של סאבו עד כה.

האם כשביימת את "מפיסטו" ידעת שזו תחילתה של טרילוגיה? האם אתה בכלל מתייחס לשלושת הסרטים האלה כאל טרילוגיה?

"ממש לא", אומר סאבו בתוקף וצוחק, "אחרים מתייחסים אליהם כאל טרילוגיה; לא אני. מבקרי קולנוע כמוך התחילו להתייחס אל שלושת הסרטים האלה כאל טרילוגיה. גם אחרי שביימתי את 'האנוסן' לא אמרתי לעצמי: הנה ביימתי טרילוגיה! כנראה הנטייה להתייחס לשלושת הסרטים כטרילוגיה נובעת מהעובדה ששלושתם מציגים את סיפורן של דמויות שהאופי שלהן והמניעים שלהן נותרים אמביוולנטיים.

"שלושתם שואלים מהו המרחק שבו האדם מוכן ללכת כדי למצוא לעצמו מקום בטוח בעולם לא בטוח, ואיזה מחיר הוא מוכן לשלם כדי למצוא לעצמו את הביטחון הזה. איפה נמצא הגבול שבו ההתנהגות האנושית עוברת מפשרה מותרת לפשרה אסורה? אין אדם שלא חייב לשאול את עצמו את השאלה הזאת בעולם שמשתנה ללא הרף".

ייתכן שסאבו מתייחס גם לעצמו. ב-2006 נקלע סאבו למצב לא נעים בלשון המעטה, כאשר שבועון הונגרי חשף כי בזמן לימודיו באקדמיה לאמנויות התיאטרון והקולנוע הוא שימש כסוכן של המשטר הקומוניסטי, שתפקידו היה לדווח לשלטונות על פעילויותיהם של חבריו ללימודים. באחת התגובות לחשיפה נכתב אפילו ש"מפיסטו" הוא כנראה סיפורו שלו.

האם יהיה זה נכון לומר שרבים מגיבורי סרטיך, בניסיון למצוא לעצמם מקום בטוח בחייהם, ממציאים לעצמם ישות פיקטיבית?

"בדיוק, זו הגדרה מדויקת שלהם. וזה מסוכן. הם ממציאים לעצמם חיים מדומים, ואז הם מופתעים כשמשהו קורה ומפוצץ את הבועה הזאת שהם בנו סביבם. בסרטי אני כופה עליהם להתעמת עם המציאות שהם מנסים להימלט ממנה, והתוצאה, ברוב המקרים, אינה יכולה שלא להיות טראגית".

האם זו הסיבה שרבים מגיבורי סרטיך, מ"מפיסטו" ועד לאחד מסרטיך האחרונים, "להיות ג'וליה" מ-2004, שהגיבורה שלו היא כוכבת תיאטרון, הם שחקנים ואנשי במה מסוגים שונים, כלומר אנשים שבעבודתם כרוכה היכולת להידמות למישהו אחר?

"גם, אבל לא רק. את רוב חיי ביליתי בחברת שחקנים, אני מכיר אותם, אני יודע מה מפעיל אותם, ומעולם לא עשיתי סרט על אנשים שאיני מכיר מקרוב".

האם אתה מתייחס לשלושת הסרטים האלה, שאני אמשיך להגדירם כטרילוגיה, כסרטים פוליטיים? האם סרטיך הם פוליטיים?

"ודאי, החיים הם פוליטיים. אם אתה מנתק את הקולנוע מהפוליטי אתה מנתק את הקולנוע מהחיים".

ב-1999 ביים סאבו את הסרט "סאנשיין", מבחינות רבות סרטו היומרני ביותר, שהציג את סיפורם של ארבעה דורות של משפחה יהודית הונגרית, שגורלם, מתחילת המאה ה-20 ועד אחרי ההתקוממות של 1956, מעוצב על ידי השינויים האין-סופיים שחלו באותה תקופה במציאות הפוליטית, החברתית והתרבותית שסובבת אותם.

ברבים מסרטיו יש הרגשה שגיבוריהם חיים על פי תהום; סאבו מסכים כי ההרגשה הזאת קיימת אפילו בסרט כמו "להיות ג'וליה", שמתרחש באנגליה בשנות ה-30; גם אם לעלילה עצמה אין נגיעה ישירה לאירועים הפוליטיים שהתרחשו באותו עשור.

ביימת סרטים תחת המשטר הקומוניסטי ששלט בהונגריה ואחרי שהמשטר הקומוניסטי קרס. האם החופש המוחלט בהכרח מועיל ליצירה האמנותית?

"לא קל לענות לשאלה הזאת, כי לא רק שהמשטר הקומוניסטי קרס, אלא שכל המציאות הקולנועית השתנתה בעשורים האחרונים, כך שכיום אני עובד בתנאים של לחץ שהם שונים מאלה ששררו בתקופה הקומוניסטית, אבל הם תנאים של לחץ בכל מקרה. הלחץ שבו אני נתון כיום הוא למצוא קהל לסרטי, ועד לפני לא מעט שנים בכלל לא חשבתי על הקהל, פשוט עשיתי את הסרטים שרציתי לעשות.

"אבל לחץ יכול להיות גם דבר טוב. לחץ גורם לך לחשוב. אם אין לחץ עליך, אתה נעשה עצלן. אין חופש מוחלט בעשיית סרטים. עשיית סרטים תמיד תובעת ממך מידה של פשרה, והשאלה היא שוב עד לאן אתה מוכן ללכת עם הפשרה הזאת. היכן נמצא הגבול שאותו אינך מוכן לחצות".



אישטוואן סאבו. דמויות שנמצאות בחיפוש מתמיד אחר תחושה של ביטחון


מפיסטו, 1981



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו