בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יהורם גאון טועה, הפופ המזרחי החדש הוא לא מוסיקת זבל

גם אם קובי פרץ וליאור נרקיס מזיקים לתרבות הישראלית, הם לא מזיקים יותר מקרן פלס ועילי בוטנר

3תגובות

ליהורם גאון יש היסטוריה ארוכה של קובלנות על קולגות. היא לא התחילה עם המתקפה האחרונה שלו על המוסיקה המזרחית, וגם לא עם הדברים הקשים שאמר לפני כמה שנים על יוצאי "כוכב נולד". השנה היתה 1971 (גאון היה אז בסך הכל בן 32) כשהוא פתח את הרדיו והזדעזע לשמוע זמר בעל קול ילדותי מיילל, צורח, מתנשף, שופך את קרביו וחובט בפסנתר כמו מטורף. גאון עשה מה שכל אזרח מודאג עם מהלכים בקול ישראל היה עושה: הוא התקשר לרדיו והביע שאט נפש. הוא לא שיער לעצמו שהצעיר המיילל, שלמה גרוניך, יהיה לאחד המוסיקאים הישראלים המבריקים והמקוריים ביותר ושהקטע המזעזע, "למה לא סיפרת לי", ייזכר בחלוף 40 שנה כציון דרך אגדי בדברי ימי הפופ הישראלי.

גאון הוא אולי מתלונן סדרתי, אבל אין פסול עקרוני בהתבטאויות האחרונות שלו. הוא אמר את דעתו ביושר, ללא שום כוונה שהדברים יבעירו את המרחב הציבורי, ואחרי פרסומם הבהיר שהוא לא דיבר על כל המוסיקה המזרחית כמקשה אחת, אלא התייחס "לחצץ ולא לפנינים". והפנינים, אם לשפוט על פי השירים שהוא השמיע ביום שישי שעבר בתוכנית הרדיו שלו ("ניצחת אתי הכל" של עמיר בניון, "כל נדרי" של חיים משה, "כמו בלדה" בביצוע שלומי שבת), הם כל אותם שירים שמתהדרים בעברית גבוהה ואף מליצית, בלחנים יפים באווירה מינורית ובביצוע ווקאלי רהוט ונקי. או במלים אחרות, שירים שגאון היה יכול ושמח לשיר בעצמו אילו היה פוגש את הפזמונאים והמלחינים הנכונים, דבר שלא קרה יותר מדי בעשורים האחרונים.

אבל הפנינים אינן מעניינות. מעניין הזבל שלא ברא השטן. ובעניין הזה אפשר לחלוק על גאון, וגם על הגייסות העצומים של תומכיו. גאון לא נקב בשמות, אבל לא קשה להבין למי הוא התייחס. מאייל גולן ועד משה פרץ, מעופר לוי ועד דודו אהרון, מקובי פרץ ועד מושיק עפיה - אלה יצרני הזבל, האנשים שכביכול מדרדרים את התרבות של המדינה הזאת אל התחתית של התחתית.

הלוואי שאפשר היה להכריז כי גאון טועה ב-100% ושהפופ המזרחי הוא ז'אנר שנמצא בפסגה אמנותית מסחררת. למרבה הצער, זה אינו המצב. זמן קצר לפני שגאון אמר מה שאמר דודו אהרון הוציא שיר חדש, "ביוטיפול". לא בטוח שחייבים להזכיר את השטן, אבל מדובר בזבל: שיר ירוד ועלוב. ויש עוד הרבה דוגמאות. "ג'ונגל" של אייל גולן - זבל. "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן - זבל. כמה מהשירים באלבום האחרון של מושיק עפיה - זבל. רוב השירים באלבום האחרון של עומר אדם - זבל. אפילו באלבום האחרון של שלומי שבת, זמר שכולם אוהבים לאהוב (ובצדק), יש כמה שירים שאפשר היה לזרוק לפח.

למעשה, נדמה שהז'אנר שכבש את המדינה בשנים האחרונות נכנס לאחרונה לשלב דקדנטי, שבו הוא מנסה לשחזר את התוצרים שלו מלפני שלוש, ארבע וחמש שנים, תוצרים שגם בזמן אמת לא היו תמיד פאר היצירה. הרושם הוא שגם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת הטקסטים, מפלס הזבל באמת הולך ועולה.

שמחה גדולה בבית ובהיכל

אז יש שירי זבל, ואפילו הרבה, אבל זה לא מה שגאון אמר. הוא טען שכל הז'אנר המזרחי החדש (להבדיל מ"הפנינים" הישנות) הוא זבל, ולא סתם זבל אלא כזה שהשטן לא ברא. הרשו לי לחלוק עליו. אני לא חובב גדול של הז'אנר ולא האיש האידיאלי ללמד עליו סניגוריה (מתוך שלל האלבומים המזרחיים שיצאו בתקופה האחרונה, האלבום היחיד שאני אוהב הוא אלבום הופעה של ציון גולן בקיסריה, וציון גולן, ששר שירי קודש בתימנית, קרוב לקובי פרץ כמו שקובי פרץ קרוב לחוה אלברשטיין), אבל אני חושב שבחירת המלים של גאון היתה בעייתית, ולא מפני שהיא אינה מנומסת ומכובסת. היא פשוט לא נכונה.

הפופ המזרחי החדש הוא לא מוסיקת זבל, לא באופן גורף. ייתכן שבעוד שנתיים-שלוש הוא יידרדר למקום הזה, אבל זה עדיין לא המצב. שירי זבל הם שירים נטולי כל ערך מוסיקלי שבאותו זמן גם מעליבים את האינטליגנציה, ויש לא מעט שירים מזרחיים מהשנים האחרונות שאינם עומדים בקריטריונים המפלילים האלה.

האלבום האחרון של אייל גולן, למרות "ג'ונגל" ו"מי שמאמין לא מפחד", הוא לא זבל. הוא אלבום פופ בינוני של אמן שההצלחה הפכה לשבע ויהיר. וכמה מהלהיטים מהאלבומים שקדמו לאלבום הזה, בעיקר "הוזה אותך מולי" המפואר, היו שירים נהדרים. למשה פרץ יש כמה להיטים שעולים על רוב מה שמושמע בגלגלצ לפניהם או אחריהם. כמעט כל מנגינה של רביב בן מנחם, אחד המלחינים העסוקים של הפופ המזרחי, היא פיסת מוסיקה מקורית ואלגנטית.

אפשר להלין על השימוש העודף שהפופ המזרחי עושה במנגינות יווניות, אבל העובדה היא שהן בדרך כלל מנגינות טובות. "אני לא בן של מלך" של קובי פרץ? אני מתלבט. לפי הטקסט זה שיר זבל, אבל המוסיקה גורמת לו להיות אחלה זבל. "מונו" של שלומי סרנגה זה לא זבל. "יא בינתי" של שני יצהרי זה לא זבל. "ריקוד רומנטי" של ישי לוי זה לא זבל. היתה שמחה גדולה בבית, לפחות מצד האב, כשהבת שלי חזרה מהגן ושרה אותו ללא רבב (אתה יכול להירגע, יהורם, היא למדה אותו מילדה אחרת, לא מהגננת).

שלא לדבר על ההופעות של זמרי הפופ המזרחי. השירים האלה הרי לא נוצרו בראש וראשונה להאזנה ביתית. הם עובדים בעיקר במרחב שיש בו עוד אנשים, וכמה שיותר - כך יותר טוב. ההופעות האחרונות של עופר לוי וישי לוי היו מההופעות הישראליות הכי טובות שראיתי בחודשים האחרונים, וההופעות של משה פרץ וקובי פרץ, אף שהיו הרבה פחות מרשימות, היו יותר מהנות מהרבה הופעות של זמרים ישראלים שגאון לא היה מעלה בדעתו לומר שהשירים שלהם זבליים. כדאי לחשוב גם על ההיבט הזה בפעם הבאה שמתפלאים איך השירים עם הטקסטים הירודים האלה מביאים אלפים רבים להיכל נוקיה בתל אביב.

פשעים ועבירות קלות

גאון אינו אדם בוטה. כשהוא חרג ממנהגו ואמר "זבל שלא ברא השטן", הוא עשה זאת מפני שהוא חרד לעתיד התרבות הישראלית, שעומדת כביכול בפני מתקפה מסיבית של פופ זבלי מסתלסל וספק אם תחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אבל האם שליטי נוקיה החדשים באמת מרדדים את התודעה של צרכניהם ובכך מאיימים על עתיד התרבות? אני חושב שזו טענה מופרזת והיסטרית.

מוסיקה היא כבר מזמן לא מעצבת התודעה הראשית של צעירים. מעצבי התודעה המרכזיים הם הטלוויזיה ובשנים האחרונות המרחב הווירטואלי. שם מתרחשים הפשעים. באמפי קיסריה ובנוקיה מתבצעות לכל היותר עבירות קלות. והעבירות האלה אינן יותר חמורות מהעבירות שמתבצעות על ידי אגפים אחרים במוסיקה הישראלית, ובעיקר המיינסטרים הלא מזרחי.

אם קובי פרץ וליאור נרקיס מזיקים לתרבות הישראלית, הם לא מזיקים יותר מקרן פלס ועילי בוטנר. המוסיקה של פרץ ונרקיס אינה מתיימרת להיות יותר מאשר בידור תעשייתי להמונים. לפלס ובוטנר, לעומת זאת, יש יומרות הרבה יותר אמנותיות. הם רואים בעצמם דור חדש של המוסיקה הארץ-ישראלית היפה, אף על פי שאין יופי אמיתי במוסיקה שלהם, אלא בעיקר שמרנות והתרפקות על העבר. השאלה היא אם מאזינים צעירים מסוגלים להבחין בהבדל. מאחר שקשה לסמוך על כך, אולי מוטב שיקשיבו למשה פרץ.

עליונות המלה

אז מדוע כל כך קל להאשים את משה פרץ וחבריו לז'אנר בזבליות? יש לכך כמה סיבות. ראשית, התרבות הישראלית מאוד מחשיבה את המלה הכתובה. אפילו כשזה מגיע לפופ, שבו הצליל והקצב אמורים להיות העיקר, הטקסט הוא כמעט חזות הכל. והטקסטים של אנשי הפופ המזרחי באמת ירודים על פי רוב ועל כן השירים שלהם נתפשים כבלתי לגיטימיים.

דבר שני, שקשור לעליונות של המלה, הוא העדר מסורת של פופ טהור בישראל. רוב הזמרים המזרחיים החדשים מייצרים פופ שמח ואסקפיסטי, וגם זאת נטייה שהתרבות שלנו אינה מכירה בלגיטימיות שלה.

ודבר שלישי: ההצלחה המסחרית הגדולה של זמרי הפופ המזרחי והעיסוק התקשורתי הבלתי פרופורציונלי בהם יוצרים מראית עין של תזוזת יבשות תרבותית. הגורם הבלתי לגיטימי נהפך לכאורה לגורם ההגמוני, ולכן יש צורך להדגיש את האי-לגיטימיות שלו. אבל רגע, יש הרבה מאוד אנשים בישראל שבשבילם השירים של קובי פרץ ודודו אהרון הם הכי לגיטימיים בעולם. יהיה מי שיזלזל בהם, אבל האם באמת כדאי ללכת למקום המתנשא הזה?

הדיון הציבורי בתופעה של הפופ המזרחי החדש משווע לקצת עומק ופרספקטיבה. אי אפשר לנתק אותו כמובן מהסוגיה העדתית, ולדבר על הסוגיה הזאת זה להיכנס לשדה מוקשים צפוף. האם אפשר, למשל, להעלות בזהירות את ההשערה שלמוצא של המאזין יש תפקיד חשוב בעיצוב היחס שלו למוסיקה הזאת? ברור כי יש הרבה מאוד מזרחים שחושבים שהמוסיקה של קובי פרץ היא זבל, ובכל זאת נדמה לי שהסבירות שאשכנזי ירגיש שהמוסיקה של פרץ לא לגיטימית גבוהה בהרבה מהסבירות שמזרחי ירגיש כך.

אל תבקשו ממני להוכיח את ההשערה הזאת. אני לא יכול. אבל אני אשמח אם סוציולוג יבדוק אותה. בכלל, עליית הפופ המזרחי היא נושא נהדר לתקוע בו שיניים אקדמיות. ערימות של זבל - אני מתבדח, כן? - הן מקום טוב לחלץ ממנו ממצאים מפתיעים ומעניינים.



קובי פרץ


אייל גולן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו